עא (חי') 60102-01-14 בהיג' קעואר ובניו בע''מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: המחוזי בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 22/10/2014
על ידי כב' השופטים: י' גריל, שופט בכיר (אב"ד), ב' טאובר, שופטת, וס' ג'יוסי, שופט
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום שחייב את סוכן הביטוח ואת חברת הביטוח, ביחד ולחוד, לשלם לשתי חברות הינן בבעלות אחת ועוסקות בשיווק סיטונאי של מזון ומשקאות חריפים ובייצור ערק בשל נזקי פריצה למבנה חדש.
בית המשפט דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
" בפני בית משפט קמא נפרשה המסכת הראייתית במלואה. לאחר שמיעת כל הראיות הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה דין התביעה להתקבל בחלקה. בית משפט קמא קבע, כי לא הוכח שנכרת חוזה ביטוח בין הצדדים ולכן אין חבות במישור החוזי, ואולם, דבר זה נובע מרשלנותם של כל הצדדים המעורבים בפרשה ויש ברשלנות מצד הסוכן והמבטחת כדי לחייבם בתשלום חלקי במישור הנזיקי.
בפסק דינו המפורט והמנומק דן בית משפט קמא בהרחבה בכל התשתית הראייתית ובכל הטענות ששטחו בפניו שני הצדדים. במישור החוזי הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה לא נכרת בין הצדדים חוזה ביטוח ויש לדחות את טענת המערערות, לפיה במועד הפריצה היה קיים חוזה ביטוח תקף בין הצדדים. לעומת זאת, באשר לעילה הנזיקית, שוכנע בית משפט קמא, כי המשיבה מס' 1 והמשיב מס' 2 התרשלו כלפי המערערות במספר מישורים, בכל הנוגע להתנהלותם של המשיבים בטרם אירוע הפריצה.
תמצית נימוקיו של בית משפט קמא, לצורך גיבוש מסקנתו זו:
הנימוק הראשון: הזמן הממושך שחלף מאז תחילת הליך החיתום (יולי 2009) ועד הפריצה (אוגוסט 2010). בית משפט קמא ציין, כי חלוף זמן כה ארוך מלמד על התנהגות רשלנית, לא סבירה ולא מקצועית מצד המשיבים.
נימוק שני של בית משפט קמא הינו, שהיה על המשיבה מס' 1 להקפיד ולהדגיש בפני המערערות, בין אם ישירות ובין אם באמצעות הסוכן, שהן מצויות בסיכון משמעותי, במיוחד שעה שהצעת הביטוח לא התגבשה לכדי פוליסה.
מוטל היה על המשיבה מס' 1 לוודא, שהמערערות מבינות את מצבן. בית משפט קמא שוכנע, שלא רק שלא נעשו מאמצים להסביר למערערות את מצבן לאשורו-אלא שהמשיב מס' 2 "שידר" למערערות מצגי שווא, לפיהם העניין בטיפול וכי קיים הסדר לגבי כיסוי ביטוחי.
אמנם הוכח, שהמשיבה מס' 1 כתבה למשיב מס' 2 מספר פעמים במהלך השנה של הליך החיתום שאין ביטוח-אך לא הוכח, שהיא אמרה זאת למערערות ולא הוכח שהמשיב מס' 2 אמר זאת למערערות. אדרבא, ממכתביו של המשיב מס' 2 אל המשיבה מס' 1 עולה, כי המשיב מס' 2 סבר, כי יש לתת למערערות כיסוי ביטוחי ושדרישות המיגון מולאו-ואם המשיב מס' 2 היה בדעה, כי יש כיסוי וכי "יהיה בסדר", אין לתמוה שגם המערערות ניזונו ממצגיו, הסתמכו עליהם וסברו בדיוק אותו דבר.
נימוק שלישי של בית משפט קמא הינו, כי לא הוצע למערערות כיסוי ביניים עד השלמת הליך החיתום. מדגיש בית משפט קמא, כי למרות שהליך החיתום ארך שנה וחודש ולמרות שהוכנו 3 סקרים והוחלפו עשרות מכתבים, לא הציע מי מן המשיבים כיסוי ביניים למערערות.
הנימוק הרביעי הינו, כי בפועל, השתלמו דמי פרמיה עבור כיסוי ביטוחי לגבי המערערת מס' 1 לתקופה בה ארעה הפריצה-על בסיס הפוליסה שהייתה בתוקף, לגבי המפעל במבנה הישן. משמע, הפוליסה הישנה מעולם לא בוטלה והמערערות הוסיפו ושילמו פרמיה בספטמבר 2010, שהוא החודש שלאחר הפריצה. התשלומים ומטרתם לא היו שנויים במחלוקת. אמנם, התשלום הנ"ל איננו מעיד על קיום חוזה ביטוח לגבי המפעל במבנה החדש, אך בוודאי, כך קבע בית משפט קמא, שיש בתשלום זה כדי להוסיף נדבך נוסף למסקנה, לגבי רשלנות המשיבים ולגבי ההסתברות של ההסתמכות על מצגיו של המשיב מס' 2.
הנימוק החמישי שהביא בית משפט קמא הינו, כי דרישות המיגון שבסקר השלישי חורגות מדרישות המיגון שבסקר השני. התנהלות זו בעייתית מבחינת המשיבה מס' 1 ותרמה אף היא למצב, שבו המערערות נותרו זמן ממושך ללא ביטוח בעודן סבורות, כי יש להן כיסוי ביטוחי, נוכח מאמציהן להשלים את הדרישות שקבע הסוקר.
בית משפט קמא מסביר, כי המערערות הקדישו זמן וממון כדי לקיים את דרישות המיגון של הסקר השני ואזי הופיעו דרישות מיגון נוספות בסקר השלישי. אכן, המערערות הבינו, שיש עוד פעולות לביצוע אחרי הסקר השלישי, והן פעלו לביצוען. ואולם, לפי קביעת בית משפט קמא, העלאת דרישות כאלה ביולי 2010, כשנה לאחר הצעת הביטוח הראשונה, מצטרפת למסקנה, לגבי אי-הסבירות של הליך החיתום במקרה זה.
מסקנת בית משפט קמא הייתה, אפוא, כי שני המשיבים התנהלו ברשלנות, והמבטחת-המשיבה מס' 1 אף נושאת באחריות שלוחית לרשלנותו של המשיב מס' 2, נוכח סעיפים 33(א) ו-36 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, וסעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, ולכן, על שני המשיבים לפצות את המערערות בגין נזקיהן-ההפסדים עקב הפריצה, שאין לגביה פוליסת ביטוח תקפה, הפסדים הקשורים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי לרשלנות המשיבים.
יחד עם זאת, הגיע בית משפט קמא למסקנה, שאין להתעלם מן הרשלנות התורמת של מנהלי המערערות, אשר לא דרשו לראות פוליסה מסודרת ובתוקף, לא דאגו להסדרת התשלום עבור פוליסה שכזו, לא דרשו תשובות חד משמעיות מן המשיב מס' 2, ולא הציגו לוחות זמנים למשיבה מס' 1 ולמשיב מס' 2.
בית משפט קמא מדגיש, שאין המדובר במי שהתעלמו לחלוטין מן הצורך לקיים תנאי מיגון מסוימים. אדרבא, המערערות השקיעו אלפי שקלים בהקמת מערכת אבטחה וגילוי אש והן היו נכונות לשלם את דמי הפרמיה הגבוהים. דווקא משום כך, כך מעיר בית משפט קמא, הן היו צריכות לוודא שהמאמצים אינם לשווא, שיש אישור מן המבטחת לגבי המיגון ושיש ביטוח בתוקף. מנהלי המערערות התרשלו גם בכך, שהם סמכו על המשיב מס' 2, איש מקצוע ותיק וחבר אישי, מבלי שעקבו באופן קפדני אחר מעשיו והזניחו את המעקב אחר קצב השלמת הליך החיתום.
את שיעור האשם התורם מצד המערערות העמיד בית משפט קמא על שיעור של 33%.
בית משפט קמא הוסיף והתייחס להתנהלותם של מנהלי המערערות לאחר התרחשות הפריצה, בכל הנוגע לדיווח שנמסר למשיבה מס' 1 על מקרה הביטוח, וציין, כי הסוכן-המשיב מס' 2 היה שותף לאותה התנהלות וככל ש"התנהלות" זו מלמדת, כטענת המשיבה מס' 1, על חוסר תום לב, יש "לקזז" את התנהלות מנהלי המערערות אל מול התנהלות המשיב מס' 2, שהוא למעשה נציג המבטחת ושלוחה.
בית משפט קמא גם ציין, כי ההתנהלות שלאחר הפריצה (אף אם היה ניסיון לטעון שהפריצה הייתה יום מאוחר יותר) לא שינתה דבר, לגבי גובה הנזק או לגבי יכולת הצדדים להקטין את הנזק.
לפיכך, קבע בית משפט קמא, שעל המשיבים לפצות את המערערות בשיעור של 66% מנזקיהן, וזאת נוכח קיום חבות נזיקית, בניכוי האשם התורם של 33%.
...
את הדרישה לפיצוי, בגין הפרת חוזה הביטוח, דחה בית משפט קמא, שכן לפי קביעתו, לא היה חוזה ביטוח ואף לא הוכחו נזקים עקב הפרה פוטנציאלית זו או אחרת.
גם את הדרישה לתשלום ריבית מיוחדת, לפי סעיף 28א' של חוק חוזה ביטוח, דחה בית משפט קמא, שהרי על מנת לחייב בריבית על פי סעיף זה, יש להוכיח קיומו של חוזה ביטוח והיעדר תום לב מצד המבטחת, וגם תנאים אלה לא התקיימו.
נותר, אפוא, הרכיב הראשון של גניבת סחורה ונזק למבנה, ולגבי פריט זה קבע בית משפט קמא כי הוא הוכח בחלקו בלבד.
יצוין, כי השמאי מטעם המערערות ביקר במפעל מספר ימים לאחר האירוע, דהיינו, ביום 03/09/10 וכן ביום 16/09/10, והתייחס בחוות דעתו לנזק למיגון ולמבנה, לנזק בשל גניבת משקאות מסוג ערק, ולנזק בגין גניבת משקאות חריפים שאינם ערק.
המשיבה מס' 1 מצדה לא שלחה שמאי למפעל לאחר הפריצה, הגם שידעה על האירוע ביום 30/08/10, ואף לא הציגה חוות דעת של שמאי מטעמה. המשיבה מס' 1 הגישה רק חוות דעת של רואה חשבון, שטען, כי כיוון שלחוות הדעת של שמאי התביעה לא צורפו מסמכים, לא ברור על איזה נתונים חוות דעתו סומכת וגם לא ניתן לבדוק את נאותות הנתונים הנטענים, הרי שאין לאשר את חוות הדעת של שמאי התביעה, מה גם שפניות המשיבה מס' 1 למערערות לקבל מסמכים, שבאמצעותם ניתן לבדוק את חישוביו של שמאי התביעה, נותרו ללא מענה, דבר המחייב את המסקנה, שהאמור בחוות הדעת של שמאי התביעה לא הוכח.
עוד טען רואה החשבון שמטעם המשיבה מס' 1, ששמאי התביעה נמנע מלבדוק את שיעורי הסטייה שהיו קיימים בתנועות המלאי אצל המערערות, שלא הוכחו העלויות לגבי מלאי הערק שנגנב, וכי הנזקים הנטענים למיגון ולמבנה לא הוכחו כדבעי.
בית משפט קמא קבע, בכל הנוגע לנזק למבנה ולמיגון, שיש קושי להסתפק בהפניה לקיומה של הצעת מחיר לגבי תיקונים אפשריים, מה גם שההצעה עצמה לא הוגשה לעיון בית המשפט וצריך היה להציג חשבוניות לגבי עלות העבודה בפועל. שמאי המערערות אישר, כי האסמכתאות לגבי עלויות ביצוע התיקונים לא עמדו בפניו בעת עריכת חוות דעתו.
בנסיבות אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי יש לקבוע את סכום הפיצוי, בגין המשקאות החריפים (זולת ערק) על דרך האומדנא. בית משפט קמא היה מודע, כמובן, להלכה, לפיה על התובע להמציא את כל הנתונים שניתן להשיגם באופן סביר, כדי לאפשר לבית המשפט לקבוע את היקף הפיצוי, ואם נמנע מלעשות כן, לא יזכה בפיצוי, גם אם הוכח כי נגרם לו נזק (ע"א 355/80 אניסימוב נגד טירת בת שבע, פ"ד לה(2) עמ' 800). ואולם, בית משפט קמא ציין, כי לטעמו, יש לייחס לשני הצדדים בנסיבות העניין אחריות להעדר הנתונים המלאים באשר לנזק, כשכאמור, אין מחלוקת, כי נזק אכן נגרם.
נוכח כל האמור לעיל, פסק בית משפט קמא לזכות המערערות פיצוי, העומד על מחצית הסכום המפורט בחוות דעת שמאי המערערות, בגין גניבת משקאות חריפים, וזאת בסכום של 356,712 ₪ (לא כולל מע"מ), נכון למועד חוות דעת השמאי.
לעומת זאת, דחה בית משפט קמא את התביעה, בנוגע להיקף הנזק עקב גניבת הערק. בית משפט קמא מצא ממש בטיעון המשיבים, בנוגע לשיטת חישוב הנזק בפריט זה על ידי שמאי המערערות, בפרט לנוכח העובדה, שבית משפט קמא מצא, כי המשיבה מס' 1 לא יכולה הייתה להביא בפני בית משפט קמא נתונים עצמאיים לגבי פריט זה, בשונה מן המצב לגבי רכיב הנזק שנגע למשקאות החריפים האחרים.
סיכומו של דבר, קבע בית משפט קמא, כי את הנזק לגבי המבנה יש להעמיד על 12,000 ₪ ואת הנזק בגין גניבת המשקאות החריפים (למעט ערק) יש להעמיד על 356,712 ₪, ביחד 368,712 ₪, ומתוך סכום זה יש לפסוק למערערות 66%, שהם 245,783 ₪ לא כולל מע"מ, נכון למועד חוות דעת השמאי מטעם המערערות.
בית משפט קמא דחה את טענת המשיבה מס' 1, בנוגע לניכוי דמי הפרמיה וההשתתפות העצמית, משום שבסיכומיהם לא חזרו המשיבים על טענות אלה, ולגוף העניין, קבע בית משפט קמא, שלא הוכח גובה ההשתתפות העצמית ושיעור הפרמיה.
המערערות מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. לטעמן, שגה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה לא נכרת חוזה ביטוח בין הצדדים. לדעת המערערות, המסקנה המשפטית המתבקשת צריכה הייתה להיות, כי נכרת חוזה ביטוח מחייב.
כמו כן, שגה בית משפט קמא, משקבע, כך טוענות המערערות, כי נזקי המערערות לא הוכחו במלואם, שהרי חוות דעת השמאי מטעמן לא נסתרה בידי המשיבים.
עוד טוענות המערערות, שטעה בית משפט קמא, משהטיל עליהן אשם תורם בשיעור של 33%.
המשיבים הגישו מצדם ערעור-שכנגד, כשלטעמם "משכו" המערערות את הליך החיתום, בין אם בכוונה לקבל הצעות מחיר זולות יותר ובין אם לאור דרישות המיגון השונות שנדרשו וככל הנראה "הכבידו" על המערערות. וכך נמצא, שביום האירוע נפרץ העסק מבלי שהיה ביטוח תקף. כדי להתגבר על הבעיה, "הזיזו" המערערות את יום הפריצה, דהיינו, הן פנו בבהילות להשלים את המסמכים שדרשה מהן המבטחת כל הזמן, מתוך תקווה שיוכלו לטעון, כי השלימו את החסר טרם הפריצה, וההודעה למשטרה ולמבטחת אודות הפריצה נעשתה למחרת היום, ואולם, המזימה סוכלה, משגילתה המבטחת שמועד הפריצה היה יום קודם לנטען ולכן, דחתה המבטחת את התביעה.
לטענת המשיבים בערעור-שכנגד, קובע בית משפט קמא, כי מנהלי המערערות מסרו גרסה כוזבת במהלך המשפט על המועד הבדוי ולכן יצר בית משפט קמא "מעקף" להוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, על מנת ליתן פיצוי למערערות.
את ארבע הטעויות העיקריות אשר בפסק הדין רואים המשיבים בכך, שבית משפט קמא שגה, עת קבע, כי המערערות זכאיות לפיצוי כלשהו, בין "בנזיקין" ובין באופן אחר, וכן בכך שהטיל על המערערות שיעור כה נמוך של רשלנות תורמת, כמו גם בכך שאמד את שווי הנזק עבור המערערות, שכשלו מלהוכיח אותו, וכן בכך שפסק, כי יש להוסיף מע"מ על סכומי הפיצוי אותם אמד עבור המערערות.
לאחר שנתנו דעתנו לטענות המפורטות שהועלו מטעם הצדדים, הן בערעור העיקרי והן בערעור-שכנגד, מסקנתנו היא, שיש לדחות, הן את הערעור העיקרי והן את הערעור-כנגד, למעט בסוגית המע"מ, אליה נתייחס בהמשך.
בית משפט קמא דן בהרחבה בתשתית הראייתית שהונחה בפניו וקבע ממצאים עובדתיים, שעל בסיסם הסיק את מסקנותיו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לה הייתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. גם לכלל זה קיימים יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שלפנינו.
בית משפט קמא פירט בהרחבה את המסכת הראייתית שנפרשה בפניו, הן באשר להתנהלות הצדדים לפני שהתרחשה הפריצה והן לאחריה, דן בכל הטענות שהעלו בפניו שני הצדדים ונימק את קביעותיו ומסקנותיו בהרחבה. לא ראינו מקום להתערב במסקנות אלה, המעוגנות בתשתית הראייתית שבפני בית משפט קמא ומבוססות על אדני החוק וההיגיון.
בית משפט קמא הסביר ונימק, מדוע סבר, שאין המערערות יכולות להתבסס על העילה החוזית, כי אם על העילה הנזיקית, וכן מדוע יש להטיל על המערערות תרומת רשלנות, שאותה אמד בית משפט קמא בשיעור של 33%, כשם שנתן דעתו להתנהלות המערערות גם לאחר אירוע הפריצה. לא ראינו מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית משפט קמא, הן העובדתיות והן המשפטיות.
בנוסף, ראה בית משפט קמא לנכון, בנסיבות העניין הספציפי שבתיק זה, להעריך את שומת הנזק של המערערות על דרך האומדנא. גם בעניין זה מקובלת עלינו, בנסיבות כפי שעולות מתוך תיק זה, הדרך בה ניתב בית משפט קמא את דרכו.
במסגרת הערעור העיקרי מלינות המערערות על כך, שבית משפט קמא אינו קובע הפרדה ביניהן, למרות שעסקינן בשתי חברות נפרדות, כשגם הצעות הביטוח מייחסות פעילות שונה לכל אחת מהן, ורק אחת מן המערערות היא הבעלים של המבנה, והיא אשר ביטחה את המבנה עצמו. נציין, שבעניין זה גם הגישו המערערות לבית משפט קמא בקשה לתיקון טעות סופר, שנדחתה, משקבע בית משפט קמא, שסוגיה זו כלל לא עלתה לדיון במהלך ניהול התיק.
אף אנו לא ראינו ממש בטענה זו. בחוות דעת השמאי שהגישו המערערות לא ראינו התייחסות נפרדת בנוגע לשווי הפיצוי, המגיע למי מן המערערות בנפרד. לא זו אף זו, גם בכתב התביעה (סעיף 47) נטען שווי הפיצוי המגיע, ללא הפרדה בין המערערות."
אם לסכם את הדברים: אין הצדקה כלשהי לדחיית הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו, המפורט והמנומק היטב של בית משפט קמא. הממצאים, כפי שנקבעו בפסק הדין של בית משפט קמא, תומכים במסקנה המשפטית אשר בפסק הדין ואין לגלות בפסק הדין של בית משפט קמא טעות שבחוק.
נוכח כל האמור לעיל, הגענו לכלל דעה, שיש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא (זולת לעניין רכיב המע"מ, שאליו נתייחס להלן), בהתאם לתקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולפיכך, אנו מורים הן על דחייתו של הערעור, והן על דחיית הערעור שכנגד."
