תביעתו של ניזוק משני בשל תאונת דרכים

תא (י-ם) 49955-12-11‏ ‏ קובהא מרות נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: המחוזי בירושלים

פסק הדין ניתן ביום: 4/12/2014

על ידי כב' השופט: משה בר-עם

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתה של אישה כניזוק משני בתאונת דרכים (בהסתמך על הלכת אלסוחה) שבמהלכה נגרם מותם של אביה ובתה ובשל כך היא סובלת מנכות נפשית?

בית המשפט קיבל את התביעה

מתוך פסק הדין:

"בפרשת אלסוחה, קבע ביהמ"ש ארבעה תנאים לבחינת הזכאות של קרוב נעדר או נפגע עקיף לפיצויים בגין נזק נפשי: התנאי הראשון – קרבה משפחתית מדרגה ראשונה של הניזוק המשני לניזוק העיקרי (אף שהוכרה האפשרות, במקרים חריגים וראויים, לפצות גם נפגע אחר כאשר מתקיימת קרבה ואינטימיות לנפגע העיקרי (ראה: ת"א 6549/96 מגיס נ' כלל (27.10.2002)); 428/92 אסתר אמר נ' הדר חב' לביטוח (28.6.2001)); התנאי השני – התרשמות עצמאית של הניזוק העקיף מן האירוע (אם כי לא נשללה על הסף זכאות לפיצוי גם כאשר ההתרשמות מן האירוע הייתה מכלי שני והנזק היה צפוי בנסיבות העניין); התנאי השלישי – קיומה של קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק העיקרי לבין היווצרות הנזק הנתבע על-ידי הניזוק העקיף (דרישה זו זכתה אף היא לפירוש גמיש כאשר בין היתר נקבע שאין לשלול את האפשרות שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, יהא גם הוא בר-פיצוי, והדגש בעניין זה הינו על קיומה של "קירבה סיבתית" (ע"א 754/05 לבנה לוי ואח' נ' בי"ח שערי צדק (5.6.2007)), להלן – עניין לבנה לוי) פִסקה 18)); התנאי הרביעי – כי הפגיעה הנפשית תהא חמורה, ותעלה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש שיש בהן משום נכות ניכרת שניתן להוכיח באמצעות חוות דעת רפואיות. בע"א 2935/98 מריה דריז נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (4.3.1999) קבע בית-המשפט, כי לא די בפגיעה נפשית המהווה נכות בשיעור של 5% עד 15%. במקרה שנדון שם נקבע כי נכות המגיעה כדי 20% מצדיקה פיצוי התובע, בהיותה נכות ממשית ובעלת השפעה תפקודית (וכך נקבע במקרים דומים, ראו למשל, ת"א (מחוזי י-ם) 4217/02 קלפון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, (25.7.2005)). הפסיקה נדרשה לבחינת התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה וחזרה על הדרישה לקיומם כתנאי לקבלת פיצוי (ע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(3) 806 (16.3.2008) (להלן – עניין שוויקי); ע"א 3798/95 הסנה נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651, 655-653 (11.4.1996); ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו (2.9.2002)).

בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת עומדת בתנאי הראשון. כפי שעולה מסיכומי הצדדים, עיקר המחלוקת הינה בדבר קיומו של התנאי השני – ההתרשמות הישירה מהאירוע המזיק  (במשתמע – גם השלישי – מידת הקרבה בזמן ובמקום לזמן האירוע) ולחילופין, התנאי הרביעי –קיומו של נזק נפשי משמעותי. "

"אכן, התובעת לא נכחה במקום התאונה בעת התרחשותה. עם זאת, על שאירע לתובעת, לאחריה, ניתן ללמוד מחוות דעת המומחית:

...

בהלכת אלסוחה נקבע שתנאי "ההתרשמות הישירה" (שמקורו בפסיקה הזרה) משמעו כי "...התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות" (עניין אלסוחה, עמ' 431). לצד אימוץ התנאי, נמתחה ביקורת על דרישה זו כמגבלה מהותית להטלת אחריות, ונקבע כי אין לשלול על הסף את האפשרות להכיר בנזק נפשי, אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני:

"איני סבור, כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפיו תישלל על הסף זכותו לפיצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על-כן, בתנאי ההתרשמות הישירה אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין. ראינו, כי רבות הדוגמאות לנסיבות אשר הדמיון יכול להעלות, בהן עמידה על דרישת החוויה החושית הישירה מן האירוע המזיק עלולה להביא לתוצאות שאינן צודקות. משום כך ראוי, לטעמי, לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון ככל מקרה ומקרה, אם נזקו של התובע – אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני – היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע. במסגרת זו תינתן הדעת, כאמור, לדרך קבלת המידע. כשלעצמי, לא הייתי שולל, במקרה ראוי, מתן פיצוי בגין התוצאה הנזקית שנגרמה, למשל, על-ידי האזנה לדיווח מילולי, הכול כמבואר לעיל. אגב, ראייתו של קרות האסון בעת צפייה מקרית בטלוויזיה נראית לי, על-פי הגיונם של דברים, שוות משמעות לצפייה ישירה במקום האירוע" (עניין אלסוחה, עמ' 431).

בחלוף השנים, פיתחה הפסיקה ושיכללה את התנאים שעוצבו בהלכת אלסוחה, וביניהם את הדרישה להתרשמות עצמאית וישירה של הניזוק העקיף מן האירוע; בע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה (13.1.92), (להלן – עניין שניידר), נמחקו, בבית המשפט המחוזי, טענות מסוימות מכתב התביעה של הורים שילדם נהרג מפגיעת ענף עץ שניתק ונפל על ראשו. בית המשפט העליון קיבל את הערעור בנוגע למחיקת הטענה בדבר הנזק הנפשי העקיף שנגרם להורים, אשר לא היו נוכחים בזמן האירוע, והחזיר את התיק לדיון; במקרה אחר, הכיר בית המשפט בניזוק עקיף – קטין אשר נודע לו על האירוע בו נספתה אמו מפי בני משפחה ובאמצעות דיווח על התאונה באמצעי התקשורת השונים, בזמן אמת. באותו מקרה, קבע בית המשפט כי המומחה בתחום הפסיכיאטריה הוא שיקבע את קיומו של הקשר הסיבתי (בש"א (חי') 5534/03 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (11.4.2005), בעמ' 6) (להלן – עניין פלוני)); במקרה נוסף שנדון לאחרונה, נכון היה ביהמ"ש להכיר בעילת תביעתם של הורים אשר הגישו תביעה לפיצוי בגין פטירת בתם הפגה בביה"ח ובגין נזק נפשי שנגרם לאם, אשר ראתה בעיתון תמונה של הפגה בתוך כיס חלוקה של אחות ביה"ח (ת"א (חי') 3326-03-10 עיזבון המנוחה ליאת שתייה ז"ל נ' בי"ח בני ציון (26.2.13)). במקרים אלה ובמקרים נוספים חזרו בתי המשפט ועמדו על כך שאמות המידה שפורטו לעיל, אשר אינן מהוות כאמור רשימה סגורה, לא שירטטו במכוון קווים מדויקים לתחימתה של הסוגיה, המצויה בשלבי התפתחות ועיצוב במשפטנו (ראה: עניין שניידר לעיל, בעמ' 470, 476; עניין לבנה לוי לעיל, עמ' 70-79; הלכת אלסוחה לעיל, בפִסקה 20).

הנה כי כן, ההתרשמות העצמאית של הניזוק העקיף מן האירוע, איננה דורשת שהניזוק העקיף יעמוד ויצפה באירוע בעיניו, וכי ההתרשמות, יכול ותתקבל גם מדיווח מילולי על-ידי "כלי שני", ובלבד שהניזוק "עמד בחושיו על תוצאותיו המידיות של האירוע". יש להדגיש, כי ניתן לעמוד על תוצאותיו המידיות של האירוע בעזרת חוש הראיה או חוש השמיעה, אך גם בעזרת חושים אחרים. בספרות המשפטית מובאות דוגמאות רבות לכך שעמידה דווקנית על קיומם של שני התנאים הנ"ל (השני והשלישי), עלולה להביא לתוצאות בלתי הגיוניות ובלתי צודקות (ראה הלכת אלסוחה לעיל, בעמ' 424; ראה גם "F.A Trindade "The Principles Governing the Recovery of Damages for Negligently Caused Nervous Shock" 45 Camb L.J. (1986) 490-493)), הנזכר שם). עמדה זו ביטא המשנה לנשיא בית המשפט העליון (לשעבר), אליעזר ריבלין, בספרו:

"מקום בו נודע לתובע על תוצאות התאונה מפי אחר והוא עצמו מתוודע להן רק בהדרגה ובשלב מאוחר יותר, עשויות להתקיים שתי גישות: מחד גיסא, ניתן לומר כי האפשרות שהידיעות על פרטי התאונה יועברו על ידי אחרים אל קרוביו של הנפגע ויגרמו להם נזק נפשי, היא תוצאה מסתברת של התאונה שסביר וראוי היה לצפותה מראש. מאידך גיסא, ניתן לסבור כי תדחה, בנסיבות כאלה, התביעה. לדעתנו עדיפה הגישה הראשונה, שאם לא כן תתקבל ההבחנה, שיש בה מן האבסורד, בין מי שסבל נזק נפשי שהוסב לו ברגע שחזה בעצמו בתוצאות התאונה – כגון בעת שראה את קרוביו הפגועים, לבין מי שסבל פגיעה נפשית טראומתית ברגע בו באו והודיעו לו בעל פה או בטלפון על תוצאות הפגיעה בקרוביו" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 382-383 (מהדורה רביעית, 2011) (להלן – ריבלין).

בספרו, מפנה ריבלין לפסק הדין האוסטרלי Jaensch v. Coffey, [1984] 54 A.L.R. 417,463, שם עמד השופט Deane, על האנומליה הנוצרת במדיניות משפטית אשר אינה מפצה אישה שזה עתה נודע לה, בשיחת טלפון, שבעלה וכל ילדיה נספו, והיא כה ממוטטת עד שאינה מסוגלת להגיע למקום האסון, ולצד זאת תפצה אישה שהגיעה לזירת האירוע, או לבית החולים, לאחר שנודע לה שבעלה סובל מפציעות משמעותיות, אך כאלה שאינן קטלניות:

"It is somewhat difficult to discern an acceptable reason why a rule based on public policy should preclude recovery from psychiatric injury sustained by a wife and mother who is so devastated by being told on the telephone that her husband and children have all just been killed that she is not able to attend at the scene, while permitting recovery for the reasonably, but perhaps less readily, foreseeable psychiatric injury sustained by a wife who attends at the scene of the accident or at its aftermath at the hospital, when her husband has suffered serious but not fatal injuries."

כאמור, בענייננו, עמדה התובעת על תוצאותיו המידיות של האירוע, תחילה מכלי שני, בדרך של קבלת דיווחים מבני משפחתה, ובהמשך, גם בחושיה כאשר שהתה בבית החולים עם הבת ברגעיה האחרונים. אכן, במקום בו ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם, והמידע מתקבל מכלי שני, נקבעו בפסיקה מבחני משנה, אשר טרם שורטטו בצורה ברורה, בהם מבחן הצפיות

ושאלת המדיניות הציבורית הראויה (ראה: בש"א (חי') 11412/06 י.ג נ' שלום יוסף (1.11.2006)).

במקרה דנן, נוכח הנסיבות החריגות של אופן התרחשות התאונה, תוצאותיה הטרגיות ומיהות הנפגעים הישירים ומספרם, דומה כי שיקולי מדיניות ציבורית ושימוש במבחן הצפיות, נוטים לטובת התובעת. תנאי אלסוחה התפתחו בפסיקה במשך השנים, תוך מגמה לתחום בצורה גמישה את חשיפת המזיקים והמבטחים לסיכונים בלתי מידתיים. העדר המסוימות במבחנים אלו, מאפשר לבית המשפט, במקרים בהם ישנה אי בהירות לגבי עוצמתו של אחד התנאים, לקבוע קיומה של אחריות נזיקית מתוך ראיית התמונה הכוללת ומתן ביטוי לעוצמתם של התנאים האחרים (ראה והשווה: ע"א 6894/13 פלוני נ' אורט ישראל (16.3.2014)).

...

כאמור, התאונה אירעה כאשר אביה של התובעת ובתה היו בדרכם חזרה לביתה של התובעת. התובעת התוודעה לראשונה לתוצאות התאונה רק בבוקר המחרת, כאשר הידיעה בדבר התאונה הגיעה לכפר, ובהמשך הגיעה לבית החולים ועמדה מקרוב על תוצאות התאונה הקטלנית. בעניין זה נקבע כי נדרשת קרבה במקום ובזמן בין האירוע בו נפגע הניזוק העיקרי לבין היווצרות הנזק אצל הניזוק העקיף. דרישה זו זכתה אף היא לפירוש גמיש, ובין היתר נקבע שאין לשלול את האפשרות שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, יהא גם הוא בר-פיצוי והדגש בעניין זה הינו על קיומה של "קירבה סיבתית" (causal proximity) (עניין לבנה לוי לעיל, בפִסקה 18). במקרה אחר – בחן בית המשפט את "הקרבה הסיבתית" לאירוע והיה נכון להכיר בנזק הנפשי שנגרם כתוצאה ממגע מתמשך עם התפתחות העניינים לאחר קרות התאונה (עניין פלוני לעיל, בעמ' 6); דברים דומים, נאמרו על-ידי נשיא בית המשפט העליון דאז כב' השופט שמגר בעניין שניידר לעיל, שם ניתן דגש על בחינת הקרבה הסיבתית וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, על חשבון הדרישה ל "הלם מיידי":

"...(ג) מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק – בהתייחס לתנאי אשר נקבע בפסיקה האנגלו-אמריקנית, לפיו נדרש כי התובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המידיות, קבענו, כי אין לתחום מראש את הקרבה הנדרשת: "להבדיל מאמות המידה שאומצו בארצות אחרות, אינני רואה לקדם את ההבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המידית של הלם הפגיעה העיקרית, לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר. ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה... הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה שבעטיה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפייה המידית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפייה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסבלו. מבחן ההלם המידי נראה לי במידה רבה מלאכותי. הקובע לפי מבחני ההיגיון והצדק הוא הקירבה הסיבתית (causal proximity) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום". (שם, בעמ' 435).

בהקשר לדברים אלה הוספנו שם, כי יש לזכור, שבנוסף לעצם קביעתה של חובת הזהירות, על הנזק להיות קשור סיבתית – עובדתית ומשפטית – לאירוע המזיק (ראה: עניין שניידר לעיל, בעמ' 4).

בהתאם לאמור, מגמת הפסיקה הינה להכיר גם בזירה ה"משנית", תוך העברת המשקל לבחינת ה"קרבה הסיבתית" ולמהות הנזק, זאת מתוך הכרה בכך שבנסיבות המתאימות יוכל קרוב נעדר ששמע על האסון שפגע בנפגע, אף בהיותו רחוק מזירת הפגיעה להעלות טענות בדבר אחריות המזיק לנזק שנגרם לו (ת"א (י-ם) 898/92 אוקנין ישראל נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 21.11.99) עמ' 6); על מגמה זו ראה גם: דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף תשס"ג-2003, 979 (להלן – קציר)).

בענייננו, קיימת "קירבה סיבתית" של ממש בין הזירה בה התרחשה התאונה, לבין "הזירות המשניות" בהן נכחה התובעת (בעת התאונה – בביתה, ובעת שלמדה על תוצאותיה – בבית החולים). התאונה ארעה בקרבת ביתה של התובעת אשר היה "נקודת ההתחלה" במסלול אליו יצאו אביה של התובעת והבת – לכיוון בית חמותה ומשם חזרה לבית התובעת. בהקשר זה, לא ניתן גם להתעלם מכך שמטרת הנסיעה הייתה בין היתר לפשר בין התובעת לבין גיסותיה. עמדה על כך המומחית אשר ציינה בין היתר את תחושת האשם שחשה התובעת על ששלחה את אביה והבת לדרכם האחרונה:

" ...מצב רוחה ירוד עד כדי דיכאון קליני של ממש. אינה נהנית עוד מהקיים. תפקודה התדרדר, שנתה גרועה, חולמת על הילדה ועל האב, מתקשה לקבל את האובדנים הקשים, מחכה לבואה של הבת בכל רגע, מתיישבת בדירה עם תמונות הבת ומבכה את גורלה. חשה רגשות אשם – שהיא זו ששלחה את אביה ובתה למותם – שכן האב בא לבקרה ולעזור לה. רואה בעיני אחיה אותות האשמה כלפיה" (עמ' 9 לחוות הדעת; גם עדות המומחית, פרוטוקול הדיון מיום 22.4.14 בעמ' 14 ש' 27).

טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי נכותה הנפשית של התובעת, לא נגרמה אף בשל התרשמות מכלי שני, אלא מקורה באבל פתולוגי על עצם האובדן של דמויות משמעותיות בחייה. על כן, לא מתקיימת אף "קרבה סיבתית" בין זירת האירוע לנזקה של התובעת. דעתי שונה.

הנני סבור כי אין באמור כדי לשלול קיומה של קרבה סיבתית בין הנכות הנפשית של התובעת לבין האירוע. במקרה שבפנינו, כפי שקורה לא אחת, לא ניתן להפריד בין ההשלכות הנפשיות של החשיפה לתוצאות התאונה, לבין ההשלכות הקשות שמקורן בתחושת האבדן והאבל ואלו באלו כרוכים. עמד על כך ביהמ"ש העליון באחד מפסקי הדין בסוגיה, כדלקמן:

"...בית-המשפט הוסיף וקבע כי הנזק הנפשי הוא גם פועל יוצא של עצם האובדן הקשה, לאור טיבו המיוחד של הקשר בין השניים. בית-המשפט לא ראה קושי בשאלה אם נזק נוסף זה מקיים את הזיקה הסיבתית שנדרשת לפי הילכת אלסוחה, ואנו פטורים מהכרעה בענין זה שכן, נראה כי בנסיבות המקרה לא ניתן להבחין ולהפריד בין ההשלכות הנפשיות של ההיחשפות לתוצאות התאונה לבין ההשלכות הקשורות לתחושת האובדן – אלה ואלה כרוכים זה בזה. אכן, תחושת האבדן והחשש מפני הגרוע מכל פוקדים לעיתים את האדם כבר ברגע העמידה על תוצאות התאונה, ותוצאות החשיפה הזו נמשכות לעיתים תקופה ארוכה. בענייננו, "הנזק הוסב בהינף אחד" – כדברי בית-המשפט קמא – "מיד עם התחוור התוצאה הקטלנית". לאור כל אלה, אין עילה להתערב במסקנה כי התנאי השלישי לתחולתה של הלכת אלסוחה – התקיים במקרה זה." 

(ע"א 3662/05 מיכל שרוין נ' אליהו (5.9.2007) בעמ' 4-5); ע"א 1454/89 עז' המנוח מתתיהו זהבי ז"ל נ' בידרמן חב' לביטוח (23.2.1998), בעמ' 8).

...

כללם של דברים, בשים לב למכלול המבחנים שהותוו בפסיקה, ובהתחשב בנסיבות החריגות של התרחשות התאונה, תוצאותיה הטרגיות, גילה הצעיר של הבת ואופן פטירתה,  ולנוכח הנזק הנפשי הקשה שנגרם לתובעת בעקבות האירוע, כפי שהובא בחוות הדעת (משלא מצאתי, להלן, לסטות מסברת המומחית לעניין שיעור הנכות שנגרם לתובעת, מהתאונה), שוכנעתי במידה הדרושה, בדבר קיומם של התנאים הדרושים לתחולת הלכת אלסוחה, במיוחד בקשר לתנאי ההתרשמות הישירה והקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק ומשכך, כי יש להטיל על הנתבעת את האחריות כלפי התובעת, לתאונה."