נטל ההוכחה של המבטח בתביעת תחלוף

ע"א  7287/12 חתמי לויד'ס וחברת חשמל לישראל בע"מ נגד חברת נמל אשדוד בע"מ

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 9/12/2014

על ידי כב' השופט: צ' זילברטל ובהסכמת השופטים ע' פוגלמן וי' דנציגר

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת המחוזי שדחה את תביעת תחלוף של המבטחים ואת התביעה הנזיקית של המבוטח?

רקע: מדובר בתביעת תחלוף לפי ביטוח ימי לאחר שהמבטחים, אשר אימצו את עמדתה הנטענת של חברת סימנס, שילמו לחברת החשמל תגמולי ביטוח בעבור החלפת ותיקון היחידות לאחר הפחתת השתתפותה העצמית של חברת החשמל שהגישה תביעת נזיקין בגובה סכום ההשתתפות העצמית.

בית המשפט העליון דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

" כבר בראשית דבריי ייאמר כי לא מצאתי לנכון להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אם כי נימוקי לכך שונים. בית המשפט המחוזי עמד באריכות על המסגרת הנורמטיבית הדרושה לענייננו, ולכן אפרטהּ להלן בקצרה. סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 מקנה למבטח זכות תחלוף מן הדין. מכוחה, עוברת אל המבטח זכות הפיצוי או השיפוי העומדת למבוטח כלפי אדם שלישי, וזאת לאחר שהמבטח שילם למבוטח תגמולי ביטוח מכוח חוזה ביטוח בגין אותו אירוע ביטוחי. בבסיס הסעיף ניצבים שלושה תנאים מצטברים המעמידים את זכות התחלוף המאפשרת למבטח לבוא בנעלי מבוטחו - חבותו של המבטח על-פי פוליסת ביטוח בת-תוקף; תשלום בפועל של תגמולי הביטוח למבוטח מכוח חבות זו; וקיומה של זכות בידי המבוטח לקבלת פיצוי מהצד השלישי בגין האירוע הביטוחי (ע"א 685/81 ליסנסס וג'נרל חברה לבטוח בע"מ נ' בורכרד ליינס בע"מ, פ"ד לח(3) 421, 429 (1984). לדיון כללי ראו: ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב פרק 25 (מהדורה שנייה, 2009); שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 271-257 (2007)). ביחס לשני התנאים הראשונים שנמנו לעיל, קבעה הפסיקה כי הללו יבחנו על-פי סבירות שיקוליו של המבטח – הן לעצם קיומה של חבות והן לעצם היקף תגמולי הביטוח שהשתלמו(ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567, 571 (1997) (להלן: הלכת הכשרת הישוב).

כאמור, בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו את תביעת המערערים תוך שהוא ממקד נימוקיו באי הוכחת הסבירות שביסוד שיקולי המבטחים עת גיבשו החלטתם להענקת תגמולי הביטוח לחברת החשמל בגין נזקיה. לגישתי, כפי שיפורט בהמשך, מוטב היה שלא לבסס את ההכרעה על עניין זה, שכן גם בהינתן שהיה בידי המבטחים להוכיח את סבירות שיקוליהם, משנקבע כי המערערים לא הניחו תשתית עובדתית באשר לאופי הנזק שנגרם ושיעורו, ממילא לא הוכחו היסודות הדרושים להקמת תביעתה הנזיקית המקורית של חברת החשמל כלפי הנמל, אשר בנעליה נכנסו המבטחים. כפועל יוצא מכך, למעשה לא הוכח התנאי השלישי שנמנה להעמדת זכות התחלוף של המבטחים – קיומה של זכות בידי חברת החשמל לקבלת פיצוי מהנמל בגין האירוע הביטוחי. אמנם, אין עוררין כי הנמל נושא באחריות לנזקים שנגרמו עקב פריקת המטען, אולם בכך אין די על-מנת להקים לחברת החשמל זכות לקבלת פיצוי. כידוע, אין די בהוכחת התנהלות עוולתית, ויש להוכיח קשר סיבתי בין התנהלות זו לבין הנזק הספציפי שנגרם, כמו גם את גובה הנזק. משנקבע והוברר כי לא הוכחו אופיים ומהותם של הנזקים, קביעה אשר אני שותף לה כפי שיוסבר להלן, ברי כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלותו של הנמל לבין הנזקים שנגרמו לחברת החשמל, וזאת בייחוד בשים לב לחשש שנוצר בנסיבות העניין לקיומם של נזקי רטיבות, כפי שעולה מעדותו של קצן אשר הסתמך על מסמכי סימנס. עניין זה של נזקי רטיבות אפשריים, משתלב עם מה שנרשם בנמל רוטרדם בשטר המטען, כמפורט לעיל, עם העובדה שהפריקה באשדוד נעשתה במזג אוויר גשום ועם אי אטימת היחידות לאחר פתיחתן לצורך בדיקה, כשהיו מאוחסנות במחסני חברת החשמל. הנה כי כן, יש יסוד סביר לקביעה שהיה קיים ולו פוטנציאל לגרימת נזק למטען שמקורו ברטיבות. במצב זה יש להוכיח איזה חלק מהנזק, אם בכלל, מקורו בהתרשלות שבפריקתו, מה שלא נעשה.

אכן, מקריאת העדויות ומבחינת הראיות עולה, כי אין כל עמידה על אופי הנזקים שנגרמו ליחידות, נזקים שאינם חיצוניים גרידא. כך למשל, השמאי קצן, אשר היה אמון על כתיבת הדו"ח הסופי, אישר כי אין בידו מידע באשר לנזקים שנגרמו ליחידות (עמ' 39 ו-41 לפרוטוקול):

...

מעדות השמאי קצן עולה כי המידע באשר לאופי הנזקים שנגרמו ליחידות מצוי בידיעתה של סימנס בלבד ובמסמכיה, אשר, כזכור, המערערים הם שהתנגדו לקבילותם כראייה לאמיתות תוכנם. העדות אף מעוררת חשש לכך שאכן הנזקים אינם רק נזקים שנגרמו כתוצאה מנפילה או שבר גרידא, כי אם כוללים גם נזקי רטיבות. לפיכך, סבורני כי אין כל מקום להתערבות בקביעות בית המשפט המחוזי בקשר לאי הוכחת הנזקים. כתוצאה מכך, לא הוכח על-ידי המערערים יסוד הקשר הסיבתי בין הנזקים שנגרמו לבין התרשלותו של הנמל.

בנוסף, הלכה ידועה היא כי במקרים בהם, לאור אופיו וטבעו של הנזק, ניתן להביא ראיות ונתונים ברורים להוכחת שיעורו של הנזק, אך הדבר לא נעשה, יכול ולא יפסק לניזוק כל פיצוי (ראו למשל: 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809 (1981); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, פסקאות 70-69 (2006)). במקרה דנא, המדובר בנזק לציוד אשר ניתן לעמוד על שיעורו באופן מדויק, לפיכך אין טעם טוב שיכול להצדיק את אי הוכחת שיעור הנזקים בקשר ליחידות שתוקנו, כפי שעמד על-כך בית המשפט המחוזי. בהתאם לאמור, למעשה כשלו המערערים בהוכחת תביעת הנזיקין העצמאית של חברת החשמל, וכפועל יוצא מכך כשלו אף בהוכחת זכות התחלוף של המבטחים. על-כן, אין בידי לקבל את טענת המערערים כי בשל אי הוכחת הסבירות שבשיקוליהם ובשל כך בלבד נדחתה תביעתם.

יצוין, כי בדיון שהתנהל בפנינו ביקשו המערערים לסגת מעמדתם שהוצגה בבית המשפט המחוזי, ולהסכים כי מסמכי סימנס ישמשו כראייה לאמיתות תוכנם ולא רק לעצם קיומם. ואולם, שינוי זה בעמדתם של המערערים מחייב פתיחה מחודשת של הבירור העובדתי בסוגיה. קבלת עמדתם הנוכחית של המערערים תביא לכך שערכאת הערעור עלולה להפוך לזירה לעריכת "מקצה שיפורים", מה שיפגע ביעילות, בעקרונות סופיות הדיון ובצורך להבטיח שמירה ראויה על "חלוקת העבודה" המקובלת בין הערכאה הדיונית ובין ערכאת הערעור, כמו גם ובתפיסה לפיה הליך הערעור נועד לאתר טעויות שנפלו בפסק הדין של הערכאה המבררת ובמסגרת זו אין מקום לפתוח מחדש את החזית העובדתית בין הצדדים הניצים (ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' שגב פ"ד נח(4) 106, 119 (2004)). אין מדובר בעניין שהתברר למערערים רק לאחר שהסתיים הדיון בבית משפט קמא. המערערים קיבלו החלטה מודעת ומושכלת להתנגד לקבילות מסמכי סימנס, ויש להניח שטעמם היה עימם, ומאידך גיסא לא הציגו ראיה בעלת משקל להוכחת היקף הנזקים שנגרם עקב התרשלות הנמל, כאשר מחומר הראיות עולה שיש אפשרות סבירה שלא כל הנזק שנגרם נובע מהתרשלות זו, כמו גם לסכומי הנזק. על-כן הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיענות לבקשה זו של המערערים, אשר בצר להם, לאחר שנדחתה תביעתם, מבקשים לחזור בהם מהתנגדותם הנחרצת להגשת מסמכי סימנס. להשקפתי, אין מדובר בנימוק פורמאלי גרידא, שכן אם לא תישמר המסגרת הדיונית הראויה לא יהיה סוף להליכים ופריצת גבולות ההליך מבטאת, מצידה, פגיעה בעשיית צדק וביכולת בית המשפט למלא תפקידו כראוי.

בנקודה זו אוסיף כי להשקפתי, משלא הוכחו היסודות הדרושים לביסוס אחריותו הנזיקית של הנמל כלפי חברת החשמל, אין מקום להידרש לסבירות שיקולי המבטחים בהחלטתם להענקת תגמולי ביטוח, על-אף שאיני שולל כי בנסיבות דנא יש ממש בקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לחוסר הסבירות בהתנהלות המבטחים. יוטעם, כי דחיית תביעת תחלוף שהוגשה על-ידי מבטח בגין אי סבירות שיקוליו בהענקת תגמולי הביטוח היא בבחינת מוצא אחרון השמור למקרים חריגים, וזאת מפאת השלכות קביעה מעין זו הן במישור המקרה הקונקרטי בו עלול חוטא לצאת נשכר, והן במישור הכללי של יחסי מבטח-מבוטח.

...

למעלה מן הדרוש, מצאתי לנכון לתת דעתי לשאלת הנטל להוכחת סבירות שיקולי המבטח בהענקת תגמולי הביטוח אשר הועלתה על-ידי המערערים. בסוגיה זו אין לי אלא להסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה על המבטח להוכיח סבירות שיקוליו, קביעה התואמת את הכלל הראייתי הבסיסי במשפט האזרחי לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה". משמבקש המבטח להעמיד את היסודות הדרושים לקיומה של זכות התחלוף מכוחה זכאי הוא לבוא בנעלי הניזוק, עליו להוכיח כי קביעת חבותו על-פי הפוליסה והיקף תשלום תגמולי הביטוח מושתתים על שיקולים סבירים, כאשר כאמור, עצם קיומו של ההסדר בינו לבין המבוטח אינו מהווה ראייה מספקת לכך. בהקשר זה יובהר, כי יש להבחין בין סבירות שיקולי המבטח בהענקת תגמולי ביטוח – המהווה למעשה דרישה מתבקשת מהיסודות להעמדת זכות התחלוף, לבין טענת הגנה שמעלה המזיק לפיה המבטח שילם התגמולים בהתנדבות או בקנוניה (הלכת הכשרת הישוב, עמ' 569). זאת ועוד, ככלל ראוי שנטל הראיה יוטל על בעל-הדין שלו הנגישות היחסית לראיות עצמן (רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי, פסקה 41 (15.9.2013); רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (21.11.2010)). דומני כי אין עוררין על-כך שלמבטח עומדים הכלים להבאת ראיות המציגות את השיקולים שעמדו בבסיס קביעתו שלו בדבר תשלום תגמולי ביטוח, לצורך בחינת סבירותם. בשולי הדברים ייאמר, כי במקרה דנא אין כל נפקות להכרעה בסוגיית נטל ההוכחה, שכן לסוגיה זו חשיבות מעשית רק מקום בו נקבע, לאחר הערכת מכלול הראיות, כי כפות המאזניים מעויינות. במקרים מעין אלו, יפסוק בית המשפט לחובת הצד שעליו הנטל. ואולם, משנקבעה קביעה פוזיטיבית לפיה שיקולי המבטח בהענקת תגמולי הביטוח לא היו סבירים, הרי שמבחינה פרקטית אין עוד חשיבות לשאלה על מי הוטל נטל ההוכחה מלכתחילה (וראו: ע"א 8951/10 אורן יורם אריזות בע"מ נ' שקולניק ח.י. בע"מ, פסקה 14 (2.11.2014), והאסמכתאות המופיעות שם).

יצוין, כי הנטל המוטל על המבטח בסוגיה זו אינו מכביד על חברות הביטוח יתר-על-המידה, בניגוד לטענות המערערים. ראשית, יוטעם, כי תובענת התחלוף אינה הזירה הטבעית לניהול התדיינות בסוגיית חבות המבטח כלפי מבוטחו מכוח חוזה הביטוח. על-כן, החלטת המבטח לשלם את תגמולי הביטוח למבוטחו אינה נמדדת באמות מידה דווקניות, בשל הרצון שלא להרתיע מבטחים מפני הגעה להסדר עם מבוטחיהם, ולא לאפשר למזיק לצאת נשכר, כפי שצוין לעיל. בהקשר זה, אף למותר לציין כי בבוא בית המשפט לבחון סבירות החלטת המבטח אין הוא ממיר שיקול דעת המבטח בשיקול דעתו, כי אם בוחן האם שיקולי המבטח הינם בגדר מתחם הסבירות בנסיבות העניין. שנית, משגמר מבטח בדעתו כי קמה לו חבות חוזית לתשלום תגמולי ביטוח בהיקף כזה או אחר, ניתן להניח כי החלטתו נשענת על בסיס מוצק. לפיכך, הוכחת סבירות שיקולי תשלום תגמולי הביטוח אינה דורשת כל מאמץ מיוחד נוסף מצד המבטח, לבד מהצגת הבסיס להחלטתו, אשר ממילא קיים בחזקתו, בפני בית המשפט. על-כן, סבורני כי המקרים בהם תידחה תביעת תחלוף על יסוד אי הסבירות בשיקולי המבטחים בהענקת תגמולי הביטוח, יהיו מטבעם נדירים יחסית, שהרי ידוע כי אין זו דרכם של מבטחים להעניק מתנות למבוטחיהם וכי הענקת תגמולי ביטוח תבוסס לרוב על אדנים מוצקים.

נוכח האמור בפסקאות 18-16, דין הערעור להידחות. לא אכחד כי לתוצאתה האופרטיבית של החלטתי זו מתלווה חוסר נחת מסוים, שכן יכול שהנמל אחראי בהתנהלותו לשיעור מסוים של הנזקים שנגרמו בפועל ליחידות דנן, וייתכן שאף לעיקרם, ואף-על-פי-כן אינו נושא באחריות כלשהי לנזק. ואולם למערערים, אשר בחרו להתנגד לקבילותם של מסמכים שיכול ויהיו נדבך משמעותי ואף מכריע בהוכחת אחריותו הנזיקית של הנמל בגין הנזקים הנטענים, אין אלא להלין על עצמם. "

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.