ע"א 54089-03-14 עיאד ואח' נ' מזאוי ואח' ורע"א 37321-03-14 עיאד ואח' נ' מזאוי ואח'
בית המשפט: המחוזי בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 7/12/2014
על ידי כב' השופט: סגן הנשיא, ד"ר אברהם אברהם
ענינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום שדחה את התביעה נגד קרנית ונגד מבטח הרכב הפוגע לפיצויו על נזק הגוף שנגרם לנפגע בתאונת אופנוע כאשר לנהג לא היה רישיון נהיגה מתאים ופוליסת ביטוח בת תוקף?
רקע: מדובר בתאונה שאירעה בעת נסיעה לביצוע עבודות שירות.
בית המשפט דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
"בפתח דבריי אציין, כי עיקר ערעורן של המערערות מופנה כנגד ממצאים שבעובדה שיצאו מלפני בית המשפט קמא, אלא שבכגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן כאשר אלה נסמכות, בין היתר, על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים. במקרה שלפנינו התרשמה השופטת קמא כפי שהתרשמה, וביכרה את עדויותיהם של פאדי ועדיו על פני הודעותיהם הסותרות במשטרה, ובכך אין כל מקום להתערבותנו. השופטת הנכבדה לא התעלמה מן הסתירה שבין ההודעות במשטרה לעדויות בבית המשפט, כפי שלא התעלמה מן האפשרות לקנוניה, שנועדה למנוע חזרתה של קרנית למרואן. היא בחנה היטב את מלוא הראיות שהובאו בפניה, ניתחה אותן כדבעי, ואינני רואה כל תקלה בדברים שפרשה בפסק דינה, המצדיקה את התערבותנו.
פועל יוצא מן האמור, בדיון שלפנינו עלינו לצאת מנקודת הנחה, כי מרואן נטל את האופנוע בניגוד לאיסור המפורש שהטיל אחיו, חמאדה, וממילא בלא רשותו, כפי שעלינו להניח כי פאדי ידע, בנוסעו עם מרואן, כי האחרון נטל את האופנוע בניגוד לאיסור שהטיל אחיו־חמאדה על השימוש באופנוע. על רקע הממצאים הללו שקבע בית המשפט קמא עלינו לבחון את טענותיהן של המערערות, ככל שאלה מכוונות לשאלות שבמשפט.
כאמור מעלה, המערערות מלינות על כי בית המשפט קמא בחר שלא להכריע בשאלת מעמדו של חמאדה ביחס לאופנוע, משמע האם החזיק בו כבעלים, או שמא כמי שקיבלו לתיקון.
ובכן בשאלה זו דעתי כדעת השופטת הנכבדה קמא. סעיף 7(2) לחוק קובע:
"נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:
...
מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;"
הוראת חוק זו (שמאוחר יותר הוטמעה בסעיף 413ג' לחוק העונשין, התשל"ז-1977) קובעת לאמור:
"המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו מאסר שלוש שנים."
מן המקובץ עולה, כי זכאותו של פאדי לפיצויים על פי חוק הפלת"ד נשללת בין אם לא ניטלה רשות מבעל הרכב ובין אם ממי שהחזיק בו כדין. בענייננו שלנו אין חולק, כי חמאדה החזיק באופנוע, והחזיק בו כדין. ואם כך הוא, כי אז אין זה מעלה או מוריד אם החזיק בו כמי שרכש את האופנוע מבעליו, או כמי שקיבלוֹ לידיו על מנת לתקנו. חשובה החזקת האופנוע, ולכן היה על מרואן ליטול את רשותו של חמאדה על מנת לעשות שימוש באופנוע. כפי שראינו, חמאדה לא זו בלבד שלא נתן את הסכמתו, כי אם הטיל איסור מפורש על כך.
אגב דברים אלה אעיר לטענת המערערות, לפיה המוכר של האופנוע (אילו היה כאן אכן מכר) לא התלונן על גניבה. ובכן כאמור, חשובה לענייננו החזקתו של האופנוע, וזה הוחזק, כאמור, על ידי חמאדה, וכדין הוחזק, ולכן צריך היה מרואן את רשותו של אחיו חמאדה, משמע המחזיק, ואם נטל את האופנוע בלא רשותו, ואף חרף איסורו המפורש, כי אז חלה הוראת סעיף 7(2) לחוק, השוללת את הזכות לפיצויים כאמור.
מכאן אנו באים לטענתן החליפית של המערערות, לפיה למרואן ניתנה רשות מכללא לעשות שימוש באופנוע. טענה זו נחלקת לשתיים:
האחת – אם חמאדה החזיק באופנוע כיוון שרכשו מאת בעליו, הרי שהבעלים נתן רשות ראשונית לחמאדה לעשות בו שימוש, וממנה ניתן ללמוד רשות מכללא כי גם אחיו מרואן ישתמש באופנוע.
טענה זו של המערערות אין בידי לקבל. אפילו אניח, לשם הדיון, כי רשות ראשונית שכזו מתקיימת, מכללא, מצידו של הבעלים־המוכר, הרי שכאמור מעלה, חשובה לענייננו הרשות שצריך לתת מי שהחזיק באופנוע כדין, משמע חמאדה, וזה לא נתן את הרשות.
חלקה השני של הטענה מכוון למערכת היחסים שבין חמאדה ואחיו מרואן, שהכל ביניהם היה משותף, ומכאן גם השימוש באופנוע. ובכן טענה זו לקיומה של רשות מכללא שיתן חמאדה לאחיו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הקביעה המפורשת של בית המשפט קמא, לפיה חמאדה הטיל איסור מפורש על השימוש באופנוע על ידי אחיו. מלים אחרות, אם חמאדה אסר על אחיו מרואן במפורש ליטול את האופנוע, ממילא אין אתה יכול ללמוד על הסכמה שניתנה לו מכללא.
מן המקובץ אנו מגיעים כדי כך, שפאדי נפגע בתאונת דרכים, בה נהג מרואן בלא שיש בידו רישיון נהיגה ופוליסת ביטוח, ובלא שהוא נוטל רשות ממי שהחזיק באופנוע, משמע אחיו, ולכן חלה הוראת סעיף 7(2) לחוק, השוללת את זכאותו של פאדי לפיצויים על פי החוק. על כן, בדין דחתה השופטת קמא הנכבדה את תביעתו של פאדי נגד קרנית, תביעה שהושתתה על חוק הפלת"ד כאמור.
פועל יוצא מדברים אלה אציע לחבריי לדחות את הערעור, תוך חיובן של המערערות בשכר טרחת עורכי דין בסך של 7,000 ₪ לכל אחד מן המשיבים 1-3.
ד"ר אברהם אברהם, ס' נשיא
כב' השופט י' אברהם: אני מסכים.
כב' השופט ד' צרפתי: אני מסכים."
