אחריות חברי נציגות הבית המשותף בגין שריפה בדירה

תא (ת"א) 31049-11-11‏ מירון גרוס נ' נציגות הבית המשותף ברחוב בלקינד 3-1 וחנקין 10-8 תל אביב‏

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 8/1/2015

על ידי כב' השופטת: יסכה רוטנברג

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של מבטחת דירה שניזוקה בשל שריפה ותביעת המבוטחים על יתרת הנזק שלא שולם על ידי הביטוח כנגד נציגות הבית המשותף וחברת הביטוח שביטחה את הנציגות בביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי?

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"אין צורך להידרש למכלול המחלוקות שעלו, מאחר ודין התביעה להידחות משני טעמים עיקריים: האחד, העדר הוכחת קשר סיבתי בין העוולות המיוחסות לנציגות ובין האירוע שגרם לנזק או להמשכו. והשני, העדר הוכחת נזק.

נוכח מסקנות אלו, אתייחס תחילה לשני הטעמים האמורים, ורק מעבר לנדרש אבחן בקצרה את יתר הטענות שעלו.

העדר קשר סיבתי – גם לו היו אמצעי כיבוי תקינים, גרוס לא היו יכולים לעשות בהם שימוש      

כאמור, אין מחלוקת שהאש פרצה בתוך דירת התובעים, בחדר העבודה של מר גרוס. בנסיבות אלו, לא יכולה להיות מחלוקת שגרוס נושאים באחריות לפרוץ האש. אחריות זו נגזרת מכוח החזקה הקבועה בסעיף 39לפקודת הנזיקין, בהיות גרוס תופש המקרקעין מהם יצאה האש. זאת ועוד, סלוצקי (מומחה התובעים) קובע שבסבירות גבוהה, הגורם לאש הוא כשל חשמלי שנגרם עקב לחץ מכני חיצוני על אחד מכבלי החשמל. גם משום כך, ובהעדר הוכחה אחרת, גרוס נושאים באחריות לפרוץ האש.

הטענה כי אמצעי כיבוי תקינים בארון הכיבוי הקומתי היו משנים את התוצאה ובצורה מהותית, מבוססת, לפי טיבה, על השערות והערכות, ולא על עובדות (שלא התרחשו). טענה מעין זו היא טענה שבמומחיות ויש להוכיחה באמצעות מומחה. לאור זאת, אין משמעות רבה לטענת מר גרוס, כי אין לו ספק שהוא יכול היה להשתלט על האש בכוחות עצמו או שפעולות הכיבוי התעכבו (סעיף 26 לתצהיר גרוס; דברי מר גרוס למומחה היינה, כמצוטט בסעיף 21 לחוות דעת היינה, ת/30). עם זאת יש להעיר שמתוך חמשת בני משפחת גרוס, מר גרוס הוא היחידי הטוען בתצהירו שהיה באפשרותו להשתלט על הדליקה עד הגעת כוחות הכיבוי. בתצהירה של הגב' גרוס אין התייחסות לתזה זו (תצהיר ת/29), וגם איתי גרוס אינו טוען כך (תצהיר ת/1). שני ילדיהם האחרים של בני הזוג גרוס לא העידו, אף שגם הם נכחו בדירה בעת השריפה.

כל אחד מהצדדים מבסס טענותיו על המומחה מטעמו. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הגעתי למסקנה שיש להעדיף את מסקנת מומחה הנתבעות, ויש לקבוע שגם לו היו בארון כיבוי האש הקומתי כל אביזרי הכיבוי הנדרשים (ואשוב לכך להלן), ובהנחה שמר גרוס ביקש לעשות שימוש באמצעים אלו (וגם לכך, להלן), לא היה עולה בידי מר גרוס לכבות את האש או לעצור את התפשטותה. ומכל מקום התובעים, הנושאים בנטל להוכיח תביעתם, לא הוכיחו שהיה בידיהם לעשות כן.

הטעם העיקרי לכך הוא שכדי לקבוע אם בנסיבות שנוצרו ניתן היה להשתלט על האש טרם הגעת כוחות הכיבוי, יש לקחת בחשבון לא רק את גובה הלהבות ועוצמת האש, אלא גם את כמות העשן שאפפה את הדירה. חשיבותה של נקודה זו עלתה בחוות דעת מומחה הנתבעות, ולא מצאתי לה מענה בחוות דעת מומחה התובעים, לא בחוות הדעת העיקרית ולא בחוות הדעת המשלימה.

טענת מומחה התובעים לפיה אין כל קושי לסחוב זרנוק מים, אף לאדם במצבו הבריאותי של מר גרוס, אינה מתמודדת עם השאלה אם מר גרוס או כל אדם אחר (שאינו כבאי מקצועי), יכול היה להתמודד עם כמות העשן ששחררה הדליקה. גם הטענה כי השפעת מצבו הבריאותי של מר גרוס על יכולתו להילחם באש היא שאלה שברפואה, אינה מענה ענייני לטענה כי נוכח כמות העשן ששררה בדירה, לא ניתן היה להיכנס לדירה כדי לכבות את הדליקה.

בהעדר התייחסות עניינית להשפעת כמות העשן על היתכנות עשיית שימוש באמצעי הכיבוי הקומתיים, חוות דעת מומחה הנתבעות בעינה עומדת."

"זאת ועוד, התמונה המצטיירת היא שמעת גילוי השריפה ועד לנטישת הדירה, עמד למשפחת גרוס פרק זמן קצר ביותר כדי למלט עצמם מדירתם, בטרם יכריעם העשן.

כאמור לעיל, לאחר גילוי האש ניסו בני הזוג  גרוס לכבותה בעזרת דליי מים, וכשנוכחו לראות שניסיון זה לא ייצלח הם העירו את ילדיהם והזעיקו את כוחות הכיבוי. מר גרוס ביקש להיעזר באמצעי הכיבוי הקומתיים וכשנוכח לראות שהם אינם תקינים הוא הורה על נטישת הדירה (תצהירים ת/9, ת/29, סעיף 9 לעיל). מהחקירה הנגדית עולה שניסיונות הכיבוי בעזרת מכלי מים היו קצרים, וכבר בעת מילוי המיכל הראשון היה ברור שדרך זו לא תצלח (עמ' 30, 68 לפרוטוקול). מר גרוס העיד שמכלול פעולות האמורות ארך זמן קצר מאוד, להעיר את הילדים "לקח שניה" (עמ' 57 שורה 15), "וכל זה לקח אולי דקה" (עמ' 58 שורות 16 - 19).

למרות פרק הזמן הקצר שחלף, העשן החל להתפשט במהירות ברחבי הדירה (סעיף 7 לתצהירי מר וגב' גרוס), וכשאיתי הבן הגיע, כחלוף 2 – 3 דקות,  העשן התפשט במידה כזו שהיתה "סכנה מידית" ומשפחת גרוס החלה לרדת במדרגות הבניין (סעיפים 5, 8 לתצהיר איתי ת/1). גם מעדות מר גרוס עולה שהמצב בדירה חייב פינוי מיידי, והוא הורה לבני הבית לנטוש את הדירה במהירות ומבלי לקחת דבר (עדותו עמ' 21 שורה 31; עמ' 2 שורות 4 – 5; עמ' 24 שורות 29 – 30). ואכן, מתברר שהוראה זו הצילה חיים, והגב' גרוס כותבת  בתצהירה כי: "בדיעבד עם בוא כוחות הכיבוי... הם הצדיקו את החלטת הפינוי באומרם שהעשן היה חונק אותנו לו נשארנו בדירה יותר מ – 30 שניות נוספות בלי להשתלט על הדליקה" (סעיף 11 לתצהיר ת/29). בחקירתה הנגדית הדגישה הגב' גרוס, כי העשן, לא האש, עלול היה לפגוע בהם: "אני מבקשת להעיר הערה, אמנם הביטוי אומר אין עשן בלי אש, אבל היה עשן, האש היתה לחלוטין בחדר העבודה באותו פרק זמן שעליו אנחנו מדברים" (עמ' 73 שורות 30 – 32). 

אם זו תמונת המצב, אין אלא להסיק שגם אם גובה הלהבות היה מתון באותו שלב, העשן שהתפשט במהירות בדירה הוא שעלול היה לפגוע בדיירי הבית, וכל שנותר הוא להימלט, לא היתה כל אופציה להיכנס לדירה ולכבות את האש.

סיבה אפשרית לעשן הרב ששרר בדירה, מצויה דווקא בעדותו של מומחה התובעים שבסוף חקירתו הנגדית העיד שלא ניתן לדעת כמה זמן בערה האש מאחר והגב' גרוס התעוררה כשכבר היתה אש: "מאוד יכול להיות שזה מצב של איזה שהיא בערה עוממת, ובעירה עוממת שאני אומר, זה בעירה שמוציאה עשן ועוד עשן ועוד עשן ואין אש... ויש רק ריח... זה יכול לקרות חצי שעה לפני האש... זה לאט לאט לאט לאט, יוצר לעצמו כמו תולעת" (עמ' 93 שורות 16 – 25). במילים אחרות, אין קשר ישיר בין עוצמת האש לכמות העשן שהיא שחררה. התובעים עצמם, בסיכומיהם, כותבים שאף שהאש היתה קטנה העשן התפשט בדירה (סעיף 6 לסיכומים, בקטע המודגש). ואם עשן התפשט בדירה, לא ברור על סמך מה הם טוענים שהיה בידי מר גרוס להיכנס לדירה ולהשתלט על האש.

התוצאה היא שהתובעים לא הוכיחו את טענתם הבסיסית, לפיה נוכח מחדלי הנציגות והעדר אמצעי כיבוי אש תקינים בארון הכיבוי הקומתי, לא עלה בידי מר גרוס להשתלט על האש בשלבים מוקדמים, ולמנוע את עיקר הנזק. 

העדר קשר סיבתי – לא הוכח שהחוסר באמצעי הכיבוי עיכב את פעולות הכבאים

התובעים טוענים שחסימת ברז הכיבוי והעדר זרנוקים עיכבו את פעולות הכיבוי והעצימו את הנזק. טענה זו נסמכת על האמור בדו"ח האירוע ת/32 בו נכתב כך: "עבדנו באמצעות קו תקיפה מהכבאית מאחר וברזי הכיבוי בקומה (תחילת מילה זו מחוקה, ויש להניח כי כך נכתב – י.ר.) לא היו פעילים" (ת/32, עמ' 3). לטענת התובעים, הנתמכת בחוות דעת המומחה מטעמם, מפקד כוחות הכיבוי טרח לציין דברים אלו בדו"ח שערך, מאחר והם גרמו לעיכוב בפעולות הכיבוי (סעיף 2 לפרק המסקנות).  

אין לקבל טענה זו שלא הוכחה. אין בדו"ח הכיבוי אלא מה שיש בו ויכולות להיות לרישום זה סיבות אחרות. גם אם הדו"ח הוגש בהסכמה וללא חקירה נגדית, הרישום כשלעצמו אינו מוכיח דבר, ובשום מקום לא נכתב כי נגרם עיכוב בפעולות הכיבוי. לא ברור גם מדוע, אם אמנם ביקשו הכבאים לעשות שימוש בברז הכיבוי הקומתי, הם לא הסירו את החסימה מהברז באמצעות כלי עבודה שאמורים להיות מצויים ברכבי הכיבוי (סעיף 10 לחוות דעת גרסיאני נ/7).

לו רצו התובעים לבסס טענה מעין זו, היה עליהם להעיד את מי שכתב את דו"ח האירוע, או לכל הפחות מי מכל אותם כבאים שנטלו חלק בפעולות הכיבוי.

יתר על כן. לא ברור כלל אם שעה שהכבאים הגיעו, עוד ניתן היה להציל חלק מהנזק. הנתון היחידי הידוע הוא שכוחות הכיבוי הגיעו בשעה 03.31 (דו"ח כבאות ת/32). לא ידוע מתי פרצה האש, לא ידוע מתי גב' גרוס גילתה את האש, ולא ידוע כמה זמן חלף מעת גילוי האש על ידה עד בוא הכבאים.

התובעים שבים ומדגישים כי אינם יכולים לומר מתי בדיוק הקיצה הגב' גרוס משנתה, למעט העובדה שהיה זה בסביבות השעה 03:00 ויתכן גם מאוחר יותר. הנתבעות טוענות כי היה זה בשעה 03:00 כפי שמסרו גרוס בכל הגרסאות (דברי מר גרוס למומחה סלוצקי, ת/26; הודעה במשטרה ת/23; הודעה לחברת הביטוח ת/3; סעיף 5 לתצהיר מר גרוס ת/9; סעיף 5 לתצהיר הגב' גרוס ת/29). אני מקבלת טענת התובעים כי אינם יודעים באיזו שעה בדיוק גילו את הדליקה, אלא שאם הם אינם יודעים לומר כמה זמן חלף, הם אינם יכולים להוכיח שכאשר הכבאים הגיעו לדירה, עוד ניתן היה להציל דבר מרכושם. לעניין זה יש להפנות לעדותו של מומחה התובעים ממנה עולה כי 25 דקות הוא פרק זמן מכריע (עמ' 90 שורות 11 - 21).

יש עוד להוסיף, ובכך אנו מגיעים לפלוגתא הבאה, כי התובעים לא הוכיחו ואף לא עשו כל ניסיון להוכיח, מה היקף הנזק שנגרם כתוצאה מהעיכוב בפעולות הכיבוי, וגם משום כך יש לדחות טענתם.

העדר הוכחת נזק  

נימוק נוסף בגינו יש לדחות את התביעה, הוא שהתובעים כשלו בהוכחת נזקיהם. כידוע על תובע להוכיח לא רק את אחריות הנתבע אלא גם את היקף הנזק שנגרם, ובלא הוכחת נזק (מקום בו היקף נזק הוא רכיב מרכיבי התביעה), תדחה התביעה בהעדר הוכחה.

לא יכול להיות ספק שחלק מנזקי השריפה אינם קשורים לחוסר הנטען באמצעי כיבוי אש. למרות זאת, התובעים מבקשים לחייב את הנתבעות לפצותם על מלוא נזקיהם, ונאמנים לשיטה זו, הם לא הציגו כל נתונים לפיהם ניתן יהא להפריד בין הנזקים, ולקבוע אלו נזקים הם באחריות הנתבעות, ואלו נזקים התרחשו מסיבות שאינן באחריותן. בנסיבות אלו, וגם לו הייתי מוצאת שיש להטיל אחריות על הנתבעות, מן הדין היה לדחות את התביעה בהעדר הוכחת נזק.  

הנזקים שלא יכולים להיות קשורים לעוולות שהתובעים מייחסים לנתבעות הם בשלושה מישורים לפחות.

ראשית, האש שפרצה בתוך חדר העבודה גרמה בו לנזק רב. יש לציין כי מפירוט נזקי התכולה (נספח ח' לתצהיר מר גרוס) עולה שבחדר זה היתה מאוחסנת תכולה יקרת ערך, כגון 120 אלבומי תמונות, ספרי הוראה ומחקר, ספרי קודש עתיקים, תכשיטים ואוספי בולים ומטבעות, שבין היתר בשל אובדנם מבקשים התובעים לפסוק להם פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 300,000 ₪.

בנוסף לאש, העשן שהתפשט בדירה גרם לנזקי חום ופיח, מדובר בנזקים משמעותיים ומומחה התובעים העיד שהפיח מכלה את המכשירים האלקטרוניים (עמ' 97 שורות 19 – 27). כאמור, כמות העשן שאפפה את הדירה היתה כה רבה עד שלמשפחת גרוס עמדו 30 שניות כדי לנטוש דירתם, ובנסיבות אלו ברור שנזקי הפיח הם משמעותיים. אין ספק שנזקי הפיח היו מתרחשים ברמה זו או אחרת, בכל מקרה, ולא ניתן לחייב את הנתבעות בגינם.

שנית, פעולות הכיבוי, לרבות מי הכיבוי והקצף, היו גורמים לנזקים לדירה ולתכולתה. נזקים אלו, אף הם היו מתרחשים גם לו כובתה האש מוקדם יותר, ויש לנכותם מסכום הנזק הנתבע.

שלישית, מהראיות עולה שכעבור שעות אחדות התלקחה האש פעם נוספת. בתצהירי העדות הראשית מתעלמים התובעים מההתפרצות הנוספת של האש, אך בחוות דעת מר  סלוצקי, שהוא המומחה היחיד שביקר בזירת האירוע, יש התייחסות מפורשת להתלקחות הנוספת. סלוצקי מביא את הגרסה שמסר לו מר גרוס לפיה, הוא עזב את הדירה והלך לנוח בבית בנו, "ואז בסביבות השעה 10 בבוקר אמרו לי ששוב מתחילה שריפה בבית" (סעיף 3 לפרק הנסיבות חוות דעת ת/26; עדות מר גרוס בעמ' 40 לפרוטוקול).

...

מכאן, שהנזקים שנגרמו כתוצאה מההתלקחות הנוספת של האש הם נזקים משמעותיים, וגם נזקים אלו אינם קשורים לחוסר בציוד כיבוי אש ואינם באחריות הנתבעות. 

התובעים מתעלמים לחלוטין מקיומם של נזקים שאינם קשורים בנתבעות, והתצהירים כמו חוות דעת המומחים (השמאי מרמור והמהנדס נחמן), מתייחסים לנזק כולו כחטיבה אחת, והם מבקשים לחייב את הנתבעות לפצותם על הנזקים כולם. לראשונה בסיכומים נטען שיש (אולי) מקום לנכות 4% משיעור הנזק, לפי חישוב שטחי הדירה (לפי הטענה שטח חדר העבודה הוא 6 מ"ר ושטח הדירה כולה הוא 150 מ"ר, סעיף 40 לסיכומים). על פניו, אין לתחשיב זה כל בסיס, ולו מהטעם שהוא אינו לוקח בחשבון את מכלול הנזקים הנוספים. 

אכן, דומה שקשה להפריד בין הנזקים, ויתכן ואין בנמצא נתונים מדוייקים מכוחם ניתן לקבוע כתוצאה ממה נגרם כל נזק ונזק. לאור זאת, לא מן הנמנע כי ניתן היה לשקול פסיקת פיצויים על דרך האומדנא (בהנחה שהיתה מוכחת אחריות הנתבעות). עם זאת גם פסיקת פיצוי על דרך האומדנא, אינה משחררת מהחובה להביא בפני בית משפט את אותם נתונים שניתן באופן סביר להביאם, ואשר ישמשו אמת מידה להערכת שיעור הנזק. לפיכך, גם אם התובעים לא יכולים היו להביא נתונים שיאפשרו חישוב מדויק של הנזק שבאחריות הנתבעות, היה עליהם להביא נתונים שיאפשרו הערכת הנזק הרלוונטי ולו על דרך האומדן (השווה ע"א 153/04 חיותה רבינוביץ' נ' יוסף רוזנבוים; ע"א 355/80אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ). אולם התובעים, שלגישתם זכאים לפיצוי על מלוא הנזק, לא הביאו כל נתונים.

וכך למשל, ניתן היה לפרט בנפרד את היקף הנזק שנגרם לכל אחת מקומות הדירה, ניתן היה לנסות ולהעריך באמצעות חוות דעת מומחה אלו נזקים סביר יותר לשייך לשריפה הראשונה ואלו מהם סביר יותר לקשור להתלקחות החוזרת של האש, ניתן היה גם לנסות ולהעריך מה היקף הנזק הצפוי מפעולות הכיבוי, ומה היקף הנזק שהיה נגרם מהחום  העשן והפיח שהתפשטו בדירה. בהיעדר כל ראיות למכלול עניינים אלו, אין לבית משפט כל תשתית לפיה ניתן להעריך את הנזק הרלוונטי לנתבעות, אף לא על דרך האומדן.

התוצאה היא שהתובעים לא הוכיחו נזקיהם, וגם משום כך, יש לדחות תביעתם."