רע"א 5699/14 שירביט חברה לביטוח בע"מ נגד אלדן תחבורה בע"מ ויניב גבריאל
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 22/1/2015
על ידי כב' השופטים: י' דנציגר, ע' פוגלמן, י' עמית
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של חברת הביטוח על פסיקת המחוזי שדחה ערעורה על פסיקת השלום שחייבה את חברת הביטוח להעניק כיסוי ביטוחי לנזקי תאונת דרכים?
רקע: מדובר בתאונת דרכים אשר ארעה במהלך מרדף משטרתי כאשר הנהג המבוטח ניסה להימלט מניידת משטרה והמרדף הסתיים כאשר רכבו של הנהג המבוטח פגע בכלי רכב נוסף והביא לנפילת תמרור על רכב שהיה מבוטח על ידי אלדן.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור
מתוך פסק הדין
"מכאן הבקשה שלפנינו שבה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ראה להתערב בקביעה שלפיה במקרה שלפנינו לא חל החריג האמור לפוליסת הביטוח, השאוב מסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שלפיו לא יהיה כיסוי ביטוחי מקום שהאירוע נגרם במכוון על ידי המבוטח או המוטב. עוד מלינה המבקשת על כך שבית המשפט המחוזי לא הכריע בבקשה שהגישה לצירוף ראייה בערעור, על אף שקבע בהחלטת ביניים כי בקשה זו תידון יחד עם הערעור. הראייה האמורה היא פסק דין של בית משפט לתעבורה, שניתן לאחר פסק הדין של בית משפט השלום בענייננו, שבו הורשע המערער בעבירות שונות ביחס לתאונת הדרכים נושא בקשה זו. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בקשתה מעוררת שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי", שעניינן בין היתר השפעת פסק הדין של בית המשפט המחוזי על פרמיות ביטוח; המסר הסלחני כלפי מי שביצעו עבירות פליליות; והיקף אחריותן של חברות ביטוח במקרים הכוללים התנהגות פלילית מצד המבוטחים.
נתבקשה תשובת המשיבות. המשיבה 1 ציינה כי היא צד ניטראלי להליך הואיל ושאלת האחריות לתאונה הוכרעה כבר ואינה נתונה עוד במחלוקת. המשיב 2, מצדו, טען בתשובתו כי האירוע כולו שיקף אמנם נהיגה היסטרית וחסרת אחריות שנבעה מלחץ, אך כי בוודאי אין מדובר בפעולה בזדון המצדיקה את הסרת הכיסוי הביטוחי. עוד נטען כי החלת החריג האמור שבפוליסה שמורה רק למקרים מובהקים הכוללים פעילות עבריינית של ממש; וכי קבלת גישת המבקשת תוביל לשלילה תדירה של כיסוי ביטוחי במקרים שאינם מצדיקים זאת. המשיב 2 אף סבור כי אין ממש בבקשת המבקשת להוספת ראייה בערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי, הואיל ובית משפט השלום היה מודע לעובדות כתב האישום שהוגש נגדו; וכי הוא לא חלק על תוכנו בשום שלב. לאחר שעיינו בבקשה על נספחיה וכן בתשובת המשיב 2 החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי, קודם שנתן את פסק דינו, בקשה לצירוף ראייה בערעור, שבה נתבקש להגיש את פסק הדין הפלילי שבו הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו כתוצאה מהאירוע הנדון. בהחלטתו מיום 7.7.2014 קבע בית המשפט כי הבקשה תידון יחד עם הערעור. בפסק הדין הפלילי, שניתן ביום 8.9.2013, דהיינו לאחר פסק הדין של בית משפט השלום בענייננו, הורשע המשיב 2 לפי הודאתו בעבירות של נהיגה בפזיזות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; גרימת נזק לרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות); ומעבר באור אדום, לפי תקנה 22(ב) לתקנות (יוער כי בכתב האישום יוחסה למערער עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות). כאמור, לבסוף דחה בית המשפט את ערעור המבקשת מבלי שנתן דעתו לבקשה לצירוף ראייה וממילא לראייה נשוא הבקשה, היא פסק הדין הפלילי בעניין. לטענת המבקשת, פסק דין זה נוגע לליבת המחלוקת בין הצדדים בהליך האזרחי ועשויה להיות לו השפעה של ממש עליו. לכך יש להוסיף כי פסק הדין הפלילי ניתן כאמור לאחר מתן פסק הדין של בית משפט השלום; ועל אף שבית המשפט המחוזי קבע בהחלטת ביניים כי ידון בבקשה לצירופו כראייה במסגרת פסק הדין בערעור, הוא לא עשה כן. במצב דברים זה, החלטנו לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולהשיב אליו את הדיון בתיק. בית המשפט ידון בערעור תוך שיידרש לבקשת המערערת לצירוף הראייה ויחליט בה כחכמתו.
הערעור מתקבל אפוא כמפורט בפסקה 4 שלעיל. אין צו להוצאות."
פסק הדין באתר בית המשפט העליון.
