קבלת ערעור בשל אי הוכחת נסיבות הארוע

עא (ת"א) 51059-02-14‏ ‏ עירית לוד ושירביט חברה לביטוח נ' רונן אלמליח

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 4/2/2015

על ידי כב' השופט: סג"נ, השופט חגי ברנר ובהסכמת השופטים ישעיהו שנלר וד"ר קובי ורדי.

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום שחייב את העירייה ואת חברת הביטוח שביטחה אותה לשלם לנפגע פיצויים בשל שבר בידו אשר ארע לטענתו כאשר עזר לאשתו לסדר סחורה בדוכן שפתחה באישור העירייה?

רקע: הנפגע טען, כי כף רגלו נתקלה באבן גדולה שהיתה מונחת באופן נסתר מהעין מתחת לדוכן של אשתו, כשבד יוטה שהתקינה העיריה, הסתיר את האבן. עקב כך איבד המשיב את שיווי משקלו ונפל בעוצמה רבה על ידו השמאלית, שפגעה באבן, ונגרם לו שבר פתוח בידו.

בית המשפט קיבל את הערעור

מתוך פסק הדין:

"לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר הראיות שעמד לנגד עיני בית המשפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

אין חולק כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אלא במקרים חריגים:

"כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה דלמטה, אלא במקרים יוצאי דופן, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם ... לכלל זה משנה תוקף שעה שהכרעה מתבססת על קביעות באשר למהימנותם של עדים ... "

(ע"א 8423/06 ראובן שדה נ' אליעזר לוינזון (פורסם בנבו, 10.08.2010)).

ברם, המנעות זו מהתערבות בממצאי עובדה ומהימנות מותנית בדרך כלל בכך שבית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..." )ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).

מאידך, ערכאת הערעור תתערב בממצאי עובדה ומהימנות, כאשר נפל פגם היורד לשורשו של ענין בהכרעתה של הערכאה הדיונית, או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם, או כאשר מתגלה שגיאה מהותית של בית המשפט קמא בהערכת הראיות, או כאשר ישנה התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע:

"הלכה ידועה ומושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, ובפרט כשהן מבוססות על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים שלפניה ... התערבות מסוג זה תיעשה במשורה ורק באותם מקרים בהם מתגלה על פני הדברים שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות או התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע ..."

(ע"א 1255/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ (פורסם בנבו, 13.5.2013). ראה גם ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (פורסם בנבו, 1.8.2011)).

וכפי שנקבע בע"א (תל-אביב-יפו) 3373/06 ל.נ.ע סחר ועבודות מיוחדות בע"מ ואח' נ' הופמן ברוך ואח', תק-מח 2008(4), 11245(22/12/2008):

"... ואולם, לא כך כאשר פסק הדין שלבימ"ש קמא אינו מנומק, ואינו מפרט מדוע הועדפה גירסה אחת על פני רעותה, ואין כל התייחסות, ולו ברמז, לכל טענות ההגנה. אומנם הערכאה הדיונית היא זו ששומעת את העדים, ולכן יש לה היתרון של התרשמות בלתי אמצעית מגרסאותיהם של הצדדים, אולם כל מסקנה של הערכאה הדיונית מצופה שתהיה מנומקת כראוי ותתייחס לכל טענות הצדדים כדי שתהיה מובנת לכל, ותוכל לעמוד לביקורת ערכאת הערעור."

בעניננו, דומה כי אין מנוס אלא להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, הן משום שחומר הראיות איננו תומך במסקנה אליה הגיע, והן משום שפסק הדין של בית המשפט קמא איננו נותן כל משקל לראיה בעלת משקל מכריע, בדמות עדותו של העד מוחמד.

בחינת חומר הראיות ועדותו של המשיב מגלה כי הארוע הנטען על ידו- קרי, התקלות באבן שהיתה מונחת מתחת לדוכן- לא הוכח באמצעות ראיות בעלות משקל, ולמעשה, לא קיימת היתכנות פיזית לארוע כפי שתואר על ידי המשיב. אכן, אין חולק כי המשיב נפל ונחבל בידו במועד ובמקום שנטענו על ידו, אלא שלא ניתן היה להגיע למסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא, על יסוד עדותו היחידה של המשיב, לפיה המשיב נפל משום שנתקל באבן שהיתה סמוייה מן העין ומונחת מתחת לדוכן. על פי כללי ההגיון, הארוע כפי שתואר על ידי המשיב, לא יכול היה  להתרחש. אם אכן האבן היתה מונחת מתחת לדוכן, אשר תחתיתו היתה מכוסה בבד יוטה מגובה הקרקע ועד לגובה הדוכן, כנטען על ידי המשיב, פשיטא שאין כל דרך שבה המשיב יכול היה להתקל באבן באופן שיגרום לנפילתו. לצורך הענין אני מוכן להניח כי המשיב אכן התקרב לשולחן על מנת להניח עליו צידנית כבדה, שהסתירה את שדה ראייתו. עדיין, מרגע שהגיע לשולחן על מנת להניח עליו את הצידנית, אין שום דרך שבה יכולה היתה רגלו לחדור אל מתחת לשולחן ואל מתחת לבד היוטה, על מנת שתיתקל שם באותה אבן סמוייה מן העין. למעשה, הדוכן אמור היה לחסום את דרכו של המשיב ולמנוע מרגלו לחדור אל מתחת אליו.

 יתר על כן, המשיב טען כי לא רק שנתקל באותה אבן סמוייה, אלא שהוא אף נפל עליה וידו השמאלית פגעה בה, מה שגרם לשבר ביד. גם תיאור זה איננו אפשרי מבחינה פיזית, שכן אם אכן מעד המשיב כנטען על ידו, הוא היה אמור ליפול על הדוכן ולא על האבן שמתחתיו, ואף אם הדוכן נפל מחמת הפגיעה, אין זה סביר, לשון המעטה, שידו של המשיב פגעה אגב כך באבן שמתחתיו. הדעת נותנת שנפילה כזו, שמפילה את הדוכן יחד עם המשיב, דווקא תרחיק את המשיב מן האבן שמתחת לדוכן. המפגש בין האבן לבין ידו של המשיב, באופן שתואר על ידו, הוא איפוא בלתי סביר בעליל.

לכך יש להוסיף כי עדותו של המשיב היתה עדות יחידה של בעל דין המעונין בתוצאות המשפט, כמשמעה בס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, והכלל הוא שבית המשפט לא יפסוק על פי עדותו היחידה של בעל דין שאין לה סיוע, אלא אם יפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בעניננו, עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מגלה כי אין בה הנמקה כאמור, זולת אמירות כלליות בדבר התרשמות חיובית מעדותו של המשיב, אל מול התרשמות שלילית מעדותו של מוחמד.

ודוק: עדותו של העד שלום דרעי, ששמע כביכול את גרסתו של המשיב לארוע בזמן אמת בזמן שהמשיב היה שרוע על האדמה ונאנק מכאבים, אינה מהווה סיוע מספיק, משום שמדובר בעד שהוא קרוב משפחתו של המשיב (העד נשוי לאחייניתו של המשיב- ע' 4 לפרוטוקול מיום 6.1.2013), וממילא היה לו אינטרס לסייע למשיב. יצויין גם כי העד לא נכח כלל בזירת הארוע בזמן הנפילה, והגיע לשם רק לאחר שהוזעק על ידי אחרים. מכל מקום, כפי שנראה להלן, היה מקום ליתן משקל לעדותו של העד מוחמד, שראה במו עיניו כיצד התרחשה התאונה, ומשקל עדותו עולה בהרבה על משקל עדותו של העד דרעי, אף אם נכיר בעדות השמיעה של העד דרעי מכח חריג ה- Res Gesta.

  משלא הוכח כי הארוע התרחש באופן הנטען על ידי המשיב, דין התביעה היה להדחות כבר מטעם זה לבדו.

יתר על כן, מטעם המערערות העיד מוחמד, שהוא אכן עד ניטרלי וחסר כל ענין בתוצאות המשפט. הנסיון לייחס לעד זה אינטרס כספי מול העיריה, באופן שישפיע עליו למסור עדות שקר לטובת העיריה, דינו להדחות. גם אם מדובר באדם שהתכוון לקבל מהעיריה רשיון להפעלת דוכנים, לא הובאו כל ראיות על כך שהובטחה לו טובת הנאה כזו או אחרת בתמורה לעדותו לטובת העיריה. נהפוך הוא, אין חולק שמוחמד לא רק שלא שש להעיד לטובת העיריה, אלא שאף היה צורך להביאו לעדות באמצעות צו הבאה. ברי כי לא כך ינהג מי שמצפה לקבל תמורה בעד עדותו.

על פי עדותו של מוחמד, התאונה התרחשה כאשר המשיב עמד על כיסא או שולחן וניסה לתלות שלט מעל הדוכן של אשתו, ואז נפל הכיסא או השולחן, והמשיב יחד עימו. ארוע כזה כלל איננו קשור לאבן שהיתה או לא היתה קיימת מתחת לדוכן, והוא שולל כל קשר סיבתי בין מחדל כזה או אחר של העיריה, לבין הנזק שנגרם למשיב. אכן, בית המשפט קמא קבע כי עדותו של מוחמד אינה אמינה בעיניו, אלא שהדברים נעשו ללא הנמקה של ממש וללא פירוט, ותוך הפניה לסיכומי המשיב. כידוע, פסק דין הוא בבחינת "חי הנושא את עצמו" ולכן כל קביעה עובדתית צריכה לקבל ביטוי פוזיטיבי בגוף פסק הדין, ואין להסתפק בהפנייה לסיכומיו של בעל דין, שאינם חלק מפסק הדין. כפי שנפסק לא אחת:

"אין די באמירה כללית שעדיפה על בית המשפט גרסתו של צד פלוני על פני גרסתו של צד אלמוני. דרישת ההנמקה מחייבת את בית המשפט לפרט מה הניע אותו להעדיף גרסה אחת על רעותה, באופן שקביעתו תוכל לעמוד בביקורתה של ערכאת הערעור."

ע"א (תל-אביב-יפו) 3191/05 - Swiftnet Limitedנ' אמ. ג'י. טלקום בעמ (נמחקה) ואח', תק-מח 2007(1), 5509 (16/01/2007). ראה גם ע"א (תל-אביב-יפו) 3373/06 ל.נ.ע סחר ועבודות מיוחדות בע"מ ואח' נ' הופמן ברוך ואח', תק-מח 2008(4), 11245 (22/12/2008).

העדר הנמקה עשוי לשמש עילה לביטול פסק דין (רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 23.4.2013); רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.1.2006); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) ע' 521).

עוד נפסק כי:

"למותר לציין את חשיבות ההנמקה הניתנת לפסקי דין והחלטות שיפוטיות (תקנה 192 ותקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ההנמקה משמשת מפתח להבנת הצדדים את ההחלטה, ומאפשרת לבחון ולהשיג עליה בערכאת ערעור; היא חושפת את הטעמים והרציונל העומד מאחורי ההחלטה ומגבירה את אימון הציבור במעשה השפיטה ..."

(רע"א 4244/06 מאיר דדון נ' מנחם כרמל  (פורסם בנבו, 21.05.2007)).

מכל מקום, עיון בטיעוני המשיב לגבי מהימנותו של העד מוחמד, מעלה כי אין כל משמעות לאותם קשיים כביכול שעוררה עדותו של העד. מדובר בעניינים של מה בכך, שאין להם כל נפקות לגבי ליבת עדותו של העד- תיאור נפילתו של המשיב משולחן או כיסא, שהיא, והיא לבדה, גרמה לשבר בידו. אכן, מוחמד לא זכר באולם בית המשפט את מראהו של המשיב, אך אין בכך ולא כלום, שהרי אין חולק כי רק אדם אחד נפל ונשברה ידו באותה עת באזור הדוכנים (ע' 31 לפרוטוקול מיום 6.1.2013). יתר על כן, דומה כי דווקא המנעותו של מוחמד מזיהוי פניו של המשיב, משווה נופך אמינות לעדותו, שכן אם אכן היה מדובר ב"עד להשכיר" כנטען נגדו, מן הסתם היה מתיימר לזהות את פניו של המשיב. גם העובדה שמוחמד לא זכר אם המשיב עמד על שרפרף, שולחן או כיסא בזמן שנפל (ע' 31 לפרוטוקול הנ"ל), אין בה ולא כלום, שכן לא מדובר בפרט מהותי, כל זמן שהעד היה נחוש בעדותו שהנפילה היתה במהלך נסיון לתלות שלט, תוך שהמשיב עומד על דבר מה. ודוק: הנפילה התרחשה במרחק של כ- 10 מטרים ממקום עומדו של מוחמד, כך שברור שמוחמד ראה היטב שמדובר בנפילה מרהיט כלשהו, תוך נסיון לתלות שלט, ולא כפי שתיאר המשיב. יצויין כי מוחמד גם העיד על נסיון שנעשה מטעמו של המשיב למנוע ממנו להעיד עדות אמת (ע' 32 לפרוטוקול הנ"ל).

לכל אלה יש להוסיף שגם גרסתו של המשיב עצמו, כפי שנמסרה לרופאיו, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו דהיום. ביום קבלתו בחדר המיון של בית החולים הוא טען כי "החליק ונחבל" (מוצג 7 למוצגי המשיב). מספר ימים לאחר מכן מסר המשיב לרופאו כי "החליק על דשא" (מוצג ד' למוצגי המערערות). אין איפוא זכר לגרסת ההתקלות באבן, שהועלתה לראשונה רק במועד מאוחר יותר.

ולבסוף, צילום האבן שעליה נפל כביכול המשיב, מעלה כי מדובר באבן קטנה במימדיה. אכן, מדובר בצילום תקריב של האבן, שנעשה תוך התמקדות באבן המצוייה על פני שטח של מדשאה באופן שקשה להבחין בקנה המידה בו מדובר, אלא שבצד הצילום ניתן להבחין בבדל סיגריה, הנותן אינדיקציה בדבר גודלה האמיתי של האבן. קשה להניח כי התקלות באבן כה קטנה, היתה עלולה לגרום לאדם בוגר לאבד את שיווי משקלו וליפול. מכל מקום, אין חולק כי הצילום נעשה זמן רב לאחר האירוע ולא ניתן לזהות מתוך הצילום עצמו באיזה אתר הוא נעשה.

סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, דעתי היא שלא הוכח כלל ועיקר כי הארוע הנטען התרחש מחמת התקלות של המשיב באבן. יתר על כן, הוכח באמצעות עדות ראייה של עד שאינו מעוניין בדבר, שהנפילה התרחשה בנסיבות אחרות מאלו שתיאר המשיב, באופן ששולל כל קשר סיבתי בין התרשלותה הנטענת של העיריה לבין הארוע עצמו. "

הערה: על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון שדחה אותו ביום 17/5/2015