תא (ב"ש) 52252-11-14 יוחאי דור סופר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בבאר שבע
פסק הדין ניתן ביום: 18/2/2015
על ידי כב' השופט: סגן הנשיא, עידו רוזין
עניינו של פסק הדין: האם יש לדחות את תביעתו של המבוטח נגד חברת הביטוח על הסף בשל התיישנות התביעה?
רקע: מדובר בתביעה לפי פוליסה לביטוח תאונות אישיות שהוגשה ביום 24.11.14 לגבי אירוע מיום 27.08.08, בו נפגע קטין במסגרת משחק כדורגל של קבוצת נוער.
חברת הביטוח טענה, כי תקופת התיישנות היא בת 3 שנים ממועד מקרה הביטוח. האירוע הנטען התרחש ביום 27.08.08, בעת שהנפגע היה קטין (יליד 07.02.91) ולפיכך יש לדחות התובענה שעה שתום תקופת ההתיישנות היא ביום 07.02.12 (שלוש שנים מעת שהגיע התובע לגיל 18) והתביעה הוגשה כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 24.11.14.
התובע טען כי יש לדחות את הבקשה להתיישנות מפאת אי צירוף תצהיר כדין וגם בשל כך שחברת הביטוח לא התריעה בפני הנפגע, בעניין ההתיישנות, במסגרת חליפת המכתבים בין הצדדים וזאת בניגוד להלכה הפסוקה.
בית המשפט קבע, כי יש לקבל את הבקשה בעניין ההתיישנות ולדחות את התביעה על הסף.
מתוך פסק הדין:
"אציין כבר עתה כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהלכה הפסוקה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
המסגרת הנורמטיבית
עסקינן בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח שתקופת ההתיישנות הרלוונטית לה נקבעה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הקובע:
"תקופת התיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפני תנאי חוזה הביטוח"
על הרציונאל שבדיני ההתיישנות נאמר בע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ [פורסם בנבו]: "התוצאה הקשה הכרוכה בשלילת האפשרות הדיונית לברר זכויות מהותיות בשל המחסום הדיוני שההתיישנות מקימה מחייבת כי סילוק תביעה על הסף יעשה בזהירות ובהקפדה יתירה. מנגד, יש לזכור, כי עצם קביעת מסגרת ההתיישנות, כנורמה כללית ומחייבת, נועדה להגשים תכליות ראויות שעניינן הגנה על אינטרסים פרטיים וציבוריים כאחד, תוך איזון ביניהם. דיני ההתיישנות, והתוכן הפרשני שההלכה הפסוקה יצקה לתוכם לאורך השנים, חותרים להשגת איזון ראוי בין מכלול אינטרסים אלו".
כפי שיפורט, העובדות במקרה דנא פשוטות בתכלית ואינן שנויות במחלוקת.
כאמור, התובענה הוגשה ביום 24.11.14. אין חולק שהאירוע התרחש ביום 27.08.08. כידוע, לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תקופת ההתיישנות נמשכת לאורך שלוש שנים מעת קרות מקרה הביטוח. מכיוון שהתובע היה קטין בעת האירוע יש למנות את שלוש השנים מיום הגעתו לגיל 18 (סעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958). כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו לכתב
התביעה, התובע יליד 07.02.91 ועל כן המועד האחרון להגשת התובענה הינו 07.02.12. משהתביעה הוגשה לאחר המועד הנ"ל יוצא אפוא כי היא התיישנה.
אשר לטענת התובע כי בהתאם להלכה הפסוקה הייתה חובה על הנתבעת לציין במכתביה את מועד התיישנות התביעה – יישום ההלכה במקרה דנא מוביל למסקנה, שלא היה חובה על המבטחת (הנתבעת) לציין את מועד תום ההתיישנות ואסביר דברי להלן.
בע"א 1541/09 הנ"ל אליו הפנה ב"כ התובע נדון עניינו של תובע בתביעה כספית נגד מבטחת, שתביעתו נדחתה בערכאה ראשונה וזאת מהנימוק שהתביעה התיישנה. במקרה שם, פוליסת הביטוח יצרה זיקה מפורשת בין ממצאיו של המוסד לביטוח לאומי. במסגרת ההתכתבויות בין חברת הביטוח לתובע הוא נדרש להמציא, בין היתר, את פרוטוקול הוועדה הרפואית מהמוסד לביטוח לאומי רק לאחר שנכותו הצמיתה תגובש. ערכאת הערעור קיבלה את הערעור וקבעה כי חברת הביטוח מושתקת מלעלות טענת התיישנות שעה שיצרה מצג למערער כי כל עוד שהנכות הצמיתה לא תתגבש בוועדות הביטוח לאומי, אזי לא תיטען טענת התיישנות:
"במצב דברים זה, .... ומבלי לקבוע כי יש חובה על חברת הביטוח לציין ככלל במכתביה מתי תמה תקופת ההתיישנות, הרי בנסיבות התיק שבפנינו, אני סבור כי חובת תום הלב וההגינות חייבה את חברת הביטוח לציין במפורש שלמרות האמור במכתב התשובה היא עומדת על טענת ההתיישנות על פי החוק. משלא עשתה כן, נוצר מצג למערער כי כל עוד לא התגבשה נכותו הצמיתה בגין התאונה וכל עוד לא המציא את הפרוטוקול בגין הנ"ל לא תידרש המשיבה לתביעתו ולא תיטען טענת התיישנות, כאשר המבוטח הסתמך על מצג זה ושינה מצבו לרעה והאמין שלא תידחה תביעתו מחמת התיישנות ומשלא הבהיר המבטח אימתי תסתיים תקופת ההתיישנות של התביעה, הוא מושתק ומנוע מלהעלות את טענת ההתיישנות" (פסקה 20 לפסק הדין).
למעשה הפסיקה קבעה כי מקום בו הוצג בפני המבוטח מצג הקושר בין הגשת תביעה לתגמולי ביטוח לבין מיצוי זכויות התובע במוסד לביטוח לאומי, מבלי שהובהר לו כי המבטחת עומדת בנסיבות אלה על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, והמבוטח הסתמך באופן סביר על מצג זה, עשויה המבטחת להיות מושתקת מלהעלות טענת התיישנות (ראו גם ע"א 6938-11-08 יצחק חייט נ' דקלה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]).
בעניינינו הוצגו בסה"כ שני מכתבים שנשלחו ע"י המבטחת. מכתב ראשון מיום 29.12.08 בו צוין כי לצורך המשך טיפול בתביעה המבטחת דרשה מהתובע להמציא קבלה בגין הוצאות רפואיות. כמו כן, מכתב שני מיום 01.04.09 בו צוין כי התביעה "אושרה לתשלום" בסך של 2,861 ₪ בגין הוצאות רפואיות בהתאם לקבלות שהומצאו. למען שלמות התמונה יצוין כי צורף גם תצלום העתק מהשיק מיום 04.05.09 על הסכום הנ"ל. עיון במכתבים הנ"ל מעלה כי לא הוצג בפני התובע כל מצג, שעליו להמתין לגבי קביעת שיעור נכותו הצמיתה, במוסד לביטוח לאומי.
היוצא מכל האמור, כי עניינינו שונה מהמקרה שנדון במסגרת ע"א 1541/09 הנ"ל וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה ככלל לנתבעת אין חובה לציין מתי תמה תקופת ההתיישנות. מעבר לנדרש אציין כי כאמור התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 24.11.14, ההתכתבויות בין התובע לנתבעת היו במהלך השנים 2008-2009, כאמור מועד ההתיישנות של התביעה חל ביום 07.02.12. מכאן שאף אם הייתה דרישה של המבטחת להמציא מסמכים שמעכבים את המשך בירור התביעה – דבר שאינו מתקיים במקרה דנא – הרי שממועד משלוח המכתב האחרון (1.4.2009) ועד סיום תקופת ההתיישנות (7.2.12), עמדה לרשות התובע תקופה בת כשלוש שנים (פחות חודשיים) לצורך מיצוי זכויותיו. אכן ההלכה הפסיקה הכירה בכך שעל מבטחת, המנהלת משא ומתן בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, להתריע כי התביעה עומדת להתיישן, אולם זאת רק במקרה שחליפת המכתבים תהיה בסמוך למועד תקופת ההתיישנות. כאמור, לא כך במקרה דנא שהיה לתובע די והותר זמן [כ- 34 חודשים] להגשת התביעה, מעת שהסתיים המו"מ בין הצדדים.
זאת ועוד, מחליפת המכתבים בין התובע לנתבעת עולה לכאורה כי התובע קיבל את כל הפיצוי שנדרש. כלומר, המבטחת שילמה את דרישתו לפיצויים בהתאם לבקשתו. היינו, המבטחת לא דחתה את התביעה כולה או חלקה. על רקע האמור, סביר להניח כי המבטחת הסיקה שהטיפול בתיק הסתיים. מכאן שבוודאי שבמקרה בו אין משא ומתן בין המבוטח למבטחת, וכי המבוטח קיבל את שדרש, אין מקום לצפות מהמבטחת להתריע בפני המבוטח, כי תקופת ההתיישנות היא 3 שנים, שעה שאין מחלוקת כלשהיא על הפרק בינה לבין המבוטח.
המלומד ירון אליאס בספרו דיני ביטוח (מהדורה שנייה) מתייחס להלכה הפסוקה בכל הנוגע להפרת חובת תום הלב של מבטחת כאשר היא מעלה טענת התיישנות בתביעות לתגמולי ביטוח תוך התייחסות לחמישה מקרים שנדונו בפסיקה. כפי שנראה המקרה דנא אינו נופל במקרים אלה. כך מציין אליאס בספרו:
"ניתוח פסיקה זו מגלה כי הפרשה של חובת תום הלב, העשויה למנוע מהמבטח להעלות טענת התיישנות, באה לידי ביטוי בחמש צורות טיפוסיות של התנהגות. הראשונה, ניהול משא ומתן ליישוב דרישת המבוטח לתגמולים, בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, תוך כדי הימנעות מלהזהירו על אודות סכנת ההתיישנות של התביעה ועל אודות כוונת המבטח להסתמך על אותה התיישנות. השנייה, הפניית דרישות שונות למבוטח במסגרת הליך בירור החבות, כגון דרישה להמצאת מידע או מסמכים, תוך כדי העלאת טענת ההתיישנות בעיצומו של הליך הבירור. השלישית, השתהות בבירור החבות ומסירת הודעת דחייה למבוטח ביחס לדרישת התגמולים רק לאחר שתקופת ההתישנות כבר חלפה. הרביעית, מצג שווא בפני מבוטח – שהסתמך על אותו מצג – כי אין בכוונת המבטח לטעון להתיישנות. החמישית, העלאת טענת התיישנות תוך כדי סטייה מהסכמה מפורשת או משתמעת של המבטח לוותר על הטענה" (עמ' 1470).
כאמור, המקרה דנא אינו נופל באף לא אחד הקטגוריות שלעיל ומכאן שאין מנוס מהמסקנה שדין התובענה להידחות.
במאמר מוסגר אציין, כי בשנת 2014 בוצע תיקון לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח לפיו תקופת התיישנות כאשר עילת התביעה היא נכות או מחלה, תימנה מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי הפוליסה. לצד האמור, נקבע כי התיקון יחול על תביעות שטרם התיישנו במועד התיקון לפי הדין שחל ערב התיקון, כך שלצורך ההכרעה בבקשה זו אין צורך כלל לבחון את תנאי הפוליסה.
לפני סיום אתייחס לשלוש נקודות נוספות.
ראשונה - סבורני שאין לקבל את טענת התובע, כי לא ידע מהו משך תקופת ההתיישנות של הפוליסה, מכיוון שהפוליסה מעולם לא "הוקראה" בפניו [סעיף 7 לתגובה]. תקופת ההתיישנות בענייני ביטוח נקבעה בחוק חוזה הביטוח ומכאן שהתובע אינו יכול לטעון שאינו מכיר את הדין.
שנייה - בנסיבות העניין, כאשר הנתבעת מתבססת בבקשתה, על עובדות שאינן שנויות במחלקות, הרי שלא הייתה חובה להגיש תצהיר בתמיכה לבקשה.
שלישית – בנוסף לנושא ההתיישנות, היה מקום למחוק את התביעה גם לפי תקנה 100(4) לתקנות, הואיל והתובע לא פעל לפי סעיף 5 להחלטה מיום 14.1.15 ולא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.
אשר על כן, המסקנה היא שהתביעה הוגשה באיחור לאחר שחלפו למעלה משלוש שנים ממועד האירוע. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות."
