חוקיות ביטול של שתי פוליסות ביטוח

 

  

תאמ (נצ') 7354-10-09‏ ‏ מגדל חברה לביטוח בע"מ  נ' בני משה ביטון ד. א. י. ש. בע"מ

 

בית המשפט: השלום בנצרת

 

פסק הדין ניתן ביום: 18/3/2015

 

על ידי כב' השופטת: רננה גלפז מוקדי

 

עניינו של פסק הדין: האם הפוליסות שבוטלו ע"י חברת הכשרת הישוב (מבטחת העירייה) בשל אי תשלום הפרמיה בוטלו כחוק? ואם לא האם הפוליסה לביטוח האחריות המקצועית של העירייה תקפה בנסיבותיו של המקרה הנדון?

 

רקע: מדובר בארבע תביעות אשר הדיון בהן אוחד העוסקות כולן באירוע שריפה שארע באזור מסחרי בבית שאן. ביום 5.3.14, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים אשר הביא לסיומן את כל המחלוקות, למעט המחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי אשר נתגלעה בין הנתבעת 3 היא עיריית בית שאן לבין הנתבעת 4 היא חברת הביטוח הכשרת הישוב.

 

בית המשפט קיבל את טענת העירייה כי האירוע, היה לעירייה כיסוי ביטוחי לאירוע אצל חברת הביטוח הואיל וביטול הפוליסות לא היה כדין וכי במועד האירוע, טרם חלפה תקופת 21 הימים הקבועה בסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח.

 

מתוך פסק הדין:

 

"חוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 מסדיר את היחסים שבין מבוטח לחברת הביטוח. חוזי ביטוח נבדלים באופן מהותי מחוזים מסחריים בענפים שונים, בשל כך, יוחד חוק להסדרת יחסים אלה. "דיני הביטוח הם ענף של דיני החוזים. פוליסת הביטוח היא חוזה שעליו חלים דיני החוזים; אף שמו של החוק מעיד על כך. עובדה זו מעוררת את שאלת היחס בין חוק חוזה הביטוח לבין שני חוקי החוזים הכללים: חוק החוזים הכללי וחוק התרופות" (ראו ש. ש. ולר, פירוש לחוקי החוזים – ביטוח, כרך ראשון, תשס"ה - 2005, עמ' 72).

 

"חופש החוזים" הנו עיקרון על בדיני חוזים המאפשר לצדדים לחוזה להסכים ולגבש את הסכמתם בחוזה ללא הגבלה ובלבד שנעשה בתום לב ואינו פוגע בצד שלישי. בנוסף מאפשר עקרון זה לקבוע תנאים לתחולתו של החוזה ובין היתר החופש לקבוע תנאים לרבות תניות הקשורות במועד סיומו של החוזה.

 

פוליסות ביטוח רבות כוללות תניה המקנה לכל אחד מהצדדים זכות לבטל את החוזה, במהלך תקופת הביטוח, באמצעות הודעה מתאימה לצד האחר. תוקפה של תניית הביטול המוסכמת נובע מעקרון חופש החוזים (ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שניה, תשס"ט – 2009, עמ' 694).

 

תניות ביטול הינן כלי המשרת את האינטרסים של הצדדים באופן הדדי, במקרה של חוזה ביטוח, תניית הביטול אינה משקפת תרופה הדדית שווה או במילים אחרות, ביטול חוזה ביטוח בגין הפרה של המבוטח אשר יגרום להפסדי פרמיה לחברת הביטוח אינו שווה בערכו לנזק העלול להיגרם למבוטח כאשר חברת הביטוח תפעיל את תניית הביטול ותבטל את הפוליסה זאת בשל הפער המשמעותי ביחסי הכוחות המאפיין את הצדדים בחוזה ביטוח.

 

אחת הדרכים לצמצם את פערי הכוחות בסוגייה זו היא התרופות העומדות לכל צד לחוזה הביטוח בגין הפרת החוזה. בעוד שלחברת הביטוח קיימת תרופה של ביטול החוזה, למבוטח  עומדות התרופות לפי דיני התרופות הכללים. דרך נוספת היא זו הקבועה בסעיף 15 לחוק.

 

ביטול חוזה ביטוח בשל אי-תשלום דמי ביטוח – המסגרת הנורמטיבית

 

הסעיף הרלוונטי לביטול חוזה בשל חוב מתשלום הפרמיה הינו סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, הקובע בס"ק (א) שבו כך:

 

"לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן."

 

סעיף 15(א) קובע הוראות מיוחדות באשר לביטול פוליסה מחמת פיגור בתשלום דמי הביטוח. יוצא כי במקרה של ביטול מחמת חוב, לא יחול סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח אשר מאפשר לצדדים לחוזה הביטוח לבטל את החוזה "כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני".

 

הוראות סעיף 15 לחוק חוזה ביטוח מטילות על חברת הביטוח הוראות נוקשות טרם ביטול את החוזה. "המטרה החקיתית שביסוד סעיף 15 לחוק הינה להגן על אינטרס המבוטח.

 

המנגנון הקבוע בסעיף זה, על הארכות הכלולות בו, נועד למנוע את ביטול הכיסוי הביטוחי במקרים שבהם הפיגור בתשלום דמי הביטוח נובע מגורמים זמניים ובני תיקון. תכליתו של הסעיף היא ליתן בידי המבוטח שהות מספקת לתקן את ההפרה.... ודוק, תנאי הכרחי לתיקון ההפרה ולסילוק החוב היא ידיעת המבוטח על אודות קיומו של החוב כאמור." (אליאס בספרו הנ"ל, בעמ' 714).

 

דרך הביטול הקבועה בסעיף 15 היא קוגנטית ואינה ניתנת להתנאה אלא לטובת המבוטח או המוטב, כפי שנקבע בסעיף 39(ב) לחוק.

 

בענייננו, אין חולק כי מאז כניסתן של פוליסות הביטוח מושא ההליך לתוקף, לא שילמה העירייה, המבוטחת, דבר. למעלה מן הצורך, אעיר כי חרף תחושת אי-הנוחות מן האפשרות שמבוטח יהנה מכיסוי ביטוחי גם אם לא שילם ואפילו אם לא נתכוון לשלם דבר, זאת למשך פרק הזמן המתחייב מסעיף 15 לצורך ביטול הפוליסה, סעיף 15 אינו מבחין כלל בין מקרה שבו שולמה חלק מן הפוליסה לבין מקרה שבו לא שולם דבר. ש. ולר, בספרו הנ"ל (בעמ' 420-421) מציין כי במדינות שונות, דוגמת גרמניה, איטליה, פולין וארגנטינה, ערכו אבחנה באופן שהתירו למבטחת לבטל את הפוליסה, ללא דיחוי, במקרה בו לא שולם דבר. בישראל, כאמור, אין אבחנה שכזו.

 

לפיכך, בענייננו, חרף העדר תשלום כלשהו מצד העירייה עבור הפוליסות, המדובר בפוליסות שנכנסו לתוקפן וחברת הביטוח, נדרשת, לכן, לעמוד בהוראת סעיף 15 האמורה, לצורך ביטולן.

 

ביטול פוליסה מחמת פיגור מתשלומי הפרמיה מחייב קיומם של חמישה תנאים מצטברים:  חוב, דרישה בכתב לתשלום החוב, אי תשלום החוב בתוך 15 ימים, משלוח התראה לפני ביטול ואי תשלום דמי הביטוח גם בתוך תקופת הארכה השניה – 21 ימים.

 

בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים כי לעירייה היה חוב כלפי חברת הביטוח בגין הפוליסות בהן עסקינן.

 

תנאי שני הוא הודעה בכתב על קיומו של החוב.

 

זהו המכתב הראשון מבין שניים, אשר שולחת חברת הביטוח למבוטח, טרם ביטול החוזה.

 

חברת הביטוח טוענת כי שלחה את המכתב הדואר רשום. אין בידה אישור מסירה, אולם הוצג תדפיס מאתר האינטרנט של רשות הדואר בו נכתב כי המכתב נמסר ליעדו. לצדדים טענות ביחס לשאלה האם מכתב זה אכן נמסר. חברת הביטוח טוענת, על יסוד ראיותיה החפציות והעדים שהובאו, כי המכתב נמסר לעירייה ואילו העירייה, בעדות הגזבר, טענה כי המכתב נשלח לכתובת שאינה כתובת העירייה ולא התקבל אצלה.

 

לאחר שבחנתי את הראיות ואת המצב המשפטי, הגעתי למסקנה כי גם אם תתקבל טענת חברת הביטוח כי המכתב נמסר, בהתאם למועד המופיע בתדפיס אשר הוצג, אזי ביטול הפוליסות נעשה שלא כדין. לכן, לא ארחיב כעת בדיון במחלוקת סביב השאלה האם נמסר המכתב אם לאו.

 

סעיף 15 אינו קובע מהו המועד ממנו יתחיל מניין הימים. המחוקק השתמש במונח "דרישה"- "תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם".

 

הצדדים כאן במחלוקת ביחס לשאלה זו.

 

לפי י. אליאס וש. ולר, פירוש המונח "דרישה" כמועד משלוח ההודעה על ידי חברת הביטוח אינו מתיישב עם תכלית סעיף 15 לחוק שהיא הגנה על הצרכן שלא ייוותר ללא כיסוי ביטוחי מחמת רשלנות או שכחה "דהיינו, אזהרת המבוטח בדבר אפשרות ביטול החוזה ומתן שהות מספקת לסילוק החוב שבפיגור. לפיכך, הגישה המקובלת היא כי מניין 15 הימים מתחיל מהיום שבו נמסרה ההודעה למבוטח" (ראו אליאס בספרו הנ"ל, בעמ' 718). ש. ולר, אשר כאמור, מחזיק באותה העמדה כמו זו שצוטטה מספרו של . אליאס,  מתייחס בספרו להבדל בלשון בה נעשה שימוש בסעיף 10 לעומת סעיף 15. שני הסעיפים עוסקים בביטול חוזה ביטוח, אך בעוד שבסעיף 10 נאמר מפורשות כי החוזה יבוטל בתוך 15 ימים מן המועד שבו נמסרה הודעת הביטול, בא סעיף 15 ומדבר על מועד דרישת התשלום.

 

ש. ולר, קובע כי יש להעדיף את הפירוש המדבר על מועד מסירה, בדומה לסעיף 10, שכן הרציונל העומד ביסוד שני הסעיפים- דומה (וולר בספרו, בעמ' 417-418).

 

פרשנות זו מנוגדת לטענת חברת הביטוח כאן, לפיה מניין הימים מתחיל מיום משלוח ההודעה ולא מיום מסירתה למבוטח.

 

לאחר שבחנתי את טענותיה של חברת הביטוח, איני מקבלת את גישתה הפרשנית.

 

מטרתו של סעיף 15 הוא למנוע מצב בו יוותר המבוטח בלא ביטוח בתוקף מבלי שניתנה לא ההזדמנות להסדיר את התשלום עבור פוליסת הביטוח. התעלמות משאלת מסירתה של ההודעה למבוטח והסתפקות בראיות בדבר משלוח הדרישה, עלולה להביא למצב, כפי שאף אירע בענייננו ויובא בהרחבה בהמשך, קודם שהומצאה למבוטח ההתראה הראשונה, כבר נשלחה התראה נוספת. אם אכן ביקש המחוקק ליתן למבוטח הזדמנות של ממש להסדיר את חובו, אזי יש להעדיף את הפירוש הקבוע כי מניין הימים יחל ממועד קבלת ההודעה אצל המבוטח. איני דנה, בשלב זה, בהרחבה בשאלת אופן ביצוע המסירה, שכן בנסיבות כאן, כפי שיובהר בהמשך, אין בכך צורך. אומר רק כי במישור העקרוני, דעתי היא, כי יש לאפשר למבוטח לקבל את ההתראה ורק ממועד בו נמסרה לו, למנות את הימים המוקצים לו, בהתאם לחוק, לצורך סילוק החוב. בהערת אגב, אוסיף, כי במחלוקת בדבר אופן משלוח ההודעות לפי סעיף 15 לחוק למבוטחים, אשר לגביה סקר י. אליאס חמש גישות שונות (ראו בספרו הנ"ל בעמ' 721-724), דעתי היא כי אין די במשלוח דואר רגיל למבוטח, אלא נדרש לעשות שימוש בדואר רשום, זאת על מנת שתוכל חברת הביטוח לוודא כי אכן נמסר דבר הדואר ליעדו. דומה כי בדרך זו, תצא חברת הביטוח ידי חובתה ומנגד, תינתן למבוטח הזדמנות של ממש להסדיר את חובו ולהמשיך את הכיסוי בפוליסה.

 

תנאי שלישי- כי לא שולם בתוך תקופת הארכה הראשונה, בת 15 הימים. בענייננו, לא נטען כי שולם דבר מה באותה התקופה וגם לא בהמשך, לכן, גם תנאי זה מתקיים.

 

תנאי רביעי -  משחלפו 15 הימים המהווים כאמור את התנאי השלישי, התנאי הרביעי מחייב את חברת הביטוח להודיע למבוטח כי הפוליסה תתבטל בתוך 21 ימים וככל שהמבוטח לא יסלק את החוב בתום 21 ימים כאמור. ובמילים אחרות, חברת הביטוח נותנת למבוטח התראה נוספת לקיומו של החוב וארכה בת 21 יום לסילוקו של חוב זה, ככל שהמבוטח לא יפעל כאמור, וזהו התנאי החמישי, תתבטל הפוליסה בתום 21 הימים וללא הודעה נוספת. 

 

לעניין שאלת מועד תחילת מניין הימים, גם כאן, בדומה לתנאי השני, עמדתי, המבוססת על הספרות ועל הפסיקה, היא כי יש למנות את הימים החל ממועד מסירת ההודעה ולא ממועד המשלוח שלה על ידי חברת הביטוח.

 

בהקשר זה יוער, כי המבטח אינו רשאי לשלוח את הודעת הביטול בטרם חלפה תקופת הארכה הראשונה בת 15 הימים. עליו להמתין עד חלוף 15 הימים שהוקצו למבוטח לצורך סילוק החוב, וזאת ממועד מסירתה של ההתראה. רק לאחר מכן, רשאי המבטח לשלוח את הודעת הביטול המותנית (א. ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג.טדסקי בעמ' 65-66 וראה גם ע"א (ת"א) 2612/01 אזולאי אלון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (4.8.04).

 

 

 

מן הכלל אל הפרט

 

 

 

בענייננו, שלחה חברת הביטוח את מכתב ההתראה הראשון, המתייחס לפוליסת צד ג', בתאריך 16.4.09, בדואר רשום, אל העירייה ובהתאם לתדפיס "מידע על פריט" מאתר האינטרנט של רשות הדואר, הגיע המכתב ליעדו ביום 1.5.09. 

 

אין המדובר באישור מסירת הדואר הרשום, אין באותו דף מידע פרטים אודות המקבל, אך כפי שיובהר להלן, אין כל צורך לדון בשאלה האם די בכך כדי לקבוע שהמכתב התקבל בפועל.

 

בהתאם לאמור מעלה, בשלב זה, הוקצו לעירייה, על פי החוק, 15 ימים לצורך סילוק החוב.

 

ואולם, עוד טרם הגיע אותו מכתב לעירייה, כבר ביום 30.4.09, שלחה חברת הביטוח לעירייה את מכתב ההודעה המותנה על ביטול פוליסת צד ג', מכתב אשר לטענתה, בהתאם לטופס "מידע על פריט" מאתר רשות הדואר, הגיע ליעדו ביום 12.5.09.

 

צעד זה מנוגד להוראת סעיף 15 לחוק.

 

בטרם ניתנה לעירייה ההזדמנות לפעול לסילוק חובה, היתה חברת הביטוח מנועה מלהמשיך לשלב הבא הקבוע בחוק. יוצא, כי לכל המוקדם, יכולה היתה חברת הביטוח לשלוח את המכתב השני ביום 17.5.09.

 

גם ביטול הפוליסות ביום 20.5.09 היה מוקדם מן המותר לפי החוק, שכן, שוב, מכתב ההתראה השני, אשר יצא גם הוא טרם זמנו, הגיע ליעדו רק ביום 12.5.09, ועל כן, ביטול הפוליסה ביום 20.5.09 נעשה קודם שחלפו 21 ימים ממועד מסירת המכתב השני לעירייה.

 

יוצא, אם כן, כי ביטול הפוליסות על ידי חברת הביטוח, נעשה שלא בהתאם להוראת החוק.

 

אם היתה חברת הביטוח פועלת כמתחייב מהוראות החוק ושולחת את המכתב השני, מכתב הביטול המותנה ובו הארכה הנוספת, בת 21 הימים, לאחר חלוף 15 ימים ממועד מסירת המכתב הראשון, ברי כי במועד האירוע, ביום 5.6.09, טרם חלף אותו פרק זמן של 21 ימים הנדרש קודם לביטול הפוליסות ואלו, לכן, היו עוד בתוקף.

 

במצב דברים זה, אף אם הייתי מקבלת את טענת חברת הביטוח כי מכתבים דומים המתייחסים לפוליסת האחריות המקצועית נשלחו בצמוד למכתבים הנוגעים לפוליסת צד ג' וכי אישורים מאתר הדואר הנוגעים לפוליסת צד ג' בוודאי היו גם לפוליסת האחריות המקצועית, אך לא אותרו בשל חלוף הזמן, וגם אם הייתי מקבלת את הטענה כי חרף השיבוש בכתובת העירייה, הומצאו המכתבים לעירייה באמצעות תיבת הדואר בסניף, עדיין, משפעלה חברת הביטוח בחפזה ולא המתינה למועדים הקבועים בחוק, אזי ביטול הפוליסות נעשה שלא כדין.

 

כבר בשלב זה, ניתן לקבוע כי הפוליסות בוטלו שלא כדין וכי במועד האירוע, היו הן עוד בתוקף.

 

ואולם, הצדדים העלו טענות נוספות ואף אם בקצרה, אבקש להתייחס אליהן.

 

בין הצדדים ניטשה מחלוקת בשאלה האם חרף העובדה שכתובת העירייה המופיעה על מכתבי ההתראה היא שגויה, הומצאו אלו לידי העירייה.

 

חברת הביטוח טענה כי דואר נוסף שנשלח לעירייה על פי אותה כתובת שגויה, התקבל אצלה, אולם טענה זו לא הוכחה.

 

עם זאת, מן העדויות שנשמעו עלה כי בסניף הדואר בבית שאן מצוי תא דואר ייעודי לעירייה, כאשר נציג העירייה מגיע בעצמו לסניף ואוסף את כל הדואר, ובכלל זה גם דברי דואר רשום (ראו עדותה של הגב' ליבנת דביר, עובדת הדואר, בעמ' 31 שורות 18-28). לדברי הגב' דביר, לכתובת הרשומה על דבר הדואר אין כל משמעות זאת מאחר ו"כל מה שממוען להם עובר לתא הדואר" (ראו עדותה של גב' דביר עמ' 31 שורה 26).

 

נכון הוא, כי מטבע הדברים, לא יכולה היתה אותה נציגה לאשר כי דברי הדואר הספציפיים, אותם מכתבי התראה ביחס לשתי הפוליסות, נמסרו לעירייה, אולם בנסיבות אחרות, יכול והייתי מוכנה לקבל את הטענה כי דברי דואר המיועדים לעיריית בית שאן, גם אם נושאים כתובת אחרת בעיר, יונחו בתיבת הדואר המיועדת לעירייה, אשר מוצבת בסניף הדואר עצמו, כאשר סניף זה הוא הסניף היחיד הקיים בבית שאן (ראו עדות גזבר העירייה בעמ' 18 ש' 2).

 

למסקנה זו ניתן להגיע גם בלא שימוש בחזקת סעיף 57ג' לפקודת הראיות הדורשת כי המען יהיה "כשורה" – עניין שאינו מתקיים בענייננו.

 

הצדדים טענו ביחס לחובת הבאתם של עדים וראיות.

 

אם מסקנתי ביחס לקיום הוראת סעיף 15 היתה שונה, היינו, אם לא היה ברור מן המועדים המתוארים לעיל, כי חברת הביטוח לא נתנה לעירייה את השהות המתחייבת על פי החוק לצורך הסדרת חובה, נדרש היה לדון בשאלה זו, שכן טענת העירייה כי לא קיבלה את המכתבים, ראוי היה כי תיתמך בעדויות רלוונטיות – של מי שאמון על קבלת הדואר ואולי גם של היועץ המשפטי, אשר כפי שהעיד הגזבר, מתעד אצלו קבלת דואר שכזה. הגזבר העיד על דברים רבים מפי השמועה, מבירורים שערך ומדברים שנמסרו לו.

 

ואולם, הדיון בטענה זו של חברת הביטוח ביחס לאי-הבאת העדים הרלוונטיים על ידי העירייה, מתייתר, שכן, גם אם הייתי דוחה את הכחשת העירייה כי נמסרו לה המכתבים, עדיין ידה של זו על העליונה, שכן לא חלפו המועדים הקבועים בחוק לצורך ביטול הפוליסה.

 

מאחר שמסקנתי כאמור, כי ביטול הפוליסות לא היה כדין וכפועל יוצא, פוליסת צד ג' היתה בתוקף, דומה כי מתייתר גם הדיון בשאלת תחולת פוליסת האחריות המקצועית. נראה כי טענה זו הועלתה בעיקר לאור חששה של העירייה מן ההכרעה במחלוקת לגבי נסיבות ביטולה של פוליסת צד ג', אך כאמור, משעה שהצדדים טענו ביחס לכך, אוסיף מספר מילים גם אנוכי.

 

העירייה טענה כי מאחר שנסיבות מקרה הביטוח נוגעות לשריפה שפרצה באזור מסחרי בתחום אחריותה ומאחר והעירייה היא האחראית בין היתר על רישוי עסקים ועל התברואה בתחומה, הרי שהמדובר בנסיבות אשר מצויות בתחומי המומחיות של העירייה ולפיכך יש להחיל את הכיסוי הביטוחי בפוליסת אחריות מקצועית על נסיבות מקרה הביטוח. הטענות כלפי העירייה בגין האירוע, אינן נוגעות אך ורק לתחום כיבוי האש, אלא גם, למשל, כי העירייה לא דאגה לפינוי פסולת מן המקום ולא פיקחה על התברואה באזור, כך גם נטען כלפי העירייה כי לא דאגה לביטול רשיון העסק של הפנצ'ריה ממנה פרצה השריפה. כל אלו הן טענות הנוגעות לתחום העיסוק המקצועי של העירייה.

 

חברת הביטוח טענה כי פוליסת אחריות מקצועית אינה חלה בנסיבות העניין, שכן היא מקנה כיסוי ביטוחי בגין "נזק אשר נגרם כתוצאה מכשל בביצוע פעילות עיקרית של המבוטח, תוך כדי הפעלת מומחיותו וכישוריו המקצועיים" (ראו סעיף 39 לסיכומי חברת הביטוח). בנסיבות כאן, מקרה הביטוח ארע בשטח פרטי אשר בבעלות ובחזקת הנתבעת 1, ולפיכך לא ניתן לומר כי הנזק נגרם כתוצאה ממחדל של העירייה אשר לא פקחה כראוי על פינוי והשלכת פסולת בבתי עסק פרטיים המצויים באזור המסחר שבתחומה, שכן אין היא מפקחת על פינוי הפסולת בתחומם של עסקים פרטיים וככל שהנזק לא נגרם בזיקה ישירה, כמו למשל במהלך פינוי פסולת על ידי עובדי מחלקת תברואה, לא ניתן לקשור את האירוע באופן ישיר על מי מעובדי העירייה ולכן לא ניתן להחיל על נסיבות המקרה את הפוליסה הנ"ל.

 

במחלוקת זו, עמדתי כעמדתה של חברת הביטוח. דומה כי בנסיבות כאן, הכללת האירוע במסגרת הפוליסה דורשת הרחבה אשר לא אליה התכוונו הצדדים. גישתה של העירייה כאן עלולה להכניס כל אירוע של מפגע כזה או אחר בתחומי הרשות לגדרה של הפוליסה, רק משום שעובדי העירייה לא הבחינו בו ולא טיפלו בו. זו הרחבה מוגזמת שאינה מתיישבת עם מבחן ההגיון. בענייננו, אף מדובר בשטח פרטי אשר ממנו פרצה האש ועניין זה רק מחזק את מסקנתי כי אין המקרה נכנס לגדרה של פוליסת אחריות מקצועית.

 

...

 

כבר נפסק כי אין בידיעת המבוטח כדי להחליף את חובת המבטחת לפעול בהתאם ללשון החוק, אולם יכול וצריכה להיעשות אבחנה, אשר אינה קיימת כיום, כאשר עסקינן ברשות שלטונית הנדרשת לאמות מידה שונות מן האדם הפרטי וחובותיה הן מוגברות.

 

לעניין זה יפים דבריה של דפנה ברק בחיבורה האחריות החוזית של רשויות המינהל, עמ' 33, תשנ"א:

 

"..הרשות המנהלית כפופה לעולו של המשפט המנהלי בכל אשר תלך. לכפיפות זו יש משמעות בראש ובראשונה בהתייחס לפעולות בתחום השלטוני המובהק, אך לא רק בהקשר להן. הרשות המנהלית אינה פוסקת מלהיות מזוהה ככזו ולתפקד ככזו, כאשר היא שולחת ידה בפעולות אזרחיות רגילות לכאורה,  שאף הן נועדו לשרת את חתירתה לביצוע תפקידיה הציבוריים. משמעותה של הגישה החדשה היא שיש להחיל את המשפט המנהלי אף על פעולות אזרחיות כאמור, ובכללן חוזים."

 

 עוד בהמשך נכתב כך:

 

"הפסיקה החדשה דוגלת, איפוא, בתחולתם, במקביל ובהשלמה, של דיני החוזים הרגילים ושל עקרונות המשפט המנהלי על כלל פעולותיה של הרשות המנהלית בתחום המשפט הפרטי, או בלשון הנקוטה בפסיקה, ב"דואליות נורמטיבית". אמנם, פסקי הדין מהם לומדים על אימוצה של השקפה זו התייחסו במישור העובדתי לשלם הטרום-חוזי, אך במישור הענייני אין יסוד לייחד אותה לו. לגישתי, יש ליתן תוקף מלא להשקפה החדשה, ולהשתית את המענה המשפטי לשאלות בתחום האחריות החוזית העולה במשותף מדיני החוזים ומהמשפט המנהלי, לרבות הדינים שפותחו בו בהתייחס לחוזיהן של רשויות המינהל." (ראו בעמ'35-36)

 

 ובהמשך נכתב כך:

 

"כיום, עקרון תום הלב הוא עקרון-על במשפט הישראלי. זאת, הן בתחום המשפט הפרטי והן בתחום המשפט המנהלי, אשר במסגרתו היה מוכר זה כבר במסגרת חובת ההגינות הכללית שמוטלת על המינהל. חיובה של הרשות לנהוג בהגינות בתום לב בהתקשרויותיה החוזיות, יכול לשאוב משני תחומים אלה, אשר מכוונים בהקשר זה למגמה משותפת. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שאמות המידה להתנהגות, אשר מכתיב המשפט המנהלי, קובעות נורמות של הגינות וסבירות גבוהות מאלה שמחייבים בהן דיני החוזים. על כן, יש שהרשות המנהלית שהתקשרה בחוזה תהיה חייבת לקיים התחייבות באופן מושלם ומחמיר יותר, בהשוואה לבעל חוזה אחר במעמד דומה, מכוח המשפט המנהלי." (ראו בעמ' 57)  

 

בנסיבות כאן, לאור העובדה שבחינת המכתבים שנשלחו הצביעה כי חברת הביטוח חרגה מהוראות סעיף 15 לחוק בכל הנוגע למועדים, דומה כי אין זה המקרה לשקול התייחסות שונה לרשות מנהלית הנוהגת כפי שנהגה עיריית בית שאן במקרה זה, אך יכול ובנסיבות שונות, היה מקום לשקול זאת. 

 

סוף דבר, מקבלת אני את טענת העירייה כי ביטול הפוליסות לא היה כדין וכי במועד האירוע, 5.6.09 טרם חלפה תקופת 21 הימים הקבועה בסעיף 15 לחוק.

 

לפיכך, בעת האירוע, היה לעירייה כיסוי ביטוחי לאירוע אצל חברת הביטוח.

 

יוצא כי בסכומים כפי שבאים לידי ביטוי בסעיף 2 להסכם הפשרה שנכרת על ידי כלל הצדדים בתיק, אשר הוסכם כי ישולמו על ידי העירייה או על ידי חברת הביטוח בהתאם להכרעת בית המשפט, תישא חברת הביטוח."