תאמ (ראשל"צ) 26790-09-13 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' יהודה ערמי
בית המשפט: השלום בראשון לציון
פסק הדין ניתן ביום: 2/4/2015
על ידי כב' השופט: ארז יקואל – סגן הנשיאה
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של חברת ביטוח ששילמה תגמולי ביטוח לבעלים של מכון ספא?
רקע: תביעת התחלוף הוגשה כנגד בעל בית עסק שכן ומבטחו בטענה לרשלנות ולחוסר זהירות.
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין:
" כעת, אני נדרש לשאלות שבמחלוקת, האם אכן נזילת מים מחדר הכביסה של בית העסק התפשטה לחדרי המשרד והביאה לאירוע הנזק, או שמא יש לדחות כל קשר בינו לבין בית העסק, נוכח שהמדובר בנזק שנגרם עקב נזילת כיור מהמשרד, כטענת הנתבע.
לאחר עיון בטענות הצדדים והתרשמות מראיותיהם וממכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה. שוכנעתי כי יש להעדיף את גרסתה המהימנה של התובעת, על פני גרסתו היחידה והחסרה של הנתבע. להלן אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.
...
התובעת הוכיחה כי מקור אירוע הנזק בבית העסק. מנגד, הנתבע לא הוכיח כי לא התרשל וכי מקור נזילת המים אינו בחדר הכביסה של בית העסק. הוראות סעיפים 41 ו- 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), קובעות כך:
"41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
"38. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או הממונה עליו או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".
כידוע:
"שלושה הם התנאים להפעלתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה" (ר' ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539, 554, 2001).
ובעניננו, הנסיבות הממשיות שהובילו לקרות אירוע הנזק אינן ידועות לתובעת, נוכח שהתרחש בשעה שאיש לא שהה במשרד. הראיות מורות כי הנזק נגרם על ידי בית העסק שבשליטתו המלאה של הנתבע וההנחה שהתפרצות מים נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהיא של הנתבע, מסתברת יותר מהמסקנה שזו נגרמה ללא רשלנותו. הנתבע לא הוכיח את שטען כל העת, כי אירוע הנזק לא התרחש במועד כטענת התובעת ולא נשא בנטל להוכיח כי לא התרשל.
אשר לסעיף 38 לפקודה, על התובעת להוכיח את קיומם של אירוע נזק; שנגרם על ידי דבר מסוכן, או הימלטות דבר העלול לגרום נזק בהימלטו ואת היות הנתבע בין בעליו של הדבר, ממונה עליו, או תופש הנכס שממנו נמלט (ר' למשל ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאסר נ' מ"י, פ"ד ס(4) 337 (2006). הוראת חוק זו חלה גם על מים, שבהימלטותם עלולים להזיק (ר' ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשר אשכנזי ושות', פ"ד כב(1) 211, בעמ' 222; תאמ (חי') 17736/07 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' סי מקסימום בע"מ (13.7.14); תא (קריות) 19570-04-10 ח'טיב נ' גרנות (21.10.14)).
ובעניננו, אירוע הנזק הוכח על ידי התובעת, יש בכוחם של מים לגרום נזק, הנתבע הנו בעליו של בית העסק ובעל השליטה בו וזהו המקום ממנו הגיעו המים למשרד. הנתבע לא נשא בנטל להוכיח, באמצעות ראיות חיצוניות וחוות דעת מומחה, כי לא קיימת אפשרות להתפשטות מים מחדר הכביסה למשרד; הן משום פתח הניקוז והן נוכח עמידתו בדרישות מחמירות ביותר שכללו איטום בית העסק על ידי בעלי מקצוע בעת שפתח את בית העסק כטענתו (ר' סעיף 3 בתצהירו). לא די בטענה כי אירוע הנזק הנטען מחודש יוני 2011 לא התקיים כלל. קם צורך ראייתי של ממש בו לא פגש הנתבע, לנסות ולשלול את טענות התובעת כדי להוכיח שאירוע הנזק לא נגרם בהתרשלותו שלו ו/או של מי מעובדיו.
משלא עלה בידי הנתבע לשלול את מעורבות רשלנותו בהתפשטות מים למשרד התובעת, חב הוא במסגרת אחריותו כבעלים של בית העסק ממנו התפשטו מים וגרמו להצפה במשרד.
דחיתי את טענות הנתבעת הממוקדות בנסיבות הקשורות במישור מערכת היחסים הפנימית שבינה לבין הנתבע המבוטח. לא ראיתי כיצד יש בנסיבות אלו כדי לפטור את הנתבעת כמבטחת מחבות כלפי הניזוק – התובעת.
אשר להעדר שיתוף פעולה מטעם הנתבע וגרם נזק ראייתי כנטען, כידוע:
"...מבטח המבקש להתנער מחבותו כלפי הצד השלישי בגין אי-מסירת הודעה על קרות מקרה הביטוח בגין אי-שיתוף פעולה עמו, יידרש להוכיח ארבעה אלה: ראשית, כי המבוטח הפר את חובת ההודעה או את חובת שיתוף הפעולה. שנית, כי נקט אמצעים סבירים כדי להשיג את המידע הדרוש לו או כדי לזכות בשיתוף הפעולה של המבוטח. שלישית, כי מחדלי המבוטח הסבו לו נזק. רביעית, שיעורו של הנזק האמור...תגמולי הביטוח לא יישללו מהמבוטח אלא אם כן יש קשר סיבתי בין התנהגותו הפסולה לבין החבות של המבטחת. ... כדי לפטור עצמו מחבות או כדי להפחית את חבותו, המבטח נדרש להוכיח ראשית, שאם היה המבוטח משתף עמו פעולה כנדרש באותם סעיפים, המבטח היה חייב בתגמולי ביטוח נמוכים יותר או היה פטור לחלוטין מתשלום תגמולי ביטוח. שנית, על המבטח להוכיח את שיעור תגמולי הביטוח שהיו נחסכים ממנו אם המבוטח היה משתף פעולה...הפרת החובה להודיע למבטח על קרות מקרה הביטוח או לשתף עמו פעולה בבירור החבות לא תפטור את המבטח מאחריותו כלפי הצד השלישי, אלא מקנה לו, בנסיבות המתוארות בסעיף 24 לחוק, זכות להקטין את חבותו למידה שהיה חייב בה אילו קוימה החובה האמורה..." (ר' (תא (חי') 12684-06 פריינטה נ' דה אור אירועים (16.8.10); י' אליאס, "דיני ביטוח" (מהדורה שנייה, כרך ב'), עמ' 1170-1171; בר"ע (י-ם) 2180/06 סתי נ' ביטוח ישיר איי.די.אי – חברה לביטוח בע"מ (13.3.07); סעיפים 22-24 לחוק).
יוצא כי אין הנתבעת פטורה מחבותה לפצות את התובעת בגין אירוע הנזק מחמת אי קבלת הודעה תואמת ממבוטחה, אלא קיימת לה אפשרות להפחית את חיובה בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק.
אשר לטענה כי הנתבע לא עמד בחובת הגילוי החלה עליו ולא הודיע כי פוליסת ביטוח קודמת בוטלה - הנתבעת לא הוכיחה כי אילו ידעה על ביטול שכזה, לא הייתה מתקשרת עם הנתבע, או מה היו דמי הביטוח שהייתה גובה ממנו במצב דברים שכזה.
הוראת סעיף 7 לחוק דנה בתוצאות של אי גילוי וקובעת, כך:
"(א)ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.
(ב)ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה.
(ג)קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
(1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה;
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח".
טענות הנתבעת תואמת את גדרי סעיף 7(ג) לחוק. בעת הרלוונטית לאירוע הנזק, הנתבע היה מבוטח במסגרת הנתבעת ולא שוגרה מטעמה כל הודעת ביטול קודם לכן. הנתבעת הסתפקה בטענה לפיה היא פטורה מלפצות את התובעת עקב כישלון הנתבע מלגלות לה את מלוא הפרטים, ללא שטענה וממילא גם לא הביאה כל ראיה לעניין היחס שבין תגמולי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלה לפי מצב הדברים לאמיתו, לבין דמי הביטוח המוסכמים. הנתבעת גם לא טענה, כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את מצב הדברים לאמיתו. טענתה היחידה מתמצה במכתב הביטול הפיקטיבי לדידה ששלח הנתבע, טענה שלא נתמכה בראיות (השווה ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 671 ,1993).
מחקירת הנתבע ובניגוד לטענות הנתבעת, התברר כי ביטול הפוליסה של התובעת נעשה על ידי סוכן הביטוח, שלא נשמעה גרסתו, על אף שהוא זה אשר פעל להתקשרות החוזית בין הנתבעים. הנתבע אישר בחקירתו כי הוא לא מילא את הצעת הביטוח אלא סוכן הביטוח והנתבע חתם עליה בלבד (ר' פרו' עמ' 31 שו' 23-26, 30-31).
אומנם, הקשרו הישיר של הנתבע להצעת הביטוח נלמד מחתימתו עליה, אך אין להתעלם מזהות ממלא השאלון הרלוונטי – סוכן הביטוח - נציג חברת הביטוח והפועל גם מטעמה. אין לפסול על הסף סדר עדיפויות שונה שיכול ועמד בפני סוכן הביטוח עת מילא פרטים בעבור הנתבע (ר' ספרו של י' אליאס הנ"ל כרך א 341).
נטל השכנוע חל על המבטחת – כנתבעת, להראות כי אילו ידעה דבר ביטול הפוליסה על ידי התובעת, לא הייתה נקשרת עם הנתבע בחוזה ביטוח, או לחילופין כי ידיעה זו הייתה משנה את גובה הפרמיה שנקבעה לנתבע (ר' אף רע"א 3260/10 לוידס נ' סלוצקי (15.9.13)).
הנתבעת לא צירפה כל ראיה מתבקשת כחוות דעת אקטואר וכפוליסות של חברות ביטוח עמיתות, על מנת ללמד כי לא הייתה נקשרת כלל עם הנתבע במצב דברים דומה. לא הוכח כי מבטח סביר היה נמנע מהתקשרות עם הנתבע לאחר היוודע דבר ביטול הפוליסה על ידי התובעת, אף לא במחירי פרמיה גבוהים יותר. הנתבעת נמנעה אף מהעדת מגישת התצהיר מטעמה.
כך נקבע בהקשר זה, כי:
"...נטל השכנוע שמוטל על המבטח בעניינים אלה אמנם אינו מבוטל אך גם אינו מכביד יתר על המידה. על מנת להוכיח שאף מבטח סביר לא היה נכון לבטח ללא האמצעי להקלת הסיכון שעליו נסב הדיון יכול להיות די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, לפיו, למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה. במקרים שבהם קיימת פוליסה חלופית אצל מבטחים אחרים, אך לא אצל המבטח הקונקרטי – תוכל חברת הביטוח להביא ראיות לגבי הפער בין מחיר פוליסה שאינה מחייבת לנקוט באמצעי מסוים לבין מחיר פוליסה שמחייבת לעשות כן בחברה אחרת. נתונים אלה יוכלו לשמש כנקודת המוצא לדיון, בכפוף לראיות נוגדות שיביא המבוטח או לטענות אחרות שיציג" (ר' רע"א 3260/10 הנ"ל).
משלא הגישה הנתבעת הודעת צד ג' כלפי הנתבע, לא נוצרה חזית מריבה ישירה בין הנתבעים. גם מטעם זה, לא ניתן להכריע בסוגיות הקשורות בין שני הנתבעים כתשלום יחסי, הפחתת חיוב והשתתפות עצמית."
"לאחר שקבעתי כי אירוע הנזק נגרם בגין רשלנות הנתבע או מי מטעמו ולאחר שהנתבעת לא הוכיחה כי היא זכאית לפטור מפיצוי התובעת - אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום כולל של 18,078 ₪."
