טענה להפרת חובת הגילוי בביטוח חובה לרכב. מי יפצה, המבטח או קרנית?

תא (חי') 457/02 ‏ עיזבון המנוח דאוד ערו ז"ל נ' מוהנד אבו אלפילאת

בית המשפט: המחוזי בחיפה

פסק הדין המשלים בשאלות החבות בין המבטחת לבין קרנית ניתן ביום: 4/4/2015

על ידי כב' השופטת: ברכה  בר-זיו

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את טענתה של חברת הביטוח שערכה ביטוח חובה לרכב לפיה היא אינה חייבת בפיצוי על פי חוק הפלת"ד, מאחר ולא הסכימה לבטח תושבי הרשות הפלסטינית ותעודת ביטוח החובה של הרכב הוצאה עקב מרמה ומצד שוא של המבוטח לסוכן הביטוח ועל כן קרנית חייבת בפיצוי?

רקע: תביעת התובעים סולקה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום במימון ביניים בחלקים שווים של חברת הביטוח וקרנית .המחלוקת שנשארה היא בין חברת הביטוח לבין וקרנית בשאלה מי מהן חייבת לשאת בפיצוי התובעים?

בית המשפט לא קיבל את טענתה של חברת הביטוח ופטר את קרנית מפיצוי התובעים.

מתוך פסק הדין:

" בשאלת היחסים בין כלל וקרנית , צדק ב"כ קרנית בטענתו כי ביחסים בין שתי חברות אלו,  נטל ההוכחה הוא על כלל, ועליה להוכיח העדר כיסוי ביטוחי על פי הסייג שבסעיף 13(א)(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נג(1)450,452).

הבאתי באריכות רבה ביותר סקירה של הראיות ושל טענות הצדדים, אך נראה כי מלאכת ההכרעה כאן קלה ואיני נדרשת למרבית הטענות והראיות.

בניגוד לטענות כלל, עליהן חזר בא כוחה פעמים רבות בסיכומים, בפן העובדתי הוכח באופן חד משמעי, ושאינו משתמע לשתי פנים, כי על פי הנוהלים הכתובים של כלל, על פיהם עבדו סוכניה, לא היתה כל מניעה לבטח תושבי הרשות הפלסטינית,  בין אם הביטוח נערך לרכב בעל מספר רישוי ישראלי ואפילו אם הביטוח היה נערך לרכב בעל מספר רישוי של הרשות.

הדבר עלה באופן מפורש מחקירתו הנגדית של מר איילון, שהיה  האחראי על תחום חובה ונהלי חיתום בכלל , בה אישר כי בניגוד לאמור בתצהירו, בשנת 2002 לא היה כלל שאסר להוציא תעודת ביטוח לנהגים בעלי תעודת זהות פלסטינית ובמאי 2002 (לאחר התאונה נשוא התביעה) הוצא נוהל שאסר לבטח רכבים עם מספר רישוי של הרשות ולא אסר לבטח את תושבה הרשות.

מר איילון גם אישר בחקירתו כי בשנת 2002 לא היה נוהל שהסוכן היה חייב לאמת את פרטי הלקוח ואפילו לא הייתה הנחיה לבדוק רישיון נהיגה של הלקוח – משמע אותם פרטים לא היו מהותיים לצורך עריכת הביטוח.

יתירה מזאת - מר איילון אישר גם שלא היה כל נוהל שאסר לבטח שוהים בלתי חוקיים.

כלל לא הוכיחה כי ניתנו הנחיות בעל פה בענין זה והדבר עלה במפורש מעדותו של מר איילון.

כלל גם לא הוכיחה מה היה המצב בפועל אצל הסוכנים, ובמיוחד אצל סוכני משנה , כמו סוכן המשנה של הסוכן כהן שנדור, שישב בקלנסוואה, שם ערך קניבי את הביטוח.

כמובן שבשים לב לעובדה שקניבי לא ערך את הביטוח אצל שנדור, ממילא עדותו של שנדור באשר לנהלי עריכת ביטוח אינה רלבנטית. יחד עם זאת, אציין כי שנדור עצמו השיב בחקירתו כי לא היו הנחיות של כלל בעניין הפקת תעודת ביטוח עם ת.ז.

יש להדגיש כי תביעת התובעים הוגשה נגד כלל בשנת 2002- השנה בה הונפקה תעודת הביטוח . כלל טענה לענין הכיסוי הביטוחי והוצאת תעודת הביטוח כבר  בשנת 2002, והעובדה שבזמן אמת לא בדקה את השאלה מי הנפיק את התעודה לקניבי (הן אצל שנדור והן אצל סוכני המשנה שלו) מהווה "מחדל ראייתי" של כלל והיא לא יכולה להשמע בטענה כי לאחר 10 שנים (במועד עדותו של שנדור בבית המשפט) הוא לא יכול היה להמציא מסמכים ישנים. שנדור עצמו העיד כי נערך עימו בירור בעניין בשנת 2002.

מר איילון אישר כי  נערך בירור עם שנדור באיזה נסיבות הונפקה התעודה לקניבי , אך כלל לא הביאה את ממצאי הבדיקה בפני בית המשפט, משמע סברה כי המידע על שאירע בפועל היה "פועל כנגדה".

עדותו של קניבי עצמו, לפיה לא אמר לסוכן את שמו וכתובתו כי הסוכן לא היה מבטח – מהוה עדות סברה, שאין בה כדי להוות ראיה בכלל , ובפרט כאשר מדובר באותו עניין שהינו לב ליבה של המחלוקת.

בהקשר זה, צודק ב"כ קרנית בטענה כי הוכח כי קניבי השתמש בתעודת זהות מזויפת ובשם "המזויף" , לצורך עבודה בישראל ולא לצורך עריכת הביטוח.

מכל מקום- מתעודת הביטוח הרלבנטית שהוצאה על ידי כלל עולה כי לא נעשה שימוש בתעודת הזהות המזויפת, ואפילו מספר תעודת הזהות של מוהנד לא נזכר בה.

גם מכל המסמכים שהוצגו במהלך חקירתו של מר איילון, ואשר התייחסו לנהלי כלל לסוכנים בקשר להנפקת תעודות ביטוח חובה עולה כי לא היה כל נוהל שאסר לבטח תושבי הרשות הפלסטינית ורק הנוהל מיום 19.3.08 (נ4/ 4) אסר להפיק תעודות ביטוח לרכבים בבעלות או בשימוש תושבי הרשות.

דווקא האמור בנוהל זה משנת 2008  סותר במפורש את טענת כלל בדבר המצב שהיה בשנת 2002 , כאשר נאמר  שם, כפי שהובא לעיל כי :

"לאחרונה אירעו מספר תאונות עם נפגעי גוף ברכבים שבוטחו על ידי כלל בפוליסת חובה כאשר שימשו תושבי הרשות הפלסטינית...".

ממילא , לאור האמור , אין גם רלבנטיות לפסק הדין אליו היפנה ב"כ כלל בסיכומים (ת.א. 751/08).

מקביעת העובדות על ידי לעיל, עולה בפירוש גם המסקנה לפיה בשנת 2002 המידע בדבר "תכונותיו" של המבוטח לא היה רלבנטי לכלל , ואפילו יאמר כי היה רלבנטי, לבטח אל היה מהותי, ולפיכך "המצג" של קניבי לא ירד לשורשו של ענין, כלל היתה מתקשרת איתו גם אם היתה יודעת את שמו וכתובתו ולכל היותר יש לאמר כי החוזה שנקשר בין הצדדים היה "ניתן לביטול" ולא "בטל מעיקרו" ובפועל הוא לא בוטל.

שני באי כוח הצדדים היפנו לדוגמא בספר "חוזים" של פרופ, ד. פרידמן ופרופ' נ. כהן . בנסיבות שבפני אני סבורה כי אין זה המקרה בו המבטחת התכוונה להתקשר עם "לורד ראובן" דוקא, או אפילו עם אותו "הטשינסון" באותו פסק דין שהובא שם, שהרי לא הוכח כי מי שערך את הביטוח לקניבי ערך בירור אם אכן קיים אדם בשם מוהנד ואפילו לא נבדקה כתובתו האמיתי של אותו מוהנד, פרט לציון הכתובת "ירושלים". מר איילון גם אישר בחקירתו כי בשנת 2002 לא הייתה בפוליסה החרגה / אפשרות לביטול הפוליסה עקב אי גילוי עובדה מהותית.

מר איילון גם אישר בחקירתו הנגדית, כי רק לאחר שנת  2002 הוחל בקביעת תעריף דיפרנציאלי גם בהתאם לנתוני הנהג , משמע שנתונים אלה לא היו רלבנטיים באותו מועד.

מהאמור גם ברור שסעיף 19 לפקודת הביטוח אינו רלבנטי לענייננו והוא הדין בסעיפים 6 ו-7 לחוק חוזה ביטוח (ודוק: כלל לא הוכיחה כי סוכן ביטוח שהנפיק תעודת ביטוח חובה הפעיל "שיקול דעת כלשהו" , למעט קביעת גובה הפרמיה בהתאם לסוג הרכב המבוטח. כפי שהובא על ידי ב"כ קרנית בסיכומים כלל לא הוכיחה כי לא היתה מוציאה לקניבי את התעודה במידה והיתה יודעת את שמו וכתובתו ויתירה מזאת, בעניננו, קניבי אפילו לא נדרש למלא הצעת ביטוח, כולל פרטיו האישיים (מר איילון אישר בחקירתו כי "אין הצעה כזו בחברה") .

ועוד לא מצאתי כי יש להסיק בענייננו מהוראות סעיף 13 לפקודת הביטוח, כאשר לא הוכח כי כלל לא היתה מבטחת את הבעלים החדש /קניבי ולא הוכח כי ידיעת שמו וכתובתו של קניבי היו "טעם סביר" לסרוב לערוך ביטוח מצד כלל.

התוצאה

אני דוחה את התביעה נגד נתבעת 4 (קרנית).

אני מחייבת את כלל  להשיב לקרנית את כל הסכומים ששילמה לתובעים,  בהתאם להסדר הפשרה החלקי שקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.6.09."