האם התאבדות המבוטחת מכוסה לפי נספח תאונה לפוליסת ביטוח חיים?

תא (חי') 17662-11-11‏ ‏ עזבון המנוחה סולומון מלכה נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 12/4/2015

על ידי כב' השופטת: כאמלה ג'דעון

עניינו של פסק הדין: האם האירוע הטראגי שבמהלכו מצאה המנוחה את מותה על פסי רכבת ישראל, מכוסה לפי שתי הפוליסות לביטוח חיים של המנוחה בחברת הביטוח?

רקע: חברת הביטוח טענה, כי מדובר בהתאבדות השוללת את זכותה של המבוטחת לקבלת תגמולי ביטוח לפי פוליסות ביטוח החיים.

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע שאכן מדובר בהתאבדות אולם חייב את חברת הביטוח לשלם תגמולי ביטוח לאור הזמן הרב שחלף ממועד ההתקשרות בחוזה הביטוח, הואיל וחוק חוזה הביטוח מסייג כיסוי במקרה של התאבדות לפי פוליסת ביטוח חיים למשך שנה אחת בלבד מיום תחילת הביטוח.

מתוך פסק הדין:

"השאלה הראשונה הטעונה הכרעה בתביעה דנן היא האם מותה של המנוחה נבע מתאונה כטענת התובע או מעשה התאבדות מכוון כטענת הנתבעת. ככל שייקבע כי המוות נבע מתאונה, תחול על הנתבעת החובה לשלם את תגמולי הביטוח מכח הכיסוי הביטוחי המורחב למקרה של "מוות עקב תאונה" בכפוף לתנאי הפוליסות. ככל שייקבע כי המוות נבע ממעשה מכוון של התאבדות, יתעורר הצורך לבחון את מהותו של הכיסוי הביטוחי המורחב הנ"ל, ואת תחולתן של הוראות סעיפים 50 ו-54 לחוק חוזה הביטוח עליו.

התאבדות או תאונה?

בנספח של הכיסוי המורחב הקרוי "ביטוח נוסף למקרה מוות עקב תאונה" הוגדר מקרה הביטוח כדלקמן:

"מוות כתוצאה מתאונה, לצורך נספח זה, הוא מוות כתוצאה ישירה מחבלה גופנית, ללא קשר לסיבות אחרות, שנגרמה אך ורק על ידי גורם חיצוני, שקרה תוך 90 ימים מתאריך החבלה הנ"ל" 

התובע טוען כי האירוע נשוא ענייננו מתיישב עם הגדרת מקרה הביטוח על פי הנספח הנ"ל, כי הרי מותה של המנוחה הינו תוצאה ישירה של חבלה גופנית שנגרמה עקב דריסת רכבת, שהינה גורם חיצוני לכל הדעות, וכי אין לקשור סיבה אחרת למוות מלבד הפגיעה הגופנית הנ"ל.

הנתבעת לעומתו טענה כאמור כי מותה של המנוחה נבע ממעשה התאבדות, ומשכך אין הוא עונה על הגדרת "תאונה" על פי הנספח הנ"ל.

כבר נפסק כי "מבחינה משפטית "התאבדות" ו"תאונה" תרתי דסתרי המה" (ראה דברי כב' השופט עמית ברע"א 10142/09 שמחה כהן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 22.1.2012) (להלן "פסק דין כהן"), וכי מעשה התאבדות כשלעצמו אינו בגדר "תאונה", והנני מפנה בהקשר זה לדברים שנאמרו בע"א 2230/92 שמואל צמח נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2), 256, 262-263, כדלקמן:

"הלכה פסוקה היא כי מעשה התאבדות כשלעצמו אינו בגדר "תאונה". תאונה מעצם טיבה הינה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית. מעשה ההתאבדות כשלעצמו הוא, לכאורה, מעשה מכוון ורצוני, ועל-כן הוא מהווה ניגוד לתאונה שהיא פתאומית ובלתי רצונית (בג"צ 1199/92, 4118לוסקי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה [2], בעמ' 751-752). מכאן נובע כי מותה של המנוחה לא נגרם ב"תאונה" ...."

עוד נפסק כי כאשר עולה טענת התאבדות, על הטוען, ובדרך כלל המבטח, הנטל להוכיח טענה זו. אמנם רף ההוכחה הוא על פי מאזן ההסתברויות, אולם עליו להציג ראיות בכמות ובמשקל סגולי שיש בהן כדי להטות את הכף לקבלת טענה זו בהתחשב במהותה וחומרתה (ראה ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מג'ידה לידאווי ואח' (פורסם בנבו, 21.10.2002), ע"א 8313/06 פלונית ואח' נ' מגדל חברה לביטוח ואח' (פורסם בנבו, 29.3.2009)).                                                                                                                     

בענייננו, לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוגש לתיק בית המשפט, שוכנעתי כי הנתבעת הצליחה להרים נטל זה מהנימוקים שלהלן:

א.    הוכח כי המנוחה, אם לשני ילדים ואחות טיפול נמרץ בעברה, סבלה מבעיות נפשיות קשות ואושפזה מספר פעמים בבית חולים לבריאות הנפש, בין היתר, על רקע דחפים אובדניים.

ב.    מהתיעוד הרפואי שהוגש הוכח כי כשנה לפני האירוע נשוא התובענה, חמקה המנוחה מביתה בעת שבעלה ישן, נטלה כדורים ושכבה על פסי הרכבת, אולם, עם התקרבות הרכבת, היא נבהלה וקמה מהפסים, אך התחרטה שלא הצליחה לממש את זממה.

ג.     בעקבות האירוע שתואר לעיל, אושפזה המנוחה במרכז רפואי לבריאות הנפש שלוותא לתקופה ממושכת, וביום 15.5.2011 היא שוחררה לביתה. כמחצית השעה לאחר שהיא סעדה בחברת בעלה, יצאה מביתה כשהיא לבושה בחלוק ונעלי בית לכיוון מסילת הרכבת, תוך שהיא משאירה מכתב עליו כתוב "אוהבת אותכם אמא". על פי הודעת נהג הרכבת במשטרה אשר לא הופרכה, הוא הבחין בה ממרחק של כ-200 מטר ומיד צפר לה. היא התחילה לרדת במדרגות החרום אל עבר מסילת הרכבת ואז הוא בלם בלימת חרום. היא המשיכה בדרכה, חלפה על המסילה הראשונה וניגשה אל המסילה שעליה נסעה הרכבת, נשכבה על הבטן לרוחב שני הפסים והסתכלה עליו. הוא קם מכיסאו וצעק עליה שתקום אך היא לא זזה. לא למותר לציין כי הדמיון בין שני המקרים הנ"ל, מחזק את הרושם שמדובר ממעשה התאבדות.

ד.    תימוכין נוסף למעשה ההתאבדות ניתן למצוא בהודעת התובע במשטרה מיד לאחר האירוע, בה אישר לחוקרת כי כשבעה חודשים לפני המקרה, המנוחה ניסתה להתאבד על פסי הרכבת, והודיע כי לאחר שגילה את היעלמותה של המנוחה מהבית ביום 15.5.2011, הוא ניגש מיד לכיוון פסי הרכבת.

ה.    הן בגליון חקירת המוות של משטרת ישראל, והן בדו"ח החקירה של רכבת ישראל, והן בדו"ח החקירה של משרד ויצמן יער חקירות אשר הוזמן על ידי הנתבעת, הגיעו הגורמים למסקנה כי מדובר בהתאבדות.

מכלול הראיות הנ"ל וטיבן, הוביל אותי למסקנה כי הנתבעת הרימה את נטל הוכחת הטענה שלפיה מותה של המנוחה נגרם ממעשה התאבדות, וכך הנני קובעת.

האם האירוע נשוא התביעה שנבע מהתאבדות כאמור, מכוסה בפוליסות הנדונות?

כזכור, המנוחה היתה מבוטחת בשתי פוליסות ביטוח חיים שכללו נספח הקרוי "ביטוח נוסף למקרה מוות עקב תאונה". הנתבעת שילמה את הביטוח היסודי למקרה מוות על פי הפוליסות הנ"ל, והמחלוקת שנותרה מתמקדת בשאלה האם מוטלת על הנתבעת החובה לשלם את יתרת כספי הביטוח מכח הביטוח המורחב הנ"ל?

על מנת להכריע במחלוקת זו יש צורך לבחון את מהותו של הכיסוי המורחב הנ"ל, האם מהווה הוא במהותו ביטוח חיים או שמא מדובר בביטוח תאונות אישיות. לאבחנה זו חשיבות לענייננו, שכן, ככל שיקבע כי עסקינן בביטוח שהינו ביטוח חיים במהותו, תחול על המקרה שבפנינו הוראת סעיף 50 המצויה בפרק ב' לחוק, שזו לשונה:

"בביטוח חיים מגיעים תגמולי הביטוח גם אם האדם שחייו מבוטחים התאבד כעבור שנה או יותר מכריתת החוזה"

במידה וייקבע כי עסקינן בביטוח תאונות אישיות, יתעורר הצורך לבחון האם ניתן להחיל את הוראת סעיף 50 הנ"ל על המקרה שבפנינו, מכח הוראת סעיף 54(א) לחוק הקובעת כדלקמן:

"על ביטוח תאונה, מחלה ונכות שבו חייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור מוסכם מראש, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם, יחולו הוראות פרק ב', בשינויים המחוייבים"

בנוסף, יהא צורך לבחון את תוקפה של ההתניה הכלולה בביטוח המורחב, הפוטרת את הנתבעת מחבות למקרה של התאבדות (ראה סעיף 7 לעיל).

כאן המקום לציין כי בפסק דין כהן נידונה השאלה "אם סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 חל במקרי ביטוח תאונות המבטח גם מקרי מוות". דעות השופטים נחלקו בעניין. המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין הגיע למסקנה כי יש להחיל את הוראות סעיף 50 לחוק על ביטוח מפני תאונה הגורמת למוות וזאת מתוקף הוראת סעיף 54(א) ובהתאם לתנאיה, שכן בשני המקרים מתקיימים הרציונאלים שהניעו את המחוקק לקבוע באופן קוגנטי כי מעשה התאבדות לא יפגום בזכות לקבלת תגמולים, ועיקרם, השאיפה להגן על המוטבים שלא היתה להם יד בגרימת המוות, וההנחה כי בחלוף שנה ממועד כריתת החוזה אין קשר בין כריתת החוזה לבין התאבדות. במסקנה זו דוגל גם המחבר ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח", מהדורה שנייה, כרך ב', עמ' 974, באומרו הדברים הבאים:  

"לדעתנו, השאלה הרלבנטית בקשר לתחולת סעיף 50 על פוליסה לביטוח תאונות אישיות אינה אם התאבדות המבוטח היא "תאונה" אם לאו – שכן הכל מסכימים כי אין מדובר ב"תאונה" – אלא אם תחולתו של סעיף 50 משתרעת גם על גרימה מכוונת של נזק (מוות) המכוסה בפוליסה לביטוח תאונות אישיות ....... אין כל יסוד להבחין – לעניין תחולת סעיף 50 – בין פוליסה לביטוח חיים רגילה, המכסה מוות מכל סיבה שהיא, ובכלל זה מוות שנגרם כתוצאה מתאונה, לבין פוליסה לביטוח תאונות המעניקה למבוטח כיסוי בגין מקרה מוות שנגרם עקב תאונה בלבד. בשני המקרים עומד מעשהו המכוון של המבוטח בניגוד למהותו של הביטוח, אולם בשניהם חל הרציונל שביסוד הוראת סעיף 50 לחוק אשר לפיו, בתנאים הקבועים בסעיף, יש לפצות את המוטבים חרף מעשהו המכוון של המבוטח. במילים אחרות: מנקודת המבט של הוראת סעיף 50 לחוק, אין כל רלבנטיות לשאלה אם מבוטח שהתאבד בוטח בביטוח חיים רגיל או בביטוח תאונות אישיות המעניק כיסוי מפני מוות בתאונה"

לעומת זאת, כב' השופט עמית שאליו הצטרף כב' השופט רובינשטיין קבע כי קיים קושי מושגי להחיל באמצעות סעיף 54(א) לחוק את הוראת סעיף 50 לחוק, על ביטוח תאונות אישיות בנסיבות בהן מדובר במוות עקב התאבדות, שכן, סעיף 50 לא נועד לשנות את ההגדרה של מקרה הביטוח ולקבוע כי התאבדות תיחשב בגדר תאונה. השופט רובינשטיין הוסיף ואמר כי "יתכן שמבנה פוליסה אחר היה יכול להעיד על כוונה אחרת, ואולם לא זה המצב שלפנינו". יודגש כי בפסק דין כהן דובר על פוליסת ביטוח עסק שכללה בתוכה פרק תאונות אישיות, להבדיל מענייננו שבו מדובר על פוליסות לביטוח חיים שכללו נספח למקרה "מוות עקב תאונה".

לעניות דעתי, לא ניתן להחיל באופן קטגורי את הוראת סעיף 50 על פוליסות לביטוח תאונות אישיות, ולוּ מהטעם האינהרנטי, שבביטוח תאונות אישיות, "המתחדש" מדי שנה בשנה, לא יכול להתקיים התנאי הקבוע בסעיף 50 לחוק, המקנה זכות לקבלת תגמולים רק אם מעשה ההתאבדות אירע כעבור "שנה או יותר מכריתת החוזה" (ראה דברי כב' השופט עמית בפסק דין כהן).

מאידך, לא ניתן לשלול באופן קטגורי את החלת הוראת סעיף 50 לחוק על פוליסות לביטוח תאונות אישיות, כי לא הרי ביטוח תאונות אישיות שנכלל בפוליסה לביטוח עסק המתחדשת מדי שנה (כמו בפסק דין כהן), כהרי ביטוח למקרה "מוות עקב תאונה" הכלול בפוליסה לביטוח חיים הנכרתת לזמן ארוך. אמנם בשתי הפוליסות קיים דמיון בהגדרת מקרה הביטוח "מוות עקב תאונה", אולם המדובר בדמיון לכאורי, שכן שתי הפוליסות הנ"ל שונות בתכליתן ובמהותן וכן ברציונאלים העומדים בבסיסם, וכדברי כב' השופט רובינשטיין בעניין כהן "יתכן שמבנה פוליסה אחר היה יכול להעיד על כוונה אחרת".

בענייננו, על מנת לקבוע אם ניתן להחיל את הוראת סעיף 50 לחוק על המקרה שבפנינו, יש צורך לבחון את מהותו של הביטוח הנוסף שנכרת בין המנוחה לבין הנתבעת, ולקבוע אם מהווה הוא במהותו ביטוח חיים או ביטוח תאונות אישיות כמצוין לעיל.

ביטוח חיים או ביטוח תאונות אישיות?

בסעיף 41 לחוק חוזה הביטוח, הגדיר המחוקק את מקרה הביטוח בביטוח חיים כדלקמן:

"בביטוח חיים מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח או של זולתו או הגיעם לגיל מסויים או מקרה אחר בחייהם למעט תאונה, מחלה ונכות"

בסעיף 53 לחוק הגדיר המחוקק את מקרה הביטוח בביטוח תאונות כדלקמן:

"בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה – מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות – נכות שלקה בה"

ככלל, הביטוח הנוסף "למקרה מוות עקב תאונה" נשוא ענייננו, משתייך על פי הגדרתו, לענף של ביטוח תאונות, שכן מקרה הביטוח מתגבש עם קרות תאונה הגורמת למותו של המבוטח. יחד עם זאת, המוות מהווה יסוד נוסף בהתגבשות מקרה הביטוח, ולפיכך, יש הרואים בביטוח מסוג זה כביטוח חיים, והנני מפנה בהקשר זה לדבריו של המחבר ירון אליאס (שם), עמ' 973, שלפיהם אמר את הדברים הבאים:

" ... ביטוח מפני מוות בתאונה הוא, לפי טיבו, ביטוח חיים. יסוד הנזק (מוות) הוא חלק בלתי-נפרד מהגדרת מקרה הביטוח. באין מוות – אין מקרה ביטוח. על כן, בחינת החוזה על-פי היסוד התאונתי בלבד מחטיאה לדעתנו את מהותו של החוזה, מאחר והיא משקפת רק חלק מיסודותיו של מקרה הביטוח. מכאן שהוראת סעיף 50 לחוק צריכה לחול במישרין על פוליסת ביטוח המקנה למבוטח כיסוי מפני מוות כתוצאה מתאונה, תהא כותרתה של הפוליסה האמורה אשר תהא"

בפסק דין כהן עמד כב' השופט עמית על האבחנה בין שני סוגי הביטוחים הנ"ל, ביטוח חיים מחד וביטוח תאונות אישיות מאידך (ראה סעיף 1 בפסק דינו), כאשר אחד המאבחנים העיקריים בביטוח חיים הוא שמדובר בחוזה לזמן ארוך, ודמי הביטוח המשתלמים בעדו נמשכים על פני תקופה ממושכת.

עיון בפוליסות נשוא ענייננו מלמד כי המדובר בפוליסות שנכרתו לזמן ארוך. כך למשל, תקופת הביטוח בפוליסה א' על הכיסוי המורחב שלה, עמדה על 31 שנה (מיום 1.8.1989 ועד ליום 1.8.2020), ותקופת הביטוח בפוליסה ב' עמדה על 18 שנה (מיום 1.12.2002 ועד ליום 1.12.2020). לא יכול להיות חולק כי המדובר בתקופות ביטוח ארוכות אשר מטות את הכף לראות בכיסויים המורחבים הכלולים בהן, כאל רובד נוסף בביטוח החיים שערכה המנוחה, למרות הכותרת שהוכתרו בהם. לא זו אף זו, אף הנתבעת התייחסה להרחבות הנ"ל כאל רובד נוסף בביטוחי החיים שערכה המנוחה, ותעיד על כך העובדה שפרטי הביטוח המורחב הנ"ל והפרמיות ששולמו בעדו, הופיעו במסמך ששלחה הנתבעת למנוחה ואשר הוכתר על ידה בכותרת "דף פרטי ביטוח חיים". זאת ועוד, הביטוח המורחב והפרמיות ששולמו בעדו הופיעו גם ב"דוחות השנתיים לפוליסות ביטוח חיים" ששלחה הנתבעת למנוחה.  נוסף על כך, בנספח המתואר לעיל והקרוי "ביטוח נוסף למקרה מוות עקב תאונה" נרשם כי "הביטוח הנוסף לפי נספח זה כפוף לתנאים הכלליים לביטוח חיים של הפוליסה".

יוצא אפוא שהביטוח הנוסף שהוכתר על ידי הנתבעת כביטוח "למקרה מוות עקב תאונה" הינו בעל סיממנים של ביטוח חיים, וכך התייחסה אליו הנתבעת.

כאן המקום לציין כי אף המחוקק התייחס לביטוח תאונות, שהוא חלק מפוליסת ביטוח חיים או תוספת קבועה לה, כאל ביטוח חיים, וחייב את המבטח לערוך לגבי עסקיו אלה מערכת חשבונות נפרדת. הדבר בא לידי ביטוי בסעיף 54 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981, הקובע כדלקמן:

"(א)     מבטח שהורשה לעסוק בענף ביטוח חיים ינהל לגבי עסקיו אלה מערכת חשבונות נפרדת, יחזיק נכסים נפרדים לכיסוי התחייבויותיו בביטוח חיים, ויעשה ביטוח משנה נפרד לעסקים אלה.

(ה)       בסעיף זה, "ביטוח חיים" — ביטוח שבו מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח או של זולתו או הגיעם לגיל מסויים או מקרה אחר בחייהם, לרבות ביטוח תאונה, מחלה ונכות שהוא חלק מפוליסת ביטוח חיים או תוספת קבועה לה"

לאור האמור לעיל הנני קובעת כי הביטוח המורחב שהוכתר על ידי הנתבעת כ"ביטוח נוסף למקרה מוות עקב תאונה" הינו ביטוח חיים במהותו, ומשכך יש להחיל עליו את הוראת סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח המזכה את התובע בתגמולי הביטוח, בשים לב לעובדה שמעשה ההתאבדות של המנוחה אירע בחלוף שנים רבות לאחר כריתת חוזה הביטוח. כאן המקום לציין כי גם בעניין צמח שהוזכר לעיל, ושבו דובר על פוליסת ביטוח חיים שכללה גם ביטוח כנגד מוות שנגרם בתאונה, הגיע בית המשפט העליון לידי מסקנה לכאורה כי יש להחיל את הוראת סעיף 50 הנ"ל על הפוליסה הנדונה.

התוצאה היא אם כן, שעל הנתבעת לשלם לתובע את סכומי הביטוח המגיעים על פי הביטוח הנוסף הנ"ל, למרות שמקרה המוות נגרם עקב מעשה התאבדות.

לאור המסקנה האמורה, אין תוקף להחרגה המופיעה בביטוח המורחב (ראה הציטוט בסעיף 7 לעיל), מכח הוראת סעיף 52(ב) לחוק חוזה הביטוח הקובעת כי אין להתנות על סעיף 50 אלא לטובת המבוטח או המוטב.

סוף דבר

הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע ..."