פסיקה: תאונת דרכים כבהלה ללא מגע עם כלי הרכב

תא (חי') 41901-05-10‏ ‏ ברטה אברמזון נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 16/3/2015

על ידי כב' השופטת: איילת הוך-טל

ענינו של פסק הדין: האם בהלה מפני רכב מתקרב של הולך רגל שחצה כביש מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד?

בית המשפט קיבל את התביעה

מתוך פסק הדין:

"על פי הממצאים יש קושי לקבוע אם היה מגע בין הרכב להולכת הרגל ולא ניתן לקבוע על פי הממצאים כיצד נפגעה. מאחר ואנשים נשענו על מכסה המנוע של הרכב, נוצר קושי להפריד בין סימנים שנוצרו עקב מגע בתאונה לסימנים מאוחרים יותר.

לא נמצא כל ליקוי ברכב, שדה ראיה תקין ומזג אויר נאה.

יש לציין כי על אף מסקנות הבוחן, חומר המשטרה מגלה כי ביום 16.11.10 הוגש כתב אישום נגד הנתבע 2 בבית המשפט לתעבורה בחיפה המייחס לו עבירות של נהיגה רשלנית, תוך גרימת חבלה של ממש לגוף ואי מתן אפשרות להולך רגל להשלים החצייה בבטחה. לאחר שהתנהלו מספר דיונים, חזרה בה המאשימה מכתב האישום והוא בוטל."

"כשמדובר באישה כבת 83, שרועה מדממת וחבולה על הכביש, עם טענה לבעיות דמנציה ברקע, יהא זה אך טבעי להבין כי בנסיבות שנוצרו לא ניתן לצפות ממנה כי תזכור את נסיבות ההתרחשות. נהפוך הוא – נוכח מכלול הנתונים, הדבר היה מפתיע עד מאד אילו אמנם ידעה למסור גרסה סדורה.

סיכום הראיות הראשוניות – מכלול העדויות וחומר החקירה שנאסף סמוך למועד התאונה תומך בגרסה לפיה הנתבע 2 אמנם לא פגע בתובעת באופן פיזי ברכבו, אלא שהפתיע אותה עת החל בנסיעה שעה שהיא החלה בחציית הכביש וכתוצאה מכך, בהתחשב בנתונים חיצוניים כגון גילה המתקדם, נבהלה ונפלה."

"לאור האמור, אני קובעת כי התובעת עמדה בנטל הראיה הנדרש על מנת להוכיח כי התאונה אירעה משום שנבהלה מרכב הנתבע 2 ובעקבות זאת נפלה על הכביש ונחבלה, מבלי שנוצר כל מגע פיזי בינה לבין הרכב.

האם ניתן לראות בכך משום ארוע "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק?

עיון בפסיקה שהביאו הצדדים וכן בפסיקה העניפה בתחום מראה כי השאלה אם בהלה מרכב נחשבת כתאונת דרכים לא זכתה להלכה ברורה ומחייבת מפי בית המשפט העליון, זאת למעט אמירות כלליות כי "המגע הפיסי אינו מבחן מכריע, אלא מבחן הסיכון" (ע"א 6216/03‏ ‏ ויסאם נסאר נ' מ.ח.מ בע"מ (פורסם בנבו, 1.8.05), בס' יא'). אמירות כאלה משמען כי ניתן להכליל בהלה מרכב במסגרת ההגדרה של תאונת דרכים, כאשר יש לבחון את הסיכון מן האירוע שהביא לבהלה הנטענת.

מקום בו בית המשפט העליון טרם אמר דברו, הגיעו החלטות של הערכאות הדיוניות וקבעו כי אכן ניתן לראות בבהלה מרכב כתאונת דרכים. פסיקת בתי המשפט בעניין זה נזכרת בספרות המשפטית הנוגעת לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

ראו למשל בספרו של יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהד' רביעית, 2013) (להלן – אנגלרד), בעמ' 172:

"153.            החוק שלנו – בהבדל ממספר חוקי no-faultבארה"ב – אינו דורש מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב. אין להטיל ספק בכך כי תאונות כתוצאה מהתזת אבנים מגלגלי המכונית, או מיצירת ענני אבק או עשן, הן תאונות דרכים במובן החוק. ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה. ברוח זו נפסק, כי קיימת זכאות על פי החוק אם אדם נפטר כתוצאה מהתקף לב בעקבות הבהלה וההתרגשות של 'כמעט תאונה'." (ראו את האסמכתאות הרבות עליהן מסתמך הכותב, במיוחד בה"ש 585. ההדגשות שלי- אה"ט)

כן ראו בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהד' רביעית, 2012) (להלן – ריבלין), בעמ' 269:

"..לעומת זאת הכיר בית המשפט המחוזי בירושלים בזכאותו של רוכב סוס שנבהל מרעש של טרקטורון והפיל את רוכבו לתבוע את נזקיו במסגרת חוק הפיצויים בשל שנתקיים מבחן הסיכון התחבורתי. בית המשפט המחוזי הכיר גם בקשר הסיבתי, שבין השימוש ברכב לבין התוצאה המזיקה, במקרה בו לקה התובע, מורה לנהיגה, בהתקף-לב, לאחר שיעור נהיגה בו הרכב היה קרוב להתנגשות עם רכב אחר, ומחמת הסכנה הוא נאלץ לבלום בלימת חירום. 'בהקשר שבפנינו' – כך נפסק: 'כמעט תאונה היא תאונה במובן החוק'. 'מדובר בגרימה פסיכולוגית, היינו שהפחד והבהלה שהשתלטו על התובע בעת האירוע נשוא התביעה, גרמו לאוטם האמור'." (ההדגשות שלי – אה"ט)

מקובלת עליי עמדת המלומדים והפסיקה הקיימת בעניין זה ודומני כי הדברים מתיישבים אף עם המגמה המצמצמת בפסיקת בית המשפט העליון ביחס להגדרת "תאונת דרכים" שמטרתה מתן מזור לאדם שנפגע עקב השימוש המכני ברכב למטרות תחבורה. לכן, יש לקבוע כי החוק ופרשנותו מכירים באפשרות שתאונת דרכים לא תכלול מגע פיסי בין הרכב הפוגע לנפגע וכי במקרים מסוימים די בבהלה מרכב מתקרב בכדי להפוך אירוע לתאונת דרכים.

אנגלרד ממשיך על הציטוט האמור לעיל, ומסייג את דבריו בכל הנוגע להכרה בתאונה בה לא היה מגע פיסי. הנתבעת מאזכרת את ת"א (מח'-י-ם) 2223/08 צחי פטל נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (דינים, 14/09/14) (להלן – פס"ד פטל) שם הביא בית המשפט תקציר לקביעותיו של אנגלרד בעניין שבפנינו:

"24.       סיכום ההלכות המחייבות כפי שהובא שם (באותן מילים כמו במהדורה שממנה ציטטו הצדדים) הוא כי כדי שאירוע יהיה מוגדר כ'תאונת דרכים':

'החוק שלנו... אינו דורש מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב'.

'ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות... בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה'.

'בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג 'גורם ממשי' שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית'.

'אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא הייתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות; חייב להתקיים קשר סיבתי משפטי, מהותי'.

'במסגרת הסיבתיות המהותית-משפטית, אין מנוס מלהתחשב בנסיבות התאונה, במיוחד באלה שהגבירו באופן ממשי את הסיכון של התרחשותה, אם האשם של נוהג הרכב מצביע על ממשות כזאת, אין להירתע מלהיעזר בו במסגרת הסיבתיות'."

7 כלומר, גם בית המשפט המחוזי בפס"ד פטל מכיר בכך שבהלה יכולה להוות תאונת דרכים אולם מדגיש כי לא כל רכב חולף מקיים קשר סיבתי כנדרש בחוק לבהלה או לפגיעה שנגרמה ממנה. באותו עניין נידונה טענת רוכב אופניים כי לאור הגעה פתאומית של רכב לצומת בו נסע, נבהל, איבד את השליטה על אופניו ונתקל באי התנועה שהוצב במקום וכן בעמוד. בית המשפט שם דחה אמנם את הטענה, אך הדחייה לא נבעה מכך שהתובע לא הוכיח את טענתו כי הבהלה מן המכונית שהגיעה לצומת היא שגרמה לתאונה (ראו ס' 28-31).

במובחן מהמקרה בפס"ד פטל, המקרה הנדון בתיק זה, קרי בהלה של הולך רגל החוצה כביש מפני רכב המתקרב אליו, הינו המקרה הקלאסי של בהלה מרכב המוגדרת כתאונת דרכים. אנגלרד בעמ' 172, ה"ש 585 מונה 4 מקרים כאלה, לרבות ת"א (של'-י-ם) 4271/05 רקיע נגד קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פורסם בדינים, 12.2.07) שם לאחר סקירה של מספר פסקי דין של בתי משפט השלום, נקבע כי בתאונת דרכים מדובר (ראו ס' 26-37). ראו גם ת"א (הרצליה) 40339-12-09 סמדר לינוי לוי נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] (פורסם בדינים, 10.02.14) בס' 8-14).

הפועל היוצא הוא כי עסקינן בתאונת דרכים כלשונה בחוק וכעת עלינו להיזקק לאומדן הנזק."