פסיקה: למדינה יש זכות השבה בשל פיצוי חיילים בגין תאונות דרכים

ע"א 201/13; ע"א 2340/13; ע"א 6404/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 11/5/2015

על ידי כב' השופט: צ' זילברטל ובהסכמת הנשיאה מ' נאור והשופט נ' סולברג

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על שלושה פסקי דין של המחוזי בירושלים שקבע, כי למדינת ישראל יש זכות לחזור בתביעת שיפוי למבטח בביטוח חובה רכב לאחר פיצוי בני משפחתו של חייל שנספה בתאונת דרכים?

בית המשפט העליון דחה את הערעור

מתוך פסק הדין:

" השאלה העקרונית והבסיסית העומדת לדיון בעניינו היא האם הוראות סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים חלות גם על חוק הפלת"ד. קרי, האם באפשרות המדינה, המעניקה תגמולים למשפחתו של חייל שנהרג בתאונת דרכים, לחזור אל המבטח אשר ביטח את השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונה, ולדרוש את הפיצויים שהיה חב האחרון לבני משפחת החייל המנוח מכוח חוק הפלת"ד. אומר כבר עתה, כי לטעמי יש לענות על שאלה זו בחיוב."

"נראה כי טעמים אלו, שעיקרם כאמור פרשנות החוק ומדיניות משפטית ראויה, הם העומדים בבסיס העמדה המצויה בספרות המקצועית בתחום, לפיה סעיף 21 לחוק משפחות החיילים חל גם על חוק הפלת"ד ומקנה למדינה שיפוי בגינו (ראו, למשל: אנגלרד, עמ' 439-437; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 601-600 (מהדורה רביעית, 2011); מיכאל צלטנר "זכויות החזרה (השיבוב) של הגופים המפצים נפגעי תאונות דרכים" הפרקליט לט 319, 323 (1990)). יצוין, כי אף בית משפט זה הביע, בעקיפין אומנם, דעתו בסוגיה, עת חייב חברת ביטוח בשיפוי המדינה במקרה הדומה לעניינו, תוך שהוא יוצא מההנחה כי הוראות סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים חלות על חוק הפלת"ד (ראו: ע"א 282/88 פול חברות הביטוח הישראליות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 709 (1990) (להלן: ע"א 282/88)). על דרך ההיקש, ניתן ללמוד על גישתה זו של הפסיקה מרע"א 1193/90, במסגרתו נדון, בין היתר, סעיף 36 לחוק הנכים, הדומה בתוכנו לסעיף 21 לחוק משפחות החיילים, ומגדיר באופן זהה את המונח "פיצויים לפי חוק אחר". בגדר פסק הדין קבע הנשיא מ' שמגר: "בענייננו, ה'חוק האחר', המטיל חובה על המשיבה, הינו חוק הפיצויים [חוק הפלת"ד – צ.ז.]" (עמ' 237 לפסק הדין). בהתייחסה לפסיקה זו, אשר היוותה בסיס להנמקות בפסקי הדין מושאי הערעור, מציינת המערערת כי אמנם משתמע מכך כי המונח "נזקים אזרחיים" כולל גם את חוק הפלת"ד, אך טוענת, ובצדק, כי הסוגיה דנא לא הייתה נתונה במחלוקת באופן ישיר במסגרת פסקי הדין האמורים. לגישתה, "אם אמנם נאמרו הדברים מתוך כוונה להכריע את הדין בסוגיה הנדונה, כי אז מדובר בטעות גלויה וברורה בהלכה שחייבת תיקון" – אך כל זאת ללא הנמקה שיש בה ממש. כאמור, להשקפתי, הן לשון החוק והן טעמי מדיניות משפטית ראויה מחייבים את הקביעה כי סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מקנה למדינה זכות שיפוי מכוח חוק הפלת"ד, וזאת בגין תשלומים ששילמה ותשלם לבני משפחות חיילים שמצאו את מותם בתאונות דרכים. הווה אומר, הביטוי "פיצויים על נזקים אזרחיים" כולל בתוכו גם פיצויים לפי חוק הפלת"ד."

"בגדר הפיצויים בהם חבה המערערת לבני משפחתו של חייל שנהרג בתאונת דרכים בהיותו מצוי ברכב שאת שימושו ביטחה, מצויים גם פיצויים מכוח סעיף 19 לפקודת הנזיקין, ככל שאותם בני משפחה הם אכן יורשיו של החייל המנוח. כאמור לעיל, איני מוצא כל טעם שיש בו כדי להצדיק לפטור את המערערת מעמידה במלוא סכום הפיצויים בהם היא חבה, והטבה עמה על חשבון הקופה הציבורית. לחלופין, ככל שלגישתה של המערערת, אשר לא הובררה עד תום, הפועל היוצא של טענתה הוא כי באפשרות בני המשפחה, כיורשי החייל המנוח, לגבות פיצויים שמקורם בסעיף 19 לפקודת הנזיקין לצד גביית תשלומים מכוח חוק משפחות החיילים, שכן הפיצויים המדוברים אינם מוחרגים לעניין כפל הגבייה שבסעיף 21(א)(1) לחוק משפחות החיילים, הרי שמדובר במתן כפל פיצוי לבני משפחת החייל הנספה, תוך הותרת המדינה בחסרון כיס, וזאת בניגוד גמור להיגיון שבבסיס הסעיף האמור בפרט ויסודות ההטבה בכלל. משכך, בין אם לטענת המערערת יש לפטרה כליל מתשלום פיצויים שמקורם בסעיף 19 לפקודת הנזיקין, ובין אם לטענתה בני המשפחה הם שזכאים לגבות פיצויים אלו, שיקולי היגיון ומדיניות משפטית ראויה אינם יכולים להשלים עם פרשנויות מעין אלו, ומוליכים למסקנה כי אין לערוך הבחנה בין סוגי הפיצויים השונים לצורך קביעת היקף זכות השיפוי המוקנית למדינה בסעיף 21 לחוק משפחות החיילים. המדינה זכאית לחזור אל החייב בפיצויים לפי חוק הפלת"ד כלפי בני המשפחה בשל מותו של החייל הנספה, ולהיות משופה בסך כלל הפיצויים בו היה חב אילו נתבע באופן ישיר על-ידי בני משפחת החייל עצמם.

 יצוין, כי לצורך המחשת טענותיה הציגה המערערת דוגמא למצב דברים בו החייל המנוח הותיר אחריו צוואה ובה הוריש רכושו לפלוני, אדם אשר אינו זכאי לקבלת תשלומים מכוח חוק משפחות החיילים בשל מותו של החייל. לטענתה, במצב מעין זה, לא יתכן כי תוטל עליה חובה מקבילה – הן לשלם פיצויים שמקורם בסעיף 19 לפקודת הנזיקין לאותו פלוני והן לשפות את המשיבה באותם סכומי פיצויים. ואולם, על-אף טענות המערערת, אין בדוגמא זו כדי להקשות ולהערים מכשולים בפני גישתי לפרשנות הסעיף. במידה ואותו בן המשפחה של החייל המנוח, אשר מקבל תשלומים לפי חוק משפחות החיילים, אינו יורשו של המנוח, בין כה ובין כה אין לו כל זכאות לפיצויים מכוח סעיף 19 לפקודת הנזיקין, ועל-כן אין למדינה זכות לשיפוי בגין סכומים אלו, שכן התנאים המצטברים שמקים סעיף 21 לחוק משפחות החיילים כלל אינם מתקיימים. זכאותה של המדינה אינה אוטומטית ויש לבחנה בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה."

"תאונה עצמית

טענה נוספת שמעלה המערערת נוגעת למקרים בהם החייל שנספה בתאונת הדרכים מצא את מותו ב"תאונה עצמית", שעה שנהג ברכב. לטענתה, בהתאם לסעיף 3 לפקודת הביטוח, זכותו של נהג לפיצויים בגין תאונה עצמית היא זכות חוזית שמקורה בחוזה הביטוח שנערך בינו לבין מבטחו, הגם ששיטת קביעת הפיצויים, חישובם והיקפם מקורם בחוק הפלת"ד. המערערת מציינת, כי אמנם, בדומה לחיקוקים אחרים, מדובר בסיטואציה בה קיימת חובת ביטוח, אך בהיעדר הוראה ספציפית אין חוזי הביטוח שנחתמו מכוח חובה זו מקנים זכות תביעה כלשהי לצד שלישי, ולא ניתן להמחות את זכויות המבוטח למיטיבו הסטטוטורי. על-כן, לא קמה למדינה זכות שיפוי מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים בגין מקרים אלו, שכן לא מדובר ב"פיצויים לפי חוק אחר".

בשני פסקי הדין מושאי הערעור דחה בית המשפט המחוזי טענה זו של  המערערת, תוך שהוא מפנה להלכה שנקבעה בבית משפט זה בד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543 (1984) (להלן: הלכת כהנקא), לפיה זכותו לפיצויים של נפגע בתאונת דרכים, אשר נהג ברכב בעת שנפגע, היא זכות לפי חוק הפלת"ד ממש, ואין מדובר בזכות חוזית גרידא הנובעת מחוזה הביטוח. יצוין, כי קביעתו זו של בית המשפט ניתנה במסגרת השאלה האם קיימת למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב כלפי מבטחו של נהג רכב אשר נפצע בתאונת דרכים בגין תגמולים ששילם לנפגע, וזאת לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (שהוא היום סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995), אשר הקנה זכות שיבוב מעין זו בגין פיצויים להם זכאי מקבל הגמלה לפי פקודת הנזיקין וחוק הפלת"ד. בית משפט קמא הפנה גם לפסיקה נוספת של בית משפט זה אשר יישמה הלכה זו (ראו, למשל: רע"א 1193/90, בעמ' 245; ע"א 204/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד מב(2) 113 (1988)). במסגרת ערעורה ובמסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, לא התעלמה המערערת מקביעות אלו של בית משפט זה, אך טענה כי הן אינן מעוגנות בלשון החוק וכי הגיעה העת לתיקון ההלכה שבטעות יסודה.

אין בידי לקבל את טענות המערערת. הלכת כהנקא, אשר התקבלה פה אחד על-ידי חמישה שופטים במסגרת דיון נוסף כבר לפני יותר משנות דור, מנומקת כדבעי ומתמודדת עם טענות המערערת. לאחר עיון מעמיק בטענותיה, סבורני, כי לא עלה בידי המערערת להצביע על טעמים לסטייה מההלכה או לשינויה. לא-זו-אף-זו, קבלת טענתה של המערערת תעניק לבני משפחתו של חייל שנהרג בתאונת דרכים בהיותו נוהג ברכב כפל פיצויים – הן תשלומים לפי חוק משפחות החיילים והן תגמולי ביטוח ממבטח השימוש ברכב, שכן לטענתה, מדובר בפיצויים שאינם נכללים בהגבלת הגבייה המצויה בסעיף 21(א)(2) לחוק משפחות החיילים. לכן, לא רק שטענתה של המערערת לא תסייע בידה להשתחרר מתשלום הפיצויים בהם היא חבה במקרים האמורים, קבלתה תביא לתוצאה אופרטיבית שאינה רצויה ועומדת בניגוד לתכליתו של סעיף 21 לחוק משפחתו החיילים, לפיה זוכה משפחת החייל הנספה לכפל פיצויים והמדינה נותרת ללא זכות חזרה. במצב דברים מעין זה, אין ספק כי הלכת כהנקא בעינה עומדת – עילת התביעה של נוהג הרכב הנפגע כלפי המבטח היא לפי חוק הפלת"ד עצמו, ואין מדובר בתביעה חוזית גרידא. כפועל יוצא מכך, ובהתאם לקביעותי לעיל, עומדת למדינה זכות שיפוי כלפי מבטח הרכב מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, גם במקרים בהם החייל המנוח נהרג בעודו נוהג ברכב מנועי.

 סיכום ביניים: נוכח האמור, הגעתי אפוא למסקנה כי סעיף 21 לחוק משפחות החיילים מקנה למדינה זכות שיפוי מצד שלישי החייב בפיצויים לפי חוק הפלת"ד לבני משפחת החייל הנספה, בשל תשלומים ששילמה ותשלם המדינה לבני המשפחה, בין אם היה החייל נהג ברכב ובין אם לאו, וזאת עד לגובה הפיצויים בהם היה חייב הצד השלישי לבני משפחת החייל אילו הם היו תובעים בעצמם. אעבור עתה לבחינת טענות פרטניות נוספות שהעלתה המערערת בערעורה."

"במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא טענה המערערת, כי ארבעה מהחיילים הנספים שעניינם נדון בת"א 3504/09 מצאו את מותם שעה שנסעו בכלי רכב שהיו נהוגים בידי אחרים, ובכל זאת נהגים אלו, או עזבונם, לא צורפו על-ידי המדינה כנתבעים לתובענה, וזאת בניגוד להוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח הדורשת קיומו של פסק דין נגד המבוטח כתנאי לחיובו של המבטח. על כן נטען, כי כתב התביעה בכל הנוגע לפיצויים הנתבעים בגין מותם של חיילים אלו אינו מגלה עילה כלפי המערערת. יצוין, כי שניים מהנהגים במקרים האמורים הם חיילי צה"ל אשר מצאו את מותם גם הם בתאונות הנדונות, ואילו שני הנהגים הנוספים הורשעו בפלילים בגין נהיגתם באותן התאונות (להלן יחדיו: הנהגים). בתגובה לטענת המערערת הדגישה המדינה, כי בית משפט זה עמד לא אחת על כך שראוי לבטל דרישה פורמאלית זו, וכי מדובר בטענה טורדנית שכל ייעודה להקשות על ניהול ההליך, כאשר צירוף הנהגים כנתבעים בתובענה לא יביא תועלת כלשהי למערערת בניהול הגנתה, במיוחד כשהחבות בפיצוי לפי חוק הפלת"ד אינה מותנית בהוכחת האחריות לתאונה. כמו כן טענה המדינה, כי צירוף עזבונותיהם של הנהגים שקיפחו חייהם אף הם בתאונות האמורות כנתבעים, תגרום לעגמת נפש שלא לצורך להורי החיילים, וכי צירוף הנהגים שנותרו בחיים אינו נדרש שכן פסק הדין הפלילי שניתן בעניינם מקיים ממילא את דרישת סעיף 19 לפקודת הביטוח. אף-על-פי-כן, ציינה המדינה, כי במידה ובית המשפט יימצא לנכון, תצרף היא את עזבונות הנהגים המנוחים ואת הנהגים שעודם בחיים  – אשר פרטי כולם היו מצויים בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי – כנתבעים נוספים.

 בהחלטתו מיום 15.2.2011 הורה בית המשפט המחוזי על צירוף הנהגים האמורים או עיזבונותיהם כנתבעים לתביעה, וקבע כדלקמן:

"אכן, קיימת דרישה פורמאלית לכך, אך בהחלט ניתן שלא להערים קשיים בקשר אליה (ראו למשל ע"א 915/91 מ"י נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 63 (1994) וע"א 489/79 אליהו נ' צאיג, פ"ד לה(2) 123, 131-130 (1980), המוזכרים בשיבושים מסוימים בסעיף 31 של סיכומי התובעת). כך במיוחד כשיש רגישויות סביב נושא זה, כפי שקיימות במקרה דנן. מכל מקום, לנוכח העובדה שמסעיף 2 לסיכומי הנתבעת עולה עמידה על כך, הרי שיש לראות את כתב התביעה המתוקן ככולל את הנהגים הרלבנטיים לתאונות ג' ו-ז' ואת עזבונות הנהגים הרלבנטיים לתאונות ב' ו-ו' (כעולה מן המסמכים שבתיק) כנתבעים נוספים, ואת כתבי ההגנה הרלבנטיים ככוללים התגוננות מתאימה, והכל ללא צורך בהגשה פורמאלית של כתבי טענות נוספים בקשר לכך (ברוח ההסכמה שהייתה בהקשר דומה בקדם המשפט מ-19.1.2010)" (סעיף 4 להחלטה)."

"יצוין, כי לצד העמידה על התכלית שבבסיס סעיף 19 לפקודת הביטוח, הביע השופט א' ברק בהמשך דבריו את הסתייגותו מהדרישה לקיומו של פסק דין נגד המבוטח כתנאי לחבותו של המבטח, ואי יצירת יריבות ישירה ובלתי מותנית בין הניזוק למבטח:

"שאלה אחרת היא, אם המצב המשפטי בעניין זה, הקובע כתנאי לחבותו של המבטח כלפי הניזוק, קבלת פסק-דין נגד הנוהג, מניח את הדעת. שאלה זו צריכה הייתה להתעורר כבר בעבר, עוד בטרם הוחק חוק הפיצויים, אך היא החריפה במיוחד לאחריו. ניתן לגרוס, כי הפתרון הרצוי הוא ביצירת קשר משפטי ישיר בין הניזוק לבין המבטח, ללא צורך בתביעה או בפסק-דין נגד הנוהג. אכן, זהו הדין במספר ארצות קונטיננטליות - כגון: שוודיה וגרמניה - אשר אימצו את האמנה האירופאית בדבר ביטוח חובה של כלי רכב מנועיים (European Convention on Compulsory Insurance Against Civil Liability in Respect of Motor Vehicles). סעיף 6 לנספח לאמנה קובע, כי לניזוק זכות ישירה כנגד המבטח. זה האחרון רשאי לצרף את הנוהג כנתבע נוסף. דומה כי רצוי הוא לשקול הנהגת שיטה דומה גם בישראל" (עמ' 131-130 לפסק הדין).

ביקורת מעין זו על הדרישה לקיומו של פסק דין נגד המבוטח כתנאי לחבותו של המבטח, קיבלה משנה תוקף עת נחקק חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, אשר סעיף 68 שבו פורש כמקים יריבות ישירה בין הצד השלישי לבין המבטח, ללא התנייתה בקיומו של פסק דין כנגד המבוטח הקובע את אחריותו (ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 1155 (מהדורה שנייה, 2009); שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 368 (2007), והאסמכתאות הנזכרות שם) (להלן: ולר)). כך, בעניין לוי ציין הנשיא מ' שמגר בהתייחסו לדרישה בדבר קיומו של פסק דין נגד המבוטח שבסעיף 19 לפקודת הביטוח:

"הלכה זו ראויה להרהור שני, שהרי מדובר בתחום ביטוח הרכב המנועי, שבו ביטוח אחריות הוא חובה, ובו קיימת מגמה להבטיח נפגעים מפני מצב שבו יישארו ללא ביטוח [...] התמיהה גוברת כאשר מסתבר שדרישה זו אינה קיימת בחוזי ביטוח שאינם עוסקים בנזק גוף (סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981), וכך לכאורה, דווקא בתחום ביטוח הרכב המנועי מוחמרות הדרישות בהשוואה לתחומים אחרים" (עמ' 63 לפסק הדין).

וראו בעניין זה גם את גישתו של דוד ששון:

"...פרשנות הקובעת, שסעיף 68 מקל עם הצד השלישי בהשוואה למצבם של קרבנות תאונות דרכים בהתאם לסעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי, מובילה לתוצאה בלתי הגיונית, דהיינו – למסקנה האבסורדית, שמצבו של כל צד שלישי בתביעה רגילה שפיר בעניין זה ממצבו של קרבן תאונת דרכים; והרי אין ספק, שמדיניות המחוקק היתה להיטיב בכל מקרה דווקא עם האחרונים בהשוואה לראשונים" (דוד מ' ששון דיני ביטוח 96 (הוצאת שוקן, 1988).

מכל מקום, גם בהינתן ביקורת זו נגד הדרישה שבסעיף האמור, דומה כי קיימת הסכמה בכל הנוגע לתכליתו. בהקשר זה יצוין, כי אף אלו הטוענים כי יש לקרוא את סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח ככולל דרישה לקיומו של פסק דין כנגד המבוטח, בדומה לסעיף 19 לפקודת הביטוח, עומדים על אותה התכלית שבבסיס הסעיף – הצורך בהוכחת אחריותו של המבוטח בטרם הטלת חבות על המבטח, וההבנה כי לשם בירור החבות, משיקולי יעילות דיונית, המבוטח הוא צד נדרש להליך (ראו, למשל: ולר, עמ' 372-370; שושנה נתניהו "זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות" הפרקליט מד(א) 11, 22-21 (1998)).

נוכח האמור, בנסיבותיהן הקונקרטיות של התאונות שעניינן נדון בפסקי הדין נשוא הערעורים דנא, איני סבור כי יש להורות על צירוף הנהגים כנתבעים במסגרת הליך הערעור, וודאי שאין מקום לקבוע כי אין לחייב את המערערת בפיצויים בגדר התאונות דנן אך בשל הפגם שנפל בהחלטת בית המשפט המחוזי על צירופם של הנהגים כנתבעים להליך שהתנהל; שכן בפועל, תכלית הדרישה בדבר קיומו של פסק דין נגד המבוטח הושגה במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא. אחריותם וחבותם של הנהגים האמורים בפיצויים לבני משפחות החיילים הנספים הוכחה, והעיקר - אין בפי המערערת טענה כי תהא לה תועלת מצירופם של הנהגים כנתבעים בכל הנוגע לאפשרותה להתגונן מפני תביעת המדינה, כך שהפגם הוא פורמאלי גרידא וכל השאלות השנויות במחלוקת לעניין אחריותם של המבוטחים נתבהרו כהלכתן. ומכל מקום, בנסיבות המקרים שבפנינו, לא היה בצירוף הנהגים כנתבעים כדי לסייע בבירור המאורעות ובחינת היסודות הדרושים לאחריותם, שכן שניים מהם, כאמור, הורשעו בהליך פלילי ומסרו את גרסתם לאירועים בפני בית המשפט במסגרת אותו ההליך, ואילו השניים הנוספים מצאו מותם בתאונות הנדונות, ועל-כן צירוף עזבונותיהם כנתבעים לא היה בו כדי לסייע בהיבט זה. לפיכך, בנסיבות העניין ומשהוגשמה בפועל תכלית ההוראה שבסעיף 19 לפקודת הביטוח, אין לגרוע מזכויותיה של המדינה לשיפוי, אך בשל אי-הצירוף (או "הצירוף הוירטואלי" על-פי החלטת בית המשפט המחוזי). 

למען הסר ספק, אין בקביעה זו כדי לשנות מן ההוראה הקבועה בסעיף 19 לפקודת הביטוח, על-אף שיש מקום לבחינה נוספת מצד המחוקק בנוגע לצורך בה, כאמור לעיל. עוד יצוין, כי על המדינה לשקול שינוי המדיניות המכוונת של אי-צירוף עזבונות מבוטחים כנתבעים בתביעה לשיפוי לפי חוק הפלת"ד מכוח סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, במקרים בהם הנהג המנוח היה חייל צה"ל אף הוא, ככל שמדיניות כזו ננקטה. דרישת החוק היא ברורה, ואין ליצור הבחנה בין מקרה שכזה לבין כל מקרה אחר בו הנהג בכלי הרכב המנועי קיפח את חייו אף הוא, והנפגע בנזק גוף עקב התאונה מחויב לצרף את עיזבון המבוטח כנתבע בתביעתו לפיצויים לפי חוק הפלת"ד. "  

"...בחינת חלוקת האחריות בין כלי רכב המעורבים בתאונת דרכים לפי סעיף 2(א) לצו חלוקת נטל הפיצויים, תעשה רק לאחר קביעת מעורבותם בהתאם להגדרת "תאונת דרכים" המצויה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. הווה אומר, רק משנמצא כי מתקיימים תנאי ההגדרה הבסיסית או החזקות המרבות שבסעיף בנוגע לכל אחד מכלי הרכב, יבחן קיומם של התנאים הנוספים הכלולים בסעיף 2 לצו חלוקת נטל הפיצויים, בין היתר, התקיימותה של דרישה המגע הפיסי בין כלי הרכב לפי סעיף 2(ג) לצו האמור.  סעיף 2 לצו חלוקת נטל הפיצויים יוצר מנגנון פנימי לחלוקת החבות כאשר מעורבים בתאונה רכב כבד ורכב קל, כהגדרתם בצו, אך אין הוא בא להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאין לו כל אחריות לתאונה. לפיכך, בחינת המגע בין כלי הרכב הכבד והקל תיעשה רק בשלב השני, לאחר שהוכח כי כל אחד מהרכבים היה מעורב בתאונה (והשוו פסיקת בית משפט זה לעניין סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, אשר הסיפא שלו דומה בנוסחה לסעיף 2(ג) לצו חלוקת נטל הפיצויים: רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 9-6 (12.6.2009); רע"א 7501/11 אברמוב נ' בכר, פסקאות 10-9 (6.3.2012); ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (31.10.2007) (להלן: עניין אררט)).

טוענת המערערת, כי המשאית היא רכב מעורב בתאונה, שכן התאונה נגרמה  עקב פגיעת הרכב הפרטי במשאית שחנתה במקום שאסור לחנות בו, ועל כן מתקיימת החזקה המרבה בדבר חנייה אסורה שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שמבחן הסיכון התחבורתי הוא המבחן הקובע לשם תחולת החזקה האמורה, כאשר הוראות הדין באשר לחנייה עשויות להוות אינדיקציה בלבד:

"המונח 'חניה אסורה' צריך אפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי 'חנייה במקום שאסור לחנות בו' צריך להיות הסיכון התחבורתי, אשר חנייה כזאת יוצרת. חנייה תהא 'חנייה אסורה', גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חנייה, אולם עצם החנייה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חנייה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חנייה אסורה", גם אם יש במקום שלט האוסר חנייה במקום זה. ודוק: במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחנייה גלום סיכון תחבורתי, ולהיפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על פי נסיבותיו של כל מקרה". (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פסקה 12 (4.11.2003) (להלן: עניין אדרי). וראו גם: עניין אררט, פסקאות 7-6; ריבלין, עמ' 303; אנגלרד, עמ' 118-116).

 הן בפנינו והן בפני בית המשפט המחוזי, התמקדה המערערת בטענתה כי חניית המשאית במקום ובשעת התאונה הייתה שלא כדין, תוך ניסיון לסתור את שנקבע במסגרת ההליך הפלילי, ורק בשולי טענותיה ציינה כי המשאית היא בגדר "מונסטר תחבורתי", אך ללא כל ביסוס ראייתי לסיכון תחבורתי כלשהו שנוצר עקב חנית המשאית. מנגד, מדו"ח בוחן התנועה ומפרטי כתב האישום (המובאים בגזר הדין) עולה, כי המשאית לא יצרה בחנייתה כל סיכון תחבורתי. בנסיבות אלה, אף בהתחשב בראיות שהציגה המערערת במטרה לסתור את שנקבע בהליך הפלילי, מסופקני אם עולה בידה להוכיח כי חנייתה של המשאית אכן היוותה סיכון תחבורתי כנדרש בחזקה המרבה בדבר חניה אסורה, וזאת בלי להידרש לשאלת היות החניה מותרת או אסורה בדין ולפרשנות התמרור.  

ואולם, אף אם אניח כי מדובר בחנייה אסורה היוצרת סיכון תחבורתי, בכך אין סגי, שכן בחינת תחולתה של החזקה המרבה היא דו-שלבית – "בשלב הראשון, בו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה האם החניה הינה אסורה, דהיינו – שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, בו נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, נשאלת השאלה האם החנייה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק" (עניין אדרי, פסקה 13; וראו גם: ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי, פסקאות 23-22 לפסק דינה של השופטת ארבל (1.7.2014); ריבלין, עמ' 308). בענייננו, אין חולק כי במסגרת המאורע מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב האסורה לכאורה, לבין הפגיעה, שכן אלמלא הייתה חונה המשאית במקום האמור, לא היה פוגע בה הרכב הפרטי. יחד עם זאת, המערערת כלל אינה טוענת לעניין התקיימותו של קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה, לבין התרחשות התאונה ותוצאותיה, ונדמה כי יוצאת היא מנקודת הנחה כי יסוד זה מתקיים. ואולם, מעיון בחומרים שהונחו בפני, סבורני כי לא כך הם פני הדברים. בגזר הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד סבתו צוין:

"כאמור, בכתב האישום, המדובר היה בשעה 07:00 בבוקר יום שבת, ברחוב בנימין ברחובות כאשר מזג האויר נאה, ראות טובה ושדה ראייה פתוח למרחק של למעלה מ-250 מ'. מדובר בכביש רחב – 12 מטר – בו מותרת החנייה. המשאית שאורכה כעשרים מטר חנתה כחוק. לא רק שהנאשם כשל מלהבחין ברכב החונה – יתרה מזאת, לא ניסה למנוע את התאונה על ידי בלימת חירום או לכל הפחות על ידי האטה. אין בפי הנאשם כל הסבר תקף בדבר מחדלו".

עוד צוין, כי התאונה התרחשה שעה שסבתו וחבריו חזרו מבילוי לילי, וכי סבתו לא ידע להסביר מדוע "התביית" על הרכב החונה, לבד מסברתו שישנה אפשרות כי נרדם, אשר הועלתה בפני קצינת המבחן בעת עריכת התסקיר בעניינו (יצוין, כי לא נקבע ממצא עובדתי לעניין זה). בנסיבות העניין, לא ניתן לקבוע כי הסיכון התחבורתי שנוצר עקב חניית המשאית, האסורה לכאורה, הוא הסיכון שהתממש. ככל שהיה סיכון תחבורתי בחניית המשאית, נובע הוא מהעובדה שבחנייתה חסמה המשאית באופן חלקי נתח מן הכביש, באופן שיש בו כדי לשבש את התנועה ולהפתיע את הנוהגים בדרך. סיכון זה אינו הסיכון שהתקיים בענייננו, שכן הפגיעה לא נוצרה עקב הקושי להבחין במשאית, או עקב חסימת הכביש. סבתו התנגש במשאית במהירות, ללא כל ניסיון לבלום, כאשר בהתאם לדוח בוחן התנועה הרכב הפרטי התנגש עם חזיתו במשאית, ולא היה מצוי בקו ישר עם כיוונה של התנועה. במצב דברים מעין זה דומה, כי אף לולא הימצאותה של המשאית במקום התאונה, לא היה נמנע הנזק שנגרם בעקבותיה, שכן הרכב הפרטי היה מתנגש בעוצמה בכל עצם אחר שהיה מצוי במקום. בנסיבות העניין, משלא נתקיימה הזיקה הדרושה בין השימוש במשאית לבין התאונה, לא נותר אלא לקבוע כי המשאית אינה "רכב מעורב" במאורע, ולהטיל את האחריות המלאה לפיצויים על מבטח הרכב הפרטי, המערערת.

נוכח האמור, ע"א 2340/13 נדחה."

"השופט נ' סולברג:

אני מסכים עם דברי חברי, השופט צ' זילברטל, על יסוד נימוקיו.

לדאבון הלב, נהרגו בתאונות דרכים חיילים בשירות סדיר בצה"ל. כלי הרכב שנסעו בהם, היו מבוטחים בביטוח חובה אצל אליהו – חברה לביטוח בע"מ (להלן: אליהו). הורי החיילים הוכרו כזכאים לתשלומים מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק משפחות חיילים). המדינה שילמה להורים תגמולים, העניקה הטבות, ותוסיף ותשלם עד לאריכות ימיהם של ההורים סכומי כסף בסדרי-גודל של מיליוני שקלים לכל משפחה ומשפחה. סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות חיילים מורה כי המדינה זכאית להיות מפוצה בעד תשלומים אלה בשיעור שעד לסכום הכסף שהיתה אליהו משלמת להורים, אילו בחרו ההורים לתבוע את אליהו במקום את המדינה. אליהו מבקשת להתנער מחובת השיפוי הזו. ברם, אין טעם ולא תכלית בניסיונה זה להתעשר על חשבון קופת הציבור, להרוויח מכך שההרוגים בתאונות הדרכים הנדונות היו חיילים – ולא מבוטחים אחרים – ושהורי החיילים מקבלים פיצויים מכוח חוק משפחות חיילים. אין זה הגון, לא ראוי מבחינת חלוקת נטל הפיצוי, ולא נכון מבחינה כלכלית. אלמלא שילמה המדינה – תשלום שנעשה רק מכיוון שמדובר בחיילים – היתה אליהו משלמת טבין ותקילין, לא פחות מסכומי הכסף שחויבה לשלם למדינה כשיפוי. "