פסיקה: אחריותה של רשות מקומית לפציעה במשחק כדורסל

תא (עפ') 3268-06-08‏ ‏ קובי פסיס נ' עירית חולון

בית המשפט: השלום בעפולה

פסק הדין ניתן ביום: 10/5/2015

על ידי כב' השופטת: שאדן נאשף-אבו אחמד

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של נפגע במגרש כדורסל כנגד העירייה וחברת הביטוח שביטחה אותה בביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי?

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי שיעור האשם התורם של התובע הוא 35%

מתוך פסק הדין:

"דומה שאין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נפגע ביום האירוע ונחבל בברך ימין. המחלוקת בין הצדדים הינה, למעשה, האם נפל התובע עקב מפגע במגרש העירוני במהלך משחק כדורסל ואם אכן כך ארע, האם המפגע מטיל אחריות על כתפיה של העירייה.

ייאמר כבר כאן, כי מצאתי לקבל את גרסתו של התובע לעצם התרחשות הנפילה כתוצאה מהיתקלות במפגע במגרש בדמות רווח בין שתי מרצפות המצויות במגרש. עצם התרחשות התאונה במקום ובמועד הנטען ע"י התובע לא  נסתרו כלל וכלל ע"י הנתבעות. אמנם, הנתבעות הכחישו כי התובע נפל עקב מפגע וניסו להטיל ספק בדבר אמינות גרסתו של התובע בהקשר זה, אולם אני התרשמתי לחיוב ממהימנות התובע ומצאתי את עדותו סדורה היטב, קוהרנטית ומתיישבת על כלל הראיות שהונחו לפניי.

להלן טעמיי לכך.

בתצהיר עדותו הראשית פירט התובע, כי המגרש משמש את כלל תושבי הסביבה, ופתוח בפני כל. עוד פירט כי הגיע למקום עם קבוצת חברים אשר נהגה לשחק במגרש באופן קבוע, בכל יום שבת  ובמשך תקופה ארוכה.

בכתב התביעה (סעיף 5) תוארה התאונה כדלקמן:  

"בתאריך 9.06.01 בשעה 10:00 או בסמוך לכך, עת נטל התובע חלק והשתתף במשחק כדורסל שהתקיים על המגרש במסגרת חובבנית, תוך כדי המשחק ובמהלכו – לפתע מעד, נפל ונחבל בגופו לרבות ברגלו הימנית – כפי שיפורט להלן, זאת לאחר שרגלו הימנית נלכדה בתוך בור/מהמורה/שקע/מרווח/מפגע הקיים על רצפת המגרש (להלן יקרא התרחיש הנ"ל: התאונה הנ"ל)".

בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 6) מסר התובע תיאור דומה:  

...

ערה אני לכך, כי ברישומים הרפואיים מיום התאונה לא צוין כי התובע נפגע במשחק כדורסל כתוצאה מהיתקלות רגלו במפגע וכל שנרשם בפרק "אנמנזה" היה : "חבלה סיבובית של ברך ימין היום". יחד עם זאת, במסמך האמור גם לא מופיעה גרסה אחרת באשר לנסיבות פגיעתו של התובע ואשר שוללת את גרסת התובע לעניין האמור. לטעמי, אין ברישום זה כדי לגרוע מאמינותו עדותו של התובע, כיוון שגרסתו העובדתית לעניין נסיבות התאונה בכלל וקיומו של מפגע בפרט, בוססה בשאר ראיות למכביר, ובכלל זה תמונות של המפגע וכן עדות של חברו של התובע בשם אריאל אשר שיחק עימו כדורסל, כפי שיפורט להלן. זאת ועוד, במסמך רפואי מאוחר מיום 12.06.2001, שלושה ימים לאחר התאונה, נרשם "חבלה במשחק כדורסל לברך ימין – לפני 3 ימים". לאור זאת, לחסר בתיאור נסיבות התאונה, כפי שנמסר ביום התאונה, אין כל חשיבות ואין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת גרסת התובע. 

עוד לא נעלם מעיניי, כי בתצהירו תיאר התובע את המפגע שגרם לנפילתו בשלל תיאורים שונים כגון "בור/מהמורה/שקע/מרווח". ברם, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לכרסם בגרסתו של התובע באשר לטיב ומהות המפגע אשר בעטיו ארעה הפגיעה, שכן גרסתו בהקשר זה לא נסתרה ונתמכה בראיות משמעותיות בדמות תמונות ועדויות.    

תימוכין לגרסתו של התובע ניתן למצוא כאמור בעדותו של עד התביעה, אריאל ברנרדו קלסקין (להלן: "אריאל") אשר שיחק עם התובע במגרש ביום התאונה והיה במרחק של מטרים ספורים ממנו בעת שארעה התאונה. אריאל מסר תצהיר עדות ראשית מטעמו ובגדרו תיאר את מצב המגרש במועד התאונה, גולל את נסיבות פגיעתו של התובע ותיאר את המפגע אשר גרם לנפילה. יצוין כי אריאל השתתף יחד עם התובע במשחק הכדורסל שבמהלכו נפגע האחרון ביום הנטען וכן פינה את התובע לקופ"ח לקבלת טיפול רפואי ראשוני בעקבות הפגיעה. ידיעתו של אריאל באשר למצב המגרש במועד התאונה מקורה בכך שהנ"ל נהג לשחק כדורסל במגרש יחד עם התובע באופן קבוע, כל יום שבת,  במשך שנתיים עובר לאירוע התאונה.

יצוין כבר עתה, כי לא התעלמתי מכך שקיימים קשרי חברות בין אריאל לבין התובע, אך לא מצאתי בקשרים אלה כדי להטיל דופי בעדותו של אריאל אשר עשה עליי רושם מהימן. בחנתי עדותו של אריאל בזהירות ובקפידה הנדרשות בנסיבות  העניין ומצאתי אותה מהימנה. 

...

עדותו של אריאל עוררה בי אמון רב.

...

לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כבעניין שבעובדה כי התובע עמד בנטל להוכיח את גרסתו והוכיח כי התאונה ארעה בשל כך שרגלו של התובע נתקלה ברווח בין שתי מרצפות שהיה במגרש וכתוצאה מכך נפל התובע ונחבל בברך ימין. 

אחריות הנתבעות

המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן סוגיית האחריות הינה עוולת הרשלנות שיסודותיה קבועים בסעיף 35 לפקודה והן : קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק הנטען.  

בנסיבות המקרה שלפנינו, בשים לב לכך שהנתבעת 1 הינה הבעלים והמחזיק במקרקעין שבשטחם נפל התובע, דומה שאין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית שחבה הנתבעת 1 כלפי המשתמשים במקרקעין והמבקרים בהם, למנוע מכשול במקרקעין דוגמת המכשול שגרם לנפילתו של התובע.

הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1 והצדדים לא כפרו בקיומו של כיסוי ביטוחי במישור היחסים שבין הנתבעות, בינן לבין עצמן.  

מכאן, עלינו לבחון אם לפי הנסיבות של המקרה שלפנינו חבה הנתבעת 1 כלפי התובע חובת זהירות קונקרטית אשר הופרה על ידה. כידוע, חובה זו נקבעת לפי מבחן הצפות, היינו האם המזיק יכול וצריך היה לצפות את התרחשותו של סיכון בלתי סביר, שכן אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין "סיכון סביר, טבעי ורגיל" (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 – להלן: "עניין ועקנין"). ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק.

  כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בעניין וקנין הנ"ל:

"חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית".  

...

אכן, המשחק במשחק הכדורסל עלול להיפגע מסיכונים הכרוכים מפעילות ספורטיבית ואולם המפגע דנן לא בא בגדרם של סיכונים אלה. אין מדובר בחבלה כתוצאה מפגיעה בשחקן , כתוצאה מריצה לא נכונה וממפגש עם כדור, אלא מחבלה שנוצרה כתוצאה מהמפגע. מפגע זה אינו בגדר סיכון סביר למשחק במגרש עירוני.

מצאתי כי מוטלת על הנתבעת 1 חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מבקרי המגרש והמשתמשים בו. עוד מצאתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת על כתפיה וכי לא פעלה לשם איתור המפגע, סילוקו ומניעת התאונה. הנתבעת 1 אמורה הייתה לפקח על המגרש נשוא התובענה ולוודא, כי הוא ראוי לשימוש, תקין ובטוח. כמו כן, היה על הנתבעת 1 לבצע בדיקות בטיחות לאתר את קיומו של המפגע האמור ולדאוג לסילוקו. סבורני, כי היה על הנתבעת 1 לצפות, כי בשל התנהלותה האמורה עלול מי מבאי המגרש להיפגע, כפי שנפגע התובע.

יצוין בהקשר זה כי הנתבעות לא הביאו עדים מטעמם להפרכת גרסת התובע בדבר התרשלות העירייה בכל הקשור לתחזוקת המגרש, הפיקוח עליו והשמירה על תקינותו, ובכלל זה סילוק המפגעים המצויים בו או תיקונם. היה מצופה שהעירייה תעיד מי ממחלקת האחזקה האחראי על תחזוקת המגרש, ומשלא עשתה כן יש לזקוף זאת לחובתה ולקבוע שלא הוכח כי תחזוקת המגרש הייתה כנדרש וכמצופה מהעירייה.

כבר נפסק כי מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. לוינשטיין בע"מ נ' צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ פורסם במאגרים משפטיים 30.5.02).  

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת על כתפיה ובשל כך נפגע התובע. לפיכך, הנתבעת 1 אחראית לפצות את התובע בגין הנזקים אשר נגרמו לו בשל התרשלותה.

אשם תורם והסתכנות מרצון

הנתבעות טוענות כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור ניכר, שלא יפחת מ- 80%, שכן לטענתן ניתן היה להבחין במכשול, המקום היה מוכר לתובע אשר שיחק במגרש משך שנים רבות. נטען שמעדותו של התובע ניתן ללמוד שהוא ידע על קיומו של המפגע קודם לתאונה וראה את הרווח בין המרצפות בכל ימי השבת ששיחק במקום. לטענתן, מדובר בהסתכנות מרצון אשר שוללת מהתובע את הזכאות לפיצויים ומנתקת את הקשר הסיבתי  בין רשלנות הנתבעת 1, ככל שהייתה כזו, לבין הנזק הנטען.

מנגד טוען התובע כי אין לייחס לו אשם תורם לקרות התאונה, שכן לא היה באופן בו שיחק כדי לגרום להתרחשות התאונה. 

כידוע, קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72).

בענייננו, על אף קביעתי, לפיה העירייה אחראית לתאונה ולנזק שנגרם לתובע, הרי שלטעמי בנסיבות העניין יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי. כמפורט לעיל, התובע העיד כי הוא נהג לשחק עם חבריו בקביעות, מידי יום שבת, במגרש נשוא התובענה. בנוסף העיד התובע, כי בביקוריו במגרש עובר לתאונה הבחין ברווח שקיים בין מרצפות המגרש. התובע אף מסר בעדותו כי עם השנים חלה החמרה במצב המפגע (ראו עדות התובע בעמ' 20, 27-31 ועמ' 21, ש' 1-7) וחרף זאת, לא ראה לנכון לדווח לעירייה על הימצאות המפגע בשטח המגרש. העובדה כי עסקינן במגרש בו ביקר התובע בקביעות וכי אין מדובר במפגע נסתר אלא בולט לעין, מחזקת את התרשמותי. בנסיבות העניין, היה על התובע, כאדם סביר המכיר את המגרש שנים רבות, לנהוג ביתר זהירות, ולהיות ער לסכנה, בעיקר לנוכח העובדה ששחק במגרש משך שנים קודם לתאונה וידע על דבר קיומו של המפגע. כאדם סביר, צריך היה התובע לצפות כי קיומו של הרווח שנפער בין מרצפות המגרש מהווה סכנה לשחקנים, ועלול לגרום להיתקלות ומעידה.

יחד עם זאת, בקביעת שיעור האשם התורם לקחתי בחשבון שבלהט המשחק כאשר מטבע הדברים עיקר תשומת לב התובע נתונה לכדור ולשחקן היריב הוא יתקשה לתת דעתו גם לנתוניו הפיזיים של המגרש ועל כן על הנתבעת 1 מוטלת האחריות לוודא שלא יהיו מפגעים בטיחותיים במגרש. בנסיבות המקרה שלפניי מצאתי להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 35%. בקביעתי שיעור האשם התורם, לקחתי בחשבון גם את העובדה שהתובע שיחק במגרש כבר-רשות ומבחירה בשל קרבת המגרש למקום מגוריו (עמ' 20, ש' 30-31).

אשר לטענת הנתבעות בדבר הסתכנות מרצון, שלילת אחריותו של מזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 5 לפקודה: ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן, חשיפתו לסיכון, ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, היינו שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק (ראו ע"א 971/03 בגא נ' מלול (לא פורסם)). אין די בכך שהתובע היה מודע לסיכונים שבמעשהו, אלא יש להוכיח כי הוא עשה זאת תוך מודעות לכך שאם ייפגע, הוא לא יהיה זכאי לפיצוי, והנטל חל על הנתבע המעלה טענת הגנה של הסתכנות מרצון. עוד נפסק, כי הסתכנות מרצון מתקיימת במקרים חריגים ויוצאי דופן, ומשלא הוכחו התנאים המצטברים הנדרשים לעניין זה, יש להניח כי אדם סביר לא ימחל מרצונו על זכותו לתבוע פיצוי מן המזיק בשל עוולה שביצע כלפיו (ראה ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 665).

בענייננו, אף אם התובע חשף את עצמו לסיכון הכרוך במשחק כדורסל במגרש בידיעה שקיים רווח בין המרצפות בשטח המגרש, לא הוכח כי הוא חשף את עצמו לתוצאות המשפטיות של הסיכון ומחל על זכותו לפיצוי. חרף העובדה, כי העוסק בספורט אמור ליתן דעתו למצב המגרש, עליו הוא משחק, אין כל הצדקה, בנסיבות כאלה, לפטור את הרשות המקומית מאחריות [ראו: ע"א (מחוזי-חיפה) 4161/98 צ'יזיק אילן נ' עיריית חיפה (1999) (פורסם במאגרים משפטיים)."

"אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 362,700 ₪.

כן תשלמנה הנתבעות, יחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט, לרבות אגרות ושכר טרחת המומחה מטעמו וחלקו בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי."