(קריות) 3029/07 תא (קריות) 3029-07 חאלד עווד נ' מושב שיתופי שבי ציון
בית המשפט: השלום בקריות
פסק הדין ניתן ביום: 10/5/2015
על ידי כב' השופטת: פנינה לוקיץ'
עניינו של פסק הדין: האם העובד שנפגע בעינו בעת עבודת חליבה, לטענתו, זכאי לפיצוי מהמעביד ומחברת הביטוח שביטחה את המעביד בביטוח אחריות מעבדים?
בית המשפט קבע, כי התאונה התרחשה לפי הנסיבות שנטענו על ידי העובד וכי המעביד אחראי להתרחשותה אולם הסכום המגיע לעובד לפי הביטוח מקוזז בתגמולים המגיעים לו מהביטוח הלאומי.
מתוך פסק הדין:
"לאחר שמיעת העדויות בפני ועל אף שעדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין באשר לעצם נסיבות התרחשות התאונה (שכן אין מחלוקת כי לא נכח במכון החליבה אדם אחר בעת שזו התרחשה), אני קובעת כי התאונה אכן ארעה כפי שתוארה על ידי התובע דהיינו, שבעת שרכן על מנת לחבר את מתקן החליבה לעטיני אחת הפרות, הפרה בעטה עם רגלה השמאלית קדימה ופגעה בעינו הימנית.
לא מצאתי בכל טענות הנתבעות כדי לסתור גירסה זו וניתן לראות, כפי שציין ב"כ התובע בסיכומיו, כי הנתבעות "ירו" לכל הכיוונים בניסיון לקעקע את גרסת התובע כאשר מצד אחד, הן מסתמכות על תיעוד רפואי בכדי לבסס טענה כי התובע נחבל ביום התאונה כתוצאה מנפילה כתוצאה מסחרחורת ומצד שני, הן מסתמכות על עדותו של מר סאלח חוסין מטעמן
...
אמנם נכון שכאשר מדובר ברישום רפואי, במיוחד לאחר חלוף זמן רב, אין סבירות כי הרופא הרושם יזכור פרטים כלשהם אודות אותו הרישום, מעבר לרשום במסמך, ובכך יש להסביר את הימנעות הנתבעים מזימונו למתן עדות. אולם לאור דברי התובע, ואי התאמת הרישום לרישום קודם בזמן, מיום הארוע, ואף אינו תואם מידע אחר שלכאורה נמסר לעד מטעם הנתבעים, אינני מוצאת לתת לו משקל של ממש שיש בו כדי להביא לאי קבלת גירסת התובע.
לטעמי המדובר בסתירות לכאוריות בלבד אשר ניתן על ידן הסבר מספק מטעם עדי התובע. באשר לרישום בחוות דעת מר שפירא, הלה הבהיר כי מדובר כנראה בטעות שלו שכן הוא הניח שמאחר ותרוות צוין בפניו כאדם שניגש לתובע לאחר פגיעתו, הוא הסיק שהוא גם האדם שאמור היה לעבוד איתו (עמ' 29 שורות 12-15), והדבר עולה בקנה אחד עם רישום גביית ההודעה מהתובע שערך המומחה (ת/17).
מנגד, באשר לשאלה האם היה ברפת מכשיר למניעת בעיטות, מסכימה אני עם ב"כ הנתבעות כי טענתו של התובע לפיה ברפת כלל לא היו מכשירים למניעת בעיטות, נסתרה הן בעדותו של אופיר בלוך (להלן: "אופיר") מי שהיה מנהל הרפת באותם מועדים, והן בעדות סאלח אשר בסוגיה זו מעדיפה אני עדויות אלו על פני העדויות מטעם התובע.
מכאן גם שעצם העובדה שהיו מכשירים, איננה עומדת בסתירה חזיתית אך מול גרסת התובע (המרוככת) ואין בה להשמיט את הקרקע תחת גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה (כפי שנטען בסיכומי הנתבעים) שכן בעדותו הוא לא שלל את האפשרות כי היו מכשירים, אך עמד על דעתו כי הוא לא עשה בהם שימוש ואף לא הודרך לעשות בהם שימוש (שאלה שכפי שיפורט להלן אין עוד צורך לדון בה בהקשר לאחריות הנתבעים, כפי שיפורט בהמשך).
אמנם נכון כי קביעה זו עומדת בניגוד לעדויות הנוספות שהובאו מטעם התובע באשר לשאלת קיומו של מכשיר מונע בעיטות, אולם אציין כי בהתחשב בכך שסוגיה זו (שהיתה מרכזית בשלב מוקדם של ההליך) נזנחה למעשה על ידי התובע בשאלת האחריות, וכי מהעדויות עלה כי העדים לא שללו אפשרות בדבר קיום המכשיר ברפת, אלא רק כי הם לא נכחו בקיומו, המדובר בעדויות שהתבררו בסופו של יום כמיותרות ולענין זה תבוא התיחסותי בשאלת ההוצאות.
מכל האמור לעיל עולה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי התאונה ארעה בנסיבות הנטענות על ידו, אשר לאחר שמיעת עדותו, יש להוסיף לפירוט העובדתי כמופיע בתצהירו כי התאונה ארעה בעת שהתובע רכן קדימה והכניס את ראשו לפני רגליה של הפרה, על מנת להתקין את מתקן החליבה על עטיניה, ואז הפרה בעטה קדימה עם רגלה השמאלית ופגעה בעינו הימנית של התובע. על אף שהתובע לא פירט כך את נסיבות התאונה, הרי שמעדותו (ועדות מומחה הנתבעים שלא נסתרה כלל בענין זה) עולה כי התאונה לא יכולה היתה להתרחש אלמלא הכניס התובע את ראשו לפני רגלי הפרה, וזאת מאחר ופרה בועטת קדימה ואחורה בלבד (ולא לצדדים). המשמעות היא שבאם התובע היה מושיט את ידיו בלבד לצורך התקנת מתקן החליבה, הבעיטה היתה פוגעת בידו ולא בפניו (עמ' 20 שורה 23-29).
שאלת האחריות
משקבעתי כי התאונה ארעה כתוצאה מבעיטה של פרה בעינו של התובע בעת שהלה רכן קדימה והכניס ראשו לפני רגלי הפרה על מנת להרכיב את מתקן החליבה לעטיניה, עלינו להידרש לשאלה האם המושב אחראי להתרחשות התאונה ובאם הוכח כי התרשל כלפי התובע, באי אספקת מקום עבודה בטיחותי, וכי התרשלותו זו גרמה לתאונה.
מעבר לכך, מהעדויות שנשמעו עלה בבירור כי במקרים רבים, ברפתות קטנות, החליבה מבוצעת על ידי עובד אחד ואין שום הוראה בטיחותית המחייבת עבודה בזוגות. ממילא, גם באם היה אדם נוסף עובד עם התובע, לא היה בכך להשפיע על אופן התרחשות התאונה, שכן התובע עצמו וגם עדיו אישרו, כי אם יש שני חולבים, כל אחד מהם עוסק בחליבת פרה אחרת ואין הם מסייעים אחד לשני בהתקנת מתקן החליבה על עטיני הפרה.
באמור לעיל יש כדי להצביע מדוע הנמקות שפירא בדבר קיום "אקלים בטיחותי שלילי" אין בהם להשפיע על ההכרעה בתביעה זו.
לאחר בחינת עדויות המומחים, ועל אף שהתרשמתי כי מר גולדהור הינו אכן אדם מנוסה מאד בעבודת רפתנים ובביצוע חליבה (זאת להבדיל ממומחיותו של שפירא שהינה יותר כללית ולא ספציפית לתחום זה), לא שוכנעתי כי יש לשלול את האפשרות שהתקנת מוט נוסף, מקביל למוט הקיים, אכן היתה יכולה למנוע את התאונה או לכל הפחות, להקטין את אפשרות התרחשותה באופן ממשי, ולא שוכנעתי כי אפשרות זו אינה קיימת או שיש בה לסכל את עבודת הרפתן ברפת מסוג זה, אלא שהיא כלל לא נבדקה באופן ספציפי.
אינני מוצאת להרחיב את הדיון בפסיקה הנוגעת לשאלת האחריות של מעביד כלפי עובדו. אני סבורה, בניגוד לטענות הנתבעים, כי בעיטת פרה בפניו של חולב בעת שהלה רוכן להתקין את מתקן החליבה, כאשר גישתו הינה לפני רגלי הפרה (ולא מאחור כמו ברפתות אחרות), הינו בגדר סיכון צפוי שעל המעביד לצפותו ולנקוט את האמצעים הסבירים למונעו. גם כאשר מדובר בעבודה פשוטה ובסיכון שהוא "טבעי" לסוג העבודה (וכך היא בעיטת פרה בעיני) אין בכך לפטור את המעביד מנקיטת אותם אמצעים סבירים שיכולים להגן על העובד, במובן מסויים, "מפני עצמו", דהיינו מפני האפשרות כי במהלך ביצוע העבודה השגרתית לא ישים לב כי הוא רוכן קדימה ומכניס את הראש לפני רגלי הפרה, ובכך מסכן את עצמו. (ראה בדומה כאשר מדובר בסיכון "טבעי" של החלקה על רפש ברפת – ע"א (חי') 2755/01 מעודה נ' מעודה (30.4.02)).
משכך, אני קובעת כי הוכחה רשלנות הנתבעים כלפי התובע באי התקנת גידור מספק שהיה מונע את פגיעת הפרה בעינו. עם זאת, אין ספק כי במכלול הנסיבות, יש ליחס לתובע אשם תורם וזאת בשיעור ניכר. המדובר בעובד מנוסה כאמור, המודע היטב לסיכונים הכרוכים בעבודה עם פרות (הוא עצמו נפגע פעם קודמת מבעיטה) ואין צורך כי אדם אחר כלשהו יאמר לו שעליו להימנע מלהכניס את ראשו לפני רגלי הפרה. ברור לחלוטין כי כל חולב סביר בעל ניסיון כפי שהיה לתובע, יודע שצריך להימנע מהכנסת ראשו קרוב לרגלי הפרה, שכן זו גם באם אינה מועדת, עלולה לבעוט קדימה בעת התקנת מתקן החליבה.
בניגוד לנטען על ידי הנתבעים, התובע לא הכניס את ראשו מעבר למוט הברזל (ככל שהכוונה היתה שהעביר ראשו מעל למוט זה) שכן כאמור בגובה ראשו של החולב בעת שהוא מתקין את מתקן החליבה לא קיים היה מוט ברזל אלא גבוה יותר. נכון שהתובע רכן קדימה והכניס את פלג גופו העליון לפני רגלי הפרה, ובמובן זה הוא עבר עם פניו את קו מוט הברזל, דבר שצריך היה להיות ברור לו כחולב מנוסה, שיש בו להגדיל את הסיכון לפגיעה מבעיטת פרה.
לאור כל האמור ולאור ניסיונו הרב של התובע, אני מוצאת לנכון להשית עליו אשם תורם בשיעור של 30%. "
"ניכוי תגמולי המל"ל
בשאלה זו נתגלעה מחלוקת בין מומחי הצדדים בתחום האקטוארי, זאת מאחר ותגמולי המל"ל המשולמים לתובע הינם בגין פגיעתו ב-3 תאונות העבודה הנזכרות לעיל, ואשר בגין כל אחת מהן נקבעה נכות (10%, 48% ו-45% בהתאמה למועד התרחשותן), כאשר לאחר פגיעתו בתאונה נשוא התביעה פנה התובע בבקשה לאיחוד קצבאות, זו אושרה ונקבעה לו דרגת נכות לצמיתות בגובה 89% (59.3% בצירוף תקנה 15).
בעוד מר גד שפירא, אקטואר התובע הגיע למסקנה כי התגמולים ששולמו לתובע
מסכימה אני עם טענת הנתבעים כי אין לנקוט בשיטת השקלול המתימטי, אולם זאת לא בשל העובדה שההלכה שנקבעה ברע"א 1459/10 נוגעת ל"חילוץ" קצבה כאשר מדובר בקצבת נכות כללית ולא נכות מעבודה. אני סבורה כי במקרה דנן אין להחיל את ההלכה שנקבעה ברע"א 1459/10 על המקרה שבפנינו איננו בשל העובדה כי מצויים בפנינו נתונים מדוייקים באשר לגובה הקצבה לה היה זכאי התובע לפני איחוד הקצבאות, ולפיכך אין כל קושי "לחלץ" את התוספת שקיבל התובע כתוצאה מפגיעתו בתאונה נשוא התביעה. מצב הדברים בעת דיון בקצבאות המשולמות בנכות כללית שונה (שכן לעיתים ללא צירוף נכות מסוימת אין כלל זכאות לקצבאות), וזה הבסיס להלכה שנקבעה בענין פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003) אשר קבעה כי יש לחלץ את הנכות שמקורה בארוע נשוא ההתדיינות בכל מקרה מתוך מכלול הנכויות שנקבעו לאותו נפגע.
אמנם נכון כי גם במקרה זה יש בסיס לטענה כי חלק מהגידול בקצבה נובע מעצם צירוף הנכויות (כך שיש לתאונות הקודמות "תרומה" לגידול זה), ולפיכך לכאורה התאונות הקודמות "תרמו" לשיעור הקצבה", אולם במקרה זה ברור לחלוטין כי הפגיעה בתאונה הנוספת, היא התאונה נשוא התביעה, זיכתה את התובע בהגדלת הקצבה בשיעור שבה זו הוגדלה. מעבר לכך, יש לשים לב, כפי שקבע שי ספיר בחוות דעתו (נ/20), כי צירוף התאונה נשוא תביעה זו הביא לשינוי בסיס השכר לפיו חושבה הקצבה, דבר שתרם משמעותית לגידול בגובה הקצבה. אין ספק כי לא ניתן להתעלם מנתון זה ו"לחלק" את הקצבה באופן יחסי/מתמטי לפי הנכויות שנקבעו בכל תאונה כפי שעשה מר שפירא, תוך התעלמות מהשינוי בשכר, שינוי אותו "תרמה" התאונה נשוא התביעה בלבד.
לאור כל האמור לעיל אינני מוצאת לנכון לאמץ את שיטת החישוב בה נקט האקטואר שפירא, ואני סבורה כי חישובו של שי ספיר משקף את דרך החישוב הנכונה במקרה זה.
מעבר לאמור לעיל, ורק במקרה כי ערכאת הערעור תסבור אחרת בשאלת הניכוי, הרי שיש לשים לב כי נפלה טעות בחוות דעתו של שפירא באשר לגובה התשלומים בעבר, ולטעמי, בכל מקרה, יש להוסיף סך של כ-50,000 ₪ לחישוביו בגין תגמולים ששולמו בעבר כולל ריבית, כך שסך התגמולים, גם עפ"י חוות דעתו עומדים על סך של כ-520,000 ₪ (נכון לחודש 3/10).
לסיכום
בהתאם לקביעותי בשאלת האחריות והעדפת חוות דעתו של מר ספיר (וגם אלמלא העדפה זו לטעמי), דין התביעה להידחות חרף קיומה של אחריות מצד הנתבעים כלפי התובע, וזאת מאחר ונזקי התובע נבלעים בתגמולי המל"ל."
