תא (פ"ת) 10822-11-09 אורן יצחקיאן נ' כלל- חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בפתח תקווה
פסק הדין ניתן ביום: 25/5/2015
על ידי כב' השופטת: ריבה שרון
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של המבוטח לתשלום תגמולי ביטוח לפי פוליסת ביטוח רכב חובה על אף טענתה של חברת הביטוח כי רישיונו של המבוטח הותלה במועד אירוע התאונה?
בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את חברת הביטוח לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח לאחר שקבע, כי במקרה הנדון, חברת הביטוח לא הוכיחה כדי הצורך שניתנה הודעה למבוטח על החלטת ההתליה של רישיונו.
מתוך פסק הדין:
" ממסמכים שונים שהוגשו כראיה, לרבות תיקו של התובע במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "מרב"ד"), מסמכים ממשרד הרישוי, מעדויות שנשמעו (של התובע, של ד"ר גור-אריה שהינו רופא אחראי במרב"ד, של הגב' גילה נגר ממשרד הרישוי), ועוד, עולים בין היתר הנתונים והעובדות הרלבנטיים שיפורטו להלן.
...
ואולם- המסקנה אליה הגעתי הינה שאין, בנסיבות הענין, במשלוח ההודעות לנהג, כדי לבסס את המסקנה שההודעה בדבר התלית רשיונו "הודעה" לו, במידת הוודאות הנדרשת לכך.
כאמור, על רשות הרישוי להודיע לנהג על התליית רישיונו.
החזקה הראייתית בדבר ביצוע המסירה ובדבר מכוח חזקת תקינות ההליך המנהלי, אינה חלוטה אלא לכאורית, והנטל לביצועה מעבר לכל ספק סביר, הינו על כתפי הנתבעת. בשים לב לחשיבות אותן הודעות, להשלכותיהן, לא ניתן להסתפק בחזקה דלעיל.
ראו בהקשר זה את שנקבע בע"א 544/93 ראש עירית טירת כרמל נ' אפרים כהן- [פורסם בנבו] צוטט בפסק-הדין בענין חאדג'ג' , בסעיף 12 לפסק-הדין:
"אלא שהחזקה הראייתית בדבר ביצוע המסירה, אינה חלוטה אלא לכאורית וניתנת לסתירה על ידי מי שהמכתב דוור אליו, גם אם הוכח שהמכתב נשלח בדואר רשום... (כשאין אישור מסירה). שהרי לא יעלה על הדעת, כי בעצם משלוח ההודעה, ולו בדואר רשום, עלולה לצמוח (כבענייננו) תוצאה "'חריפה ומרחיקת לכת... אפילו לא הגיע המסמך, מסיבה כלשהי, כלל לידי הנמען, ואין הוא יודע על מירוץ הזמן."
אני מצטרפת, בכל הכבוד, לעיקר הביקורת שנמתחה בפסק דינו של כב' השופט שפירא בעניין חאדג'ג', בכל הנוגע לדרכי הטיפול והמעקב אחר משלוח ההחלטה בדבר התליית רישיונו של התובע, המהוות החלטות מעין שיפוטיות, אשר מסירתן מהוה תנאי לתוקפו ואשר יש להן השלכות מרחיקות לכת, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי.
אמנם, בשונה מנסיבות אותו עניין שנדון בפניו, שני מכתבים נשלחו לתובע דכאן בדואר רשום, ואילו שם- נשלח אחד מהם בדואר רגיל. ואולם- אין בכך כדי "לרפא" את הפגם שחל גם בענייננו ולקבוע כי הוכחה ה"הודעה", במובן של מסירתה לידי התובע.
אני סבורה שעל הרשות לנקוט באמצעים נוספים כדי לוודא שהחלטתה הגיעה לתעודתה ולתודעת נשוא החלטת הפסילה מנהיגה.
מדובר להבנתי באמצעים פשוטים, כגון: מעקב אחר קבלת אישור מסירה ועדכונו במערכת, מעקב אחר הפקדת הרשיון, ויצירת מערך של תזכורות פנימיות והתראה באין ביצוע על ידי נהג שרישיונו הותלה או נפסל ולא מילא את חובת ההפקדה, ועוד.
אמנם- ענין זה לא הועלה ולא הוכח, אך לטעמי, בעידן הטכנולוגי, אין מדובר להערכתי באמצעים מסובכים יקרים ומכבידים במיוחד ואני מאמינה שמדובר בידיעה שיפוטית, ו/או בכזו שהיא נחלת הכלל. אני סבורה שהמעמסה על הקופה הציבורית והמשאבים הכרוכים במערך של וידוא "הודעה" ומעקב אחרי ביצוע המתחייב על פיה, לכאורה , נופלים לאין שיעור מהסכנה הטמונה לציבור מפני נהיגת מי שנמצא שיש לשלול את רישיון הנהיגה שלהם, מכל סיבה שהיא- פלילית או רפואית, באם לא יינקטו. להבנתי- מדובר במנגנון זמין, פשוט ולא יקר, וראוי בעיני כי הגורמים מוסמכים יתנו את הדעת על מציאתו והנחלתו בקרב הגופים הנוגעים בדבר.
לא למעלה מן הדרוש, ראיתי לציין כי לא נעלמו מעיני נסיבותיו האישיות והמיוחדות של התובע, והתנהלותו לכאורה בכל הנוגע להמצאת הפרטים בעקבות דרישת מרב"ד מיום 5/8/04. בקליפת אגוז- התובע, למרבה הצער, חולה במחלת הנפילה מילדות. הוכח, כי הוא מודע היטב למגבלות ולחובות הקשורות בכך בכל הנוגע לתוקף רישיון הנהיגה שלו. כך היה גם עובר לתאונה, כאשר החל משנת 1994 הוא נדרש למלא טופס ולהמציא תוצאות בדיקות עדכניות מדי שנה או שנתיים.
התובע- שידע היטב כי מחלתו יצאה מאיזון מעת לעת במשך השנים עד אז (ראו בעדותו של ד"ר גור אריה), לא הקפיד על בדיקות תקופתיות, וישב מאחורי ההגה, בסכנו את עצמו ואת זולתו. אציין כי מעדותו של ד"ר גור אריה (עמ' 84-86 לפר'), עולה כי גם לפני שנת 2004 - הדיווחים למרב"ד אודות השינויים במצב, התקפים וחוסר איזון, לא נעשו ביזמת התובע. זאת- מטעמים השמורים עמו, ולמרות שהחוק מחייבו לכך. הם נעשו על ידי רופאים מטפלים או שנתגלו במסגרת בדיקה יזומה של המרב"ד.
התובע נהג ללא רישיון במשך 4 שנים ולא טרח לברר, עד לתאונה דנן, כיצד זה שהמרב"ד "שכח מקיומו", ולאחר 10 שנים- אינו נדרש למלא טפסים ולשלוח ממצאים רפואיים לצורך מעקב רפואי.
בשולי הדברים אציין, כי מתיק המרב"ד שהוגש עולה, כי כאשר נתבקש המרב"ד ע"י ב"כ התובע לאחר התאונה ולצורך התביעה, להתייחס בדיעבד לכשירותו של התובע לנהיגה באותן שנים, השיב המנהל, כי לפחות בין 11/04 ל- 10/05, התובע לא היה כשיר לנהיגה, הואיל ומחזיק רישיון נהיגה חייב להיות חופשי מהתקפים מהסוג שאירע לו על פי המדווח, במשך לפחות שנה. המשמעות הינה שהתובע המשיך לאחוז ברישיון הנהיגה שלו, לאחר שנפסל מנהלית, במשך כ- 4 שנים תמימות, כאשר בחלק מהתקופה אף לא היה כשיר לנהיגה גם מבחינה רפואית, ומבלי שפנה לבדיקות ואישור חידוש רישיונו. ושוב- למותר להתייחס לפוטנציאל הסכנה העצום הטמון ברשיון נהיגה, בידיו של מי שאינו כשיר לכך רפואית.
מכל האמור- אני סבורה שהתנהלות התובע, כמתואר, מהווה חוסר אחריות ו/או רשלנות חמורה- "במקרה הטוב", או שיש בה התנהלות מדעת ו"בכוונת מכוון"- "במקרה הגרוע". התנהלותו אינה ראויה לפרס, בלשון המעטה. ואולם- עסקינן בהליך המתנהל מכוח חוק הפלת"ד, הקובע אחריות מוחלטת, ואין במסגרתו כל רלבנטיות לשאלת קיומו של אשם תורם/מוחלט מצד הנפגע. לכן, ובנסיבות שפורטו לעיל בהרחבה, אין בה כדי להעביר אל כתפיו את נטל ההוכחה בדבר מסירה לידיו של ההתליה והפסילה בפועל של רישיונו כתנאי להוכחת הודעה מצד הרשות, וכפועל יוצא- לאניתן לקבוע ידיעה ממשית על כך.
סיכום בשאלת האחריות: לו ניתן היה להסתפק ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" – הייתה תביעה זו נדחית על ידי. ואולם, ההלכה הינה כי ידיעה ממשית של הנהג בדבר התליית רישיונו הינה תנאי להתגבשות השלילה בפן הפלילי-תעבורתי וכל עוד לא נודע לו אודותיה, אינו עובר על החוק.
בית המשפט העליון, בהלכת ממו, כמפורט לעיל בהרחבה- החיל את תנאי הידיעה גם על הדין האזרחי. משיצאה הלכה מחייבת- לא ניתן לסטות ממנה. "
"מכל האמור- אני קובעת, כי לא הוכח כדי הצורך שהודע לתובע בענייננו, במובן הדין והפסיקה, על החלטת ההתליה של רישיונו, ועל כן היא לא תקפה לצורך הליך זה שבפני.
התוצאה הינה שפוליסת הביטוח (חובה) שהוציאה הנתבעת לרכבו של התובע הייתה בתוקף במועד התאונה ומכאן שחלה עליה חובה לפצותו על נזקיו. "
