עא (חי') 1648-03-15 דראל - רם בע"מ מיכאל עצמון נ' אפרים פיונטק
בית המשפט: המחוזי בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 29/5/2015
על ידי כב' השופטת: דיאנה סלע
עניינו של פסק הדין: מהו שיעור ההפחתה משיווי הרכב הנדרש במקרה הנדון, לצורך תשלום תגמולי ביטוח עבור רכב שניזוק והוכרז "אובדן גמור" בעקבות תאונת דרכים של רכב בעסקת ליסינג מימוני?
רקע: המחלוקת בין חברת הליסינג וחברת הביטוח נוגעת לשיעור ההפחתה משיווי הרכב, בשל היותו בבעלותה של חברת ליסינג והושכר למבוטח. חברת הליסינג טוענת כי שיעור ההפחתה עומד על 3%, ואילו חברת הביטוח מבקשת להעמידו על 22%.
בית המשפט קיבל את הערעור באופן חלקי, כך שקבע, כי במקרה הנדון תעמוד ההפחתה על שיעור של 14%, בתוספת סכום של 5,794 ₪, המגלמים את הקילומטראז' הנמוך שעבר הרכב.
מתוך פסק הדין:
"לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, על רקע הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא ובפני, אני רואה לקבל את הערעור בחלקו.
אכן, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בקביעות אלה, או כאשר המסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. (ראו ע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב (12/12/06), מפי כב' הש' ארבל; כן ראו ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק (23/2/10), מפי כב' הש' ג'ובראן; ע"א 10854/07 פיקהולץ (בדנר) נ'JAIME SOHACHESKI(17/3/10), מפי כב' הש' דנציגר; ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני (7/3/13), מפי כב' הש' חיות, ועוד).
במקרה דנן, מקובלות עלי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, למעט העדר הדיון בסוגיה עובדתית אחת, אשר באה לידי ביטוי בפרוטוקול בית משפט קמא, ותידון להלן, והתייחסות למסמך של המשיבה, אשר ניתן בעלמא, ללא התייחסות אל הרכב הספציפי, כאל בסיס להסקת מסקנות בסוגיה שבמחלוקת.
בית משפט קמא החליט שלא להסתמך על חוות דעתו של השמאי רוזנברג, לאחר חקירתו הנגדית, אף שהמשיבה נמנעה מהגשתה של חוות דעת נגדית. מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה טעם להפחתה בשיעור של 3%, מנימוקיו, ואין די בכך שהמערערת התקשרה בהסכם ביטוחי עם הפניקס, לפיו שיעור ההפחתה יעמוד על 3%, כדי לחייב את המשיבה. לא זו אף זו, ההסכם עליו ביקשה המערערת להסתמך הושחר ברובו, ולא ניתן להציג מסמך חלקי, כדי לשכנע את בית המשפט בנכונות הרציונאל אשר בו.
אני אף רואה עין בעין עם קביעתו של השופט קמא לענין הפחתה בשיעור של 8%, מנימוקיה, בהעדר התייחסות של המערערת בנידון לכך שהחכירה את הרכב לחברה, ומבלי ששיעור זה נטען בחוות הדעת על ידי השמאי רוזנברג עצמו.
סבורתני כי לא היה מקום לבסס ממצאים עובדתיים על המסמך אותו כינתה המשיבה "חוות דעת", שעה שהשופט קמא עצמו ציין כי אינו חוות דעת. בין אם תפורש אמרתה של המערערת כי אינה מבקשת לחקור את השמאי מאחר שאין מדובר בחוות דעת כהתנגדות לקבילותו של המסמך, ובין אם לאו, מדובר בעדות סברה, שלא הוגשה על ידי מומחה מוכח. לא זו אף זו, אין חולק כי מי שערך אותו מסמך, לא בדק את נתוניו הספציפיים של הרכב דידן, על משתניו המיוחדים, כגון אופי השימוש ברכב, מספר הבעלויות הקודמות, אם בכלל, מספר הקילומטרים שעבר הרכב, תאונות קודמות, מצבו המכני, ועוד. לא נעלם מעיניי כי הרכב הוכרז כאובדן כללי, ואולם המשיבה התעלמה לחלוטין מכך שלכאורה מדובר ברכב שהוצמד לעובד החברה, אשר נהג בו באופן קבוע, והמשיבה עצמה כינתה אותו "נהג יחיד".
בהעדר התייחסות כלשהי במסמך ששלח משרד השמאי לוי יצחק למשיבה לנתונים המיוחדים של הרכב נשוא תיק זה, ומשאין מדובר בחוות דעת, לא ניתן להתבסס עליו לצורך קביעת ממצאים עובדתיים.
מעמדו של מחירון הרכב
בית משפט קמא התייחס בפסק דינו למחירוני הרכב, ובעיקר למחירון לוי יצחק. מעמדם של מחירוני הרכב לצורך הוכחת שווי של רכבים בהקשר של תגמולי ביטוח שנוי במחלוקת בין הפוסקים, ומגמת הפסיקה בסוגיה כיצד יש להוכיח את שיעור הנזק במקרה בו הרכב המבוטח ניזוק באופן מוחלט או נגנב אינה אחידה.
לפי אחת הגישות, אין די במחירון כלי רכב כדי להרים את נטל ההוכחה, מפני שהמחירון קובע מחירו של קוד דגם ומספר פרמטרים נוספים, אך אינו מתייחס לרכב המיוחד הנדון, על תכונותיו המיוחדות, המפחיתות משוויו או מוסיפות לו. לפי הגישה השנייה, די במחירון כדי להוות ראיה מספקת לשווי הרכב, מהטעם שפוליסת הביטוח של הרכב מפנה אליו ו"מקבעת אותו כמסמך מחייב לענין קביעת ערכו של הרכב" לחישובי תגמולי ביטוח בקרות מקרה הביטוח, והסתמכות המבוטח על המחירון נובעת מהמצג המשתמע מתוך הפוליסה עצמה. לכן, אין המבטח רשאי להתנער ממחירון זה. בנוסף, נהנה המחירון ממעמד איתן בשוק הרכב הישראלי, והנטל "לסתור את הנחת השווי" העולה ממנו מוטל על מי שמבקש לעשות כן. כמו כן, על המבטח לברר היקף חבותו לגבי הרכב הספציפי ולהניח את ממצאי הבדיקה בפני המבוטח, ואינו רשאי להבנות ממחדלו ו"לגלגל" את החלל הראייתי ביחס לשווי הנזק על שכם המבוטח. זאת בנוסף לעלות הגבוהה של חוות הדעת השמאית. (ירון אליאס, בספרו דיני ביטוח (מהד' שניה, 2009), פרק 30.1: נטל ההוכחה בתביעות ביטוח, 1311, בעמ' 1317-11322, והאזכורים שם, לרבות חוזר המפקח על הביטוח 2000/12 – "ביטוח רכב רכוש – תגמולי ביטוח במקרה של אובדן גמור", המורה למבטח להודיע למבוטח בשלב עריכתו של הביטוח מהו המחירון המשמש לקביעת ערכו של הרכב בקרות מקרי הביטוח).
בע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין פ"ד מ (1), 738 (10/3/86), קבע כב' הש' לוין כיצד יש לשום רכב לצורך השבת מחירו, כאשר בעליו לא הביא כל ראיה בנדון, בתקופה של אינפלציה דוהרת, בניגוד לדרך בה הלך בית המשפט המחוזי, אשר פנה אל פוליסת הביטוח של הרכב. אף שגם באותה תקופה פורסמו מחירוני רכב תדיר, לא הורה בית המשפט ללמוד על שווי הרכב מהמחירון, אלא הפנה את הצדדים לשמאות.
"... מוסכם על הכול כי כל מכונית, תהיה טובה ככל שתהיה, מאבדת מערכה המקורי ככל שחולפות השנים. השימוש ברכב וניצולו, הפחת, הנזקים שנגרמים לכלי הרכב וגילו הם מרכיבים חשובים בהערכת שווי הרכב. לכן אין לקבל את הטענה, כי יש להצמיד את הערכת שווי המכונית על-פי המדד ליום מתן פסק הדין. עם זאת, אין גם לקבל את קביעתו של שופט הדרגה הראשונה, כי יש להעריך את הרכב במחיר הנקוב בפוליסה, שהרי ירידת ערכו משום הבלאי ומשום השימוש בו מחד גיסא והאינפלציה הדוהרת באותן השנים מאידך גיסא, אינה מאפשרת להיצמד למחיר ההיסטורי של הרכב, ובפרט כאשר השווי הנקוב בפוליסה עצמה צמוד גם הוא למדד. בהעדר כל נתון אחר - אני מציע ללכת בדרך שהלכנו לעניין המבנה. נחזיר את הדיון לדרגה הראשונה לשם קביעת ערכה, כמכונית משומשת, ליום מתן פסק הדין. הערכה זו ראוי שתיעשה על-ידי שמאי רכב, אשר ימונה למטרה זו". (שם, בעמ' 751).
בע"א (חי') 3116/04 כרסנטי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (18/1/06), קבע כב' הש' י. כהן (בדעת רוב), כי על אף שככלל אין המחירון יכול לשמש ראיה להוכחת שווי מכונית שנגנבה, במקרה הספציפי הוכח כי המחירון היווה בסיס לקביעת השווי, מפני שדמי הביטוח נגבו על פי המחירון, ואף נקבע כי במקרה של אבדן גמור, תעשה שומת הרכב בהתאם לו. גם בע"א (ת"א) 1630/01 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פדילה (4/4/04), הסתפק הרכב כב' השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין במחירון להערכת שווי מכונית שנגנבה, כדי לא להוציא את המבוטח בלא כלום, וכדי להמנע מלהכביד על כיסו, על רקע העלויות הכרוכות בהגשה של חוות דעת שמאית.
מן הכלל אל הפרט
בענייננו, בהיות המשיבה מצדדת במחירון הרכב של לוי יצחק, יש לזכור כי אחד הטעמים המרכזיים להסתמכות על המחירון, הוא היותו בסיס ועוגן לקביעתם של דמי הביטוח, בטרם התרחשותו של מקרה הביטוח. תמוה אפוא, מדוע בחרה להמנע מלהמציא לבית המשפט את פוליסת הביטוח הרלוונטית לרכב דידן. כך נמנעה מבית משפט קמא האפשרות ללמוד בדבר המצגים ששימשו בסיס לדמי הביטוח שגבתה המשיבה מהמערערת.
אכן, נטל השכנוע לעולם רובץ על המוציא מחברו, אך נטל הבאת הראיות עשוי לעבור אל כתפי המבטחת, שעה שטענה להפחתה משמעותית בשווי הרכב בגין היותו רכב של חברה.
המשיבה לא נתנה כל הסבר לכך שלא צירפה את פוליסת הביטוח בינה לבין המערערת, על אף שהמערערת צירפה את פוליסת הביטוח בינה לבין מבטחתה, המלמדת על הפחת בשיעור 3% בלבד, אשר אינה מחייבת כאמור בין הצדדים בתיק זה.
שווי על פי המחירון
משבחר בית המשפט להמנע מקבלת ראיותיה של המערערת, ובהעדר חוות דעת מטעם המשיבה, היה עליו למצער לפנות למחירון לוי יצחק, אליו התייחסו שני הצדדים, בהתייחס למכלול הפרמטרים התואמים או המאפשרים הקבלה בין המקרה דנן למחירון.
א. אין חולק, כאמור, כי הרכב הנדון הוא רכב המצוי בבעלות חברת ליסינג מימוני, והוחכר לחברה. ואולם, ניתן להיווכח כי הן המערערת והן המשיבה התייחסו אל הרכב כאל רכב שהוצמד על ידי החברה לנהג יחיד, והשמאי רוזנברג אף התייחס לקילומטראז' הנמוך של הרכב, בהוסיפו סכום נכבד לשוויו בשל כך.
עד המערערת השמאי רוזנברג נשאל במפורש בחקירתו הנגדית "כשערכת את חוות דעתך קיבלת את אישור נהג יחיד לרכב?", והשיב בחיוב. לא זו אף זו, משנשאל בהמשך "מה רשום באישור, מי הנהג היחיד?", השיב "דונייה גרויסינה. יש מספר תעודת זהות" (עמ' 3 לפרוטוקול בימ"ש קמא, להלן: לפרוט'). המשיבה לא ראתה לעמת את העד עם ראיות אחרות, וגרסתו לא נסתרה. שאלות המשיבה ותשובות השמאי רוזנברג - אשר השלימו את חוות דעתו - מלמדות כי המשיבה היתה מודעת לכך שמדובר בנהג יחיד, המסמכים היו בפני השמאי, והמשיבה לא ביקשה לסתור את גרסת השמאי בחקירתו, בשאלות כגון: מדוע נעשה ביטוח לכל נהג, וכיוצ"ב.
אמנם, המערערת לא ראתה לנכון להביא תצהיר מטעם החברה, לפיה עסקינן ברכב שהוצמד לנהג יחיד, והדברים כלל לא עלו מהתצהירים של עדיה, אך משני מסמכים שצורפו לכתב התביעה בסדר דין מהיר מלמדים כי מדובר ברכב חברה בו נהגה "נהגת עיקרית", ופרטיה אף נמסרו למשיבה. לא נעלם מעיני כי הביטוח נעשה ל"כל נהג", ואולם אין הדבר מלמד כי ברכב נהג כל נהג, וגם רכב פרטי מבוטח לעתים קרובות באופן דומה, למניעת תקלות.
ב. לא נעלם מעיניי כי בפוליסת הביטוח שערכה המערערת עם הפניקס כונתה הנהגת "נהג עיקרי", ולא נהג יחיד, אך מעיון בפוליסה עולה כי כלל לא היתה בו רובריקה הנקראת "נהג יחיד". יתר על כן, המערערת שללה מתן אפשרות לבן זוג של הנהגת לנהוג ברכב, והדברים מלמדים על כוונת הצדדים.
ג. אשר לרו"ח בנימין, אשר עבד בחברה במועד הרלוונטי וניתן להניח שהיה מודע לעסקי החברה, הוא לא נשאל ולו שאלה אחת לענין הצמדת הרכב לנהג יחיד.
ד. לסיכום, משהעיד השמאי כי קיבל מסמכים ואישורים על כך שברכב נהג "נהג יחיד", וגרסתו לא נסתרה, מדובר בנתון אותו יש לקחת בחשבון בקביעה של שיעור ההפחתה.
בעמ' 6 למחירון לוי יצחק מיום 1/8/13, אליו התייחס בית משפט קמא, ואליו התייחסו הצדדים בטיעוניהם בערעור, בטבלה הנושאת כותרת "מה משפיע על ערך מכונית משומשת" צויין כי משווי רכב פרטי של חברה יופחתו 22%, אך כאשר מדובר על רכב חברה הצמוד לנהג יחיד, יופחתו 14% בלבד.
גם בעמ' 7 באותו מחירון, צויין כי משווי רכב ליסינג תפעולי שהוחכר לחברה, והצמוד לנהג יחיד, יופחתו 14%, כאשר בפרק ה"הערות" נכתב שהמידע צריך להיות מגובה במסמכים מתאימים.
לכאורה, על ההפחתה ברכב ליסינג מימוני להיות פחותה מרכב ליסינג תפעולי, שעה שמדובר בהלוואה כספית, שאינה משפיעה על השימוש ברכב. מאי נפקא מינא, אם אדם או חברה לווים מחברה אחרת או מבנק? לכן, איני רואה לקבל את הקביעה כי לא ניתן ללמוד מנתון זה לגבי הענין שבפנינו. למעלה מן הצורך ייאמר כי גם במסמך המשיבה תואם שיעור ההפחתה את שיעור ההפחתה הנקבע במחירון לרכב שבעליה הוא החברה עצמה. מכל מקום, בהעדר דיון ענייני בסוגיה זו, יש מקום ליתן משקל לנתון אותו העלה לוי יצחק עצמו במחירון שפרסם.
ענין נוסף אשר לא בא לידי ביטוי בשיקולי המשיבה, הוא מספר הקילומטרים הנמוך לכאורה אשר עבר הרכב עד לאובדן המוחלט – 8,166 ק"מ - כעולה מחוות דעתו של השמאי רוזנברג, ואשר בגינו ראה להוסיף 7.42%, דהיינו 5,794 ₪ למחירו. שיקול זה בא לידי ביטוי בעמ' 6 הנ"ל תחת הכותרת: גורמי השפעה נוספים, בסעיף 3. קביעתו של רוזנברג בנקודה זו לא נסתרה, משלא נחקר כלל בנושא הקילומטראז', אם על הנתון עצמו ואם על התוספת.
בנסיבות הענין, בהעדר נתונים נוספים, שעה שעסקינן ברכב חברה, אותו חכרה בליסינג מימוני והצמידה אותו לנהג יחיד, לא ניתן להתעלם משיקול זה, לו נתן לוי יצחק עצמו משקל רב (של 8%), ולמספר הק"מ המועט שנסע.
לפיכך, תעמוד ההפחתה על שיעור של 14%, בתוספת סכום של 5,794 ₪, המגלמים כאמור את הקילומטראז' הנמוך שעבר הרכב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית "
