פסיקה: אגן יצרני כימיקלים אינה אחראית למחלת הסרטן של עובדת

(ב"ש) 7301/06 תא (ב"ש) 7301-06‏ ‏ עז' וובר קלרה ז"ל נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ

בית המשפט: המחוזי בבאר שבע

פסק הדין ניתן ביום: 10/6/2015

על ידי כב' השופטת: מיכל ברנט

מייצגים: התובעים: ע"י עו"ד קנר, אגן יצרני כימיקלים בע"מ ואיי.אי.גי חברה לביטוח בע"מ: ע"י עו"ד אלרום

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את התביעה שהוגשה על ידי עזבון המנוחה נגד חברת אגן יצרני כימיקלים בע"מ בה עבדה המנוחה, וחברת איי. אי. ג'י שביטחה את החברת אגן יצרני כימיקלים?

רקע: לטענת התובעים, עבודתה של המנוחה אצל הנתבעת גרמה לה לחלות במחלת סרטן-השד אשר הביאה למותה.

 בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"לא  בכדי, ההלכה הפסוקה קבעה שבית המשפט אינו כבול בהכרעות של המוסד לביטוח לאומי. ראו לעניין זה ע"א 8587/07 אברהם אלמליח נ' האוניברסיטה העברית, פס' 17 (פורסם בנבו, 3.12.2009):

"...כבר נפסק לא אחת כי אף אם יתכנו נקודות השקה שונות בין קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי ובין הליכים משפטיים המתנהלים באותו עניין...ככלל אין קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי בעניינו של הנפגע מחייבות לצורך ההליך המשפטי ובו על בית המשפט להכריע בשאלות השנויות במחלוקת (ובכללן סוגיית הקשר הסיבתי ככל שהיא עולה וצריכה הכרעה באותו הליך), על פי הראיות המונחות בפניו (ראו לעניין זה ע"א 390/06 גרינשטיין נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, פיסקה 17 ([פורסם בנבו], 22.7.2008)). במקרה שלפנינו דן בית המשפט בסוגיית הקשר הסיבתי ולאחר שניתח את מכלול הראיות שהוצגו מטעם שני הצדדים הגיע למסקנה כי לא מתקיים קשר כזה בין מחלת הפרקינסון בה חלה המערער ובין חשיפתו הנטענת לחומרים מסוכנים במסגרת עבודתו אצל המשיבה. העובדה שהמוסד לביטוח לאומי היה נכון להכיר במערער כנפגע עבודה מצביעה לכאורה על כך שהמוסד לביטוח לאומי הגיע למסקנה שונה, אך בכך בלבד אין כדי לשלול את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בהתבסס על הראיות שהוצגו בפניו".

רביעית, התובעים טוענים כי 8 מבין עובדי המעבדה (בשנות השבעים והשמונים כללה המעבדה האנליטית לטענת התובעים 7-8 עובדים, בשנות התשעים 12 עובדים ואילו וכיום מונה המעבדה 26 עובדים) חלו במחלת הסרטן. לטענת התובעים, כל אי-דיוק במספר עובדי המעבדה יש לזקוף לחובת הנתבעת שלה הידע לגבי כמות העובדים במעבדה האנליטית, וכמות העובדים שחלו במחלת הסרטן, וכי אין לזקוף לרעתם אי-קבלת ויתורים רפואיים מצד אותם עובדים שחלו במחלת הסרטן (סעיף לח' לסיכומי התובעים).

התובעים טענו כי מספר עובדים חלו במחלת הסרטן על סמך עדותה של הגב' בן-חיים: המנוחה חלתה במחלת סרטן השד ; עובדת חלתה בגיל 45 בסרטן השד; עובדת חלתה בגיל 61 בסרטן המעי הגס; עובד חלה בלויקמיה בגיל 47; עובד חלה בסרטן הלבלב בגיל 59; בגיל 60 התגלה במוחו של אחד העובדים גידול שפיר; עובדת חלתה בסרטן השד בגיל 50; עובד חלה בסרטן הריאות (סעיף לח.8 לסיכומי התובעים).

כפי שעולה מפרשת קיבוץ מעיין צבי הרציונל ביישום המודל האינדוקטיבי קיים מקום בו המדע טרם הכריע בסוגיה מסוימת הרלוונטית להוכחת הקשר הסיבתי הנטען. יחד עם זאת, אין פירוש המודל הזה, כי דיני הראיות הכלליים אינם חלים בבחינה זו, כמו גם רף ההוכחה הנדרש מהתובעים בהוכחת טענתם זו.

לטעמי, יישום נכון של המודל האינדוקטיבי מחייב מהטוען לתחולתה, הוכחה, בהתאם לרף ההוכחה הנדרש במשפט הפרטי, את נסיבותיו כל עובד ועובד הנמנה בקבוצה הנטענת על-ידי התובעים, על מנת שבית המשפט יוכל להגיע למסקנה, מושכלת, האם הגיוני יותר  שמחלת אותם עובדים נגרמה בשל עבודתם באותו המקום, או שם בשל מאפיינים ייחודים לאותם העובדים.

השוו: בפרשת ת"א (י-ם) 3324-09‏‏ עיזבון המנוחה חיה כשדן ז"ל נ' בית החולים שערי צדק, פס' 26 (פורסם בנבו, 12.9.2012) (ערעור על פסק הדין נדחה על-ידי בית המשפט העליון בשל אי הפקדת ערבון (ע"א 7974/12)):

"אף שעובדת מחלתם של 4 עובדי מעבדה בסרטן המעי הגס ועובד נוסף בסרטן הקיבה, הוזכרה גם בחוות דעתו של ד"ר משה (בע' 2 לחוות הדעת), איש מן המומחים לא ייחס לעובדה זו משמעות בכל המתייחס לסוגיית הקשר הסיבתי בין החשיפה למחלה. פרופ' קוטן ציין כי לא ידוע כמה עובדים הועסקו בסה"כ במעבדה במהלך כל שנות פעילותה, לא נבדקו ולא דווחו פרטים חשובים כגון עישון, אופי העבודה של הלוקים בממאירויות, מחלות רקע, היארעות סרטן במשפחותיהם, מידת חשיפתם למסרטנים, אם בכלל, וכד' (נתונים שלא הובאו אף בפני בית המשפט). פרופ' קוטן הדגיש עוד כי סרטן היא מחלה נפוצה וכי אחד מכל 3 מקרי מוות הוא כתוצאה מסרטן. גם ד"ר משה, מומחה התובעים, שהגיש חוות דעת מקיפה ורחבה, לא ראה לייחס משמעות לנתון זה, ובחקירתו הסכים מפורשות כי אין לנתון זה, כשלעצמו, כל משמעות...

יצוין כי מן הנתונים המעטים שהובאו ביחס לאותם עובדים עולה, כי מדובר בעובדים שאופי העסקתם שונה (המנוחה ציינה בחקירתה כי מדובר בעובדת מעבדה נוספת ועוד שלוש רופאות), אשר חלו במחלה בתקופות שונות (המנוחה ציינה בחקירתה כי אחת מן העובדות חלתה לאחר שפרשה לפנסיה לפני 8 שנים). לפי עדות ד"ר ריינוס, מנהל המכון לפתולוגיה, עובדים כיום במעבדה 20 עובדים, ולאורך השנים עבדו בה עשרות עובדים" (ההדגשה אינה במקור – מ.ב.).

כך בענייננו, סבורה אני כי התובעים לא הוכיחו במידה הנדרשת את טענתם בעניינם זה. התובעים לא הראו את נסיבותיהם האישיות של אותם עובדים (כך למשל משך התקופה בה עבדו אצל הנתבעת; האם המחלה פרצה בזמן עבודתם אצל המנוחה; האם לאותם עובדים היו גורמי סיכון אישים לתחלואה בסרטן; האם עבודתם הייתה דומה לעבודת המנוחה; מהו שיעור התחלואה הכללי במחלות סרטניות ביחס לגיל חברי הקבוצה הנטענת ועוד) כך שלא ניתן לגזור גזרה שווה בינם לבין המנוחה, ובינם לבין עצמם.

כל טענת התובעים בסיכומיהם מבוססת על חקירתה של הגב' בן חיים, תוך שהתובעים בחרו להתעלם מקשיים שעלו בחקירתה, כך למשל: לא התייחסו התובעים לעובדה שחלק מהעובדים שחלו בסרטן היו בעלי עודף משקל המוכר כגורם סיכון למחלת הסרטן (ראו עמ' 346 ש' 27, עמ' 348 ש' 3 – 4 בפרוטוקול הדיון), לכך שאחד העובדים שחלה בלוקמיה, חלה במחלה שנים רבות לאחר שחדל לעבוד אצל הנתבעת (עמ' 348 ש' 3 – 4 בפרוטוקול הדיון), לכך שהמנוחה ועובדת נוספת עבדו בתעשייה ברומניה (עמ' עמ' 348 ש' 18 – 19) ושתנאי העבודה שם לא ידועים.

לטעמי, וכפי שהבעתי דעתי לא אחת במהלך הדיונים, ככל שביקשו התובעים להסתמך על מקרה כזה או אחר, היה עליהם לפנות לאותם עובדים או למשפחותיהם בבקשה לוויתור על סודיות רפואית, לקבל ראיות מהימנות לגבי נסיבות תחלואתם, כך שהם יוכלו להראות כי הגיוני יותר שסיבת מחלתם היא עבודתם אצל הנתבעת, ולא גורמים אחרים.

אוסיף, שממילא התובעים לא הוכיחו שמדובר בשיעור תחלואה חריג. מבין 8 העובדים שהתובעים טוענים שחלו בסרטן, רק שתי משפחות הסכימו לוותר על חיסיון רפואי, ובשונה מהנתבעת שהגישה חוות דעת של פרופ' קוטן השוללת קשר בין מחלתם לבין תנאי עבודתם אצל הנתבעת (לאחת העובדות היו שלושה גורמי סיכון למחלת סרטן השד ממנה סבלה – עודף משקל, מוצא אשכנזי וקבוצת גיל סיכון ; השנייה, עישנה דבר המוכר כגורם סיכון רב למחלת סרטן במעי הגס ממנה סבלה), ואילו התובעים לא הגישו חוות דעת התומכת בטענתם.

יתרה מזאת, בחוות של פרופ' ריכטר מטעם התובעים, נטען שרק 5 מתוך 12 העובדים הקבועים של המעבדה חלו (שלושה עובדים חלו במחלת הסרטן, אצל עובד אחר נמצא גידול שפיר, ועובדת אחת פרשה לגמלאות עקב בעיות בכבד), ושהתובע 2 מכיר שני עובדים נוספים שעבדו לא רחוק ממעבדתה של המנוחה, כך שממילא בהתאם לחוות דעתו של פרופ' ריכטר הוכיחו התובעים, לכל היותר, תחלואה של שלושה עובדים במחלת הסרטן, כאשר לשתיים מתוכן היה גורמי סיכון עודפים למחלה ממנה סבלו, כפי שעלה מחוות דעתו של פרופ' קוטן.

יוצא אפוא, שהתובעים לא הוכיחו טענתם זו.

אוסיף, כי איני סבורה, כטענת התובעים, כי קבוצת הייחוס לבחינת שיעורה העודף של התחלואה הינו 12. מקובלת עליי טענת התובעים, כי אין לראות בקבוצת הייחוס 102 כפי שציין ד"ר וינר בחוות דעתו (סעיף 4.2 לחוות דעתו) משום שבחקירתו הודה כי ייתכן ומספר זה משקף את כל העובדים בששת מעבדות הנתבעת (עמ' 191 ש' 14 – 19 לפרוטוקול הדיון). יחד עם זאת, טענו התובעים בסיכומיהם כי כיום עובדים במעבדה 26 עובדים, לפי חוות דעתה של ד"ר דריזין, בשנות ה-70-80 עבדו 7-8 עובדות במעבדה, ולפי מר דוד דורון, בשנות ה-90 עבדו במעבדה 12 עובדים שבאו במגע עם אותם החומרים. יחד עם זאת, טענו התובעים כי קבוצת הייחוס הינה 12 – אך איני יכול לקבל זאת ממספר סיבות – האחת, התובעים התעלמו מהעובדה כי חלק מהעובדים התחלפו במרוצת השנים (כך למשל העובד שחלה במחלת הלוקמיה תקופה ממושכת לאחר שסיים את עבודתו אצל הנתבעת). שתיים, הטענה אינה מתיישבת עם עדותה של הגב' בן-חיים, שהעידה כי במהלך השנים עבדו במעבדה הספציפית בה עבדה המנוחה עשרות רבות של עובדים (עמ' 350 ש' 19 – 20 לפרוטוקול הדיון). טענת התובעים לפיה על הנתבעת היה להראות את כמות העובדים במעבדה, מתעלמת מכך שהתובעים הם אלה שטענו כי במעבדה בה הועסקה המנוחה קיים שיעור תחלואה עודף, ולפיכך עליהם רבץ הנטל להוכיח את טענתם. יתרה מזאת, התובעים עצמם ביקשו לבסס את כל טענתם זו על חקירתה של הגב' בן חיים.

חמישית, התובעים טוענים שביישום המודל יש לקחת בחשבון גם את העובדה שהנתבעת חלתה בשלוש מחלות תעסוקתיות (שתי מחלות עור ודלקת בלחמית העין).

אין בידי לקבל טענה זו ולו בשל העובדה שהתובעים לא הוכיחו, כי אותן מחלות נגרמו עקב עבודתה של המנוחה אצל הנתבעת. המומחה מטעם התובעים כלל לא בדק את תיקה הרפואי של המנוחה, ולא הוכח קשר בין עבודתה של המנוחה לאותן המחלות, כך שלא ניתן לייחס את אותן המחלות לתעסוקתה של המנוחה אצל הנתבעת, ולא ניתן לקבל טענת התובעים כי: "...סבלה המנוחה מאירועים חוזרים של דלקת בלחמית העין, שגם היא ידועה כמחלה תעסוקתית שנובעת מחשיפה לחומרים רעילים" (סעיף לז.4) – אין מדובר במידע שבידיעה שיפוטית של בית המשפט, ועל הטוען טענה זו להוכיח באמצעות חוות דעת, דבר שהתובעים לא עשו.

בפרשת דנ"א 6181/11 שירותי בריאות כללית נ' ‏brown and wililiamson tobacco corp, פס' 8 (פורסם בנבו, 26.1.2011), עמד המשנה-לנשיאה, כבוד השופט ריבלין, על הלכת הסיבתיות העמומה לאחר הדיון הנוסף שנערך בדנ"א 4693/05 בית חולים כ

"בדיון הנוסף בפרשת מלול, בהרכב של תשעה שופטים, נבחנה ההתמודדות הראויה עם מקרים של "סיבתיות עמומה", בהם קיים קושי להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהגותו העוולתית של המזיק לבין הנזק שנגרם לניזוק. בפסק דיני בפרשה זו, נקבע מבחן 'ההטיה הנשנית', אשר זכה ככל הנראה להסכמת רוב חברי ההרכב (ראו: אריאל פורת "אחריות הסתברותית לאחר פסק דין מלול" ספר שלמה לוין (צפוי להתפרסם, 2012), והשוו: ישראל גלעד דיני נזיקין –גבולות האחריות 1403 (2012) (להלן: גלעד)).על-פי מבחן זה, ניתן לסטות מעקרון מאזן ההסתברויות בהתקיים ארבעה תנאים: מזיק או קבוצת מזיקים, היוצרים סיכון חוזר ומשותף, לקבוצת ניזוקים, בנסיבות בהן קיימת הטיה שיטתית בשימוש בכלל מאזן ההסתברויות (פרשת מלול, בפס' 22 לפסק דיני). בשל ההטיה הנשנית והשיטתית הגורמת לחוסר יכולת להוכיח את יסוד הקשר הסיבתי במאזן הסתברויות, קובע המבחן כי יהיה הניזוק זכאי לפיצוי על-פי ההסתברות לקיום אחריות נזיקית. כך למשל, במקרה בו קבוצת ניזוקים שנחשפה לחומר מסוכן חלתה, וקבוצה זו הועמדה בסיכון חוזר ומשותף כתוצאה מהתנהגות רשלנית של מזיק, ומקום בו קיימים מחקרים מדעיים הגורסים כי ישנו סיכוי בשיעור מסויים לכך שהחשיפה לחומר המסוכן היא הגורם למחלה. במקרה כזה, על-פי מבחן ההטיה הנשנית, אף אם כל ניזוק וניזוק, השייך לקבוצת הניזוקים, יתקשה להוכיח כי מחלתו נובעת מחשיפתו לחומר המסוכן, הוא יהיה זכאי לפיצוי בגובה השיעור האמור מנזקיו, שגובהו כגובה הסיכוי לכך שנזקיו נגרמו כתוצאה ממעשה העוולה." (ההדגשות אינן במקור – מ.ב.).

בענייננו, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת יצרה סיכון חוזר ומשותף לקבוצת ניזוקים, וכי קיימת הטיה שיטתית, לא הראו נתונים סטטיסטים לגבי אותה קבוצה הנטענת בהשוואה לכלל האוכלוסייה, וחוות הדעת מטעם אינה תומכת כלל בטענתם (ראו סעיף ‏102 לעיל), בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי מתקיים מבחן ההטיה הנשנית ולא ניתן לפסוק פיצויים הסתברותיים.

השוו את פרשת חיילי הקישון, ת"א (חי') 972/00 ‏‏ מיכאל עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פס' 15 (פורסם בנבו, 17.6.2013) (ערעור על פסק הדין תלוי ועומד (ע"א 6102/13)) בעניין סיבתיות עמומה, וכן לחריג ההטיה הנשנית:

"...האמת ניתנת להיאמר כי אף קיומה של קבוצת ניזוקים לא הוכח, שהרי התובעים לא התיימרו לטעון טענה, כאילו המדובר בקבוצה, וכאילו תביעתם מבוססת על טענות סטטיסטיות– אפידמיולוגיות. אף לגופו של עניין, אין המדובר בקבוצה בעלת מאפיינים זהים, שכן המדובר באנשים שרמת החשיפה שלהם למי הקישון הנה שונה, נעשתה בתקופות שונות, ואף באזורים שונים, והם אף חלו במגוון מחלות השונות אלו מאלו.

ואף חשוב מכך, גם התנאי השלישי בדבר קיומו של סיכון חוזר ומשותף אינו מתקיים בענייננו. מעבר לעובדה כי התובעים עצמם לא טענו כי קיים גורם סיכון משותף לכלל התובעים, ובוודאי שלא הוכיחו זאת, הרי שנתברר בדיון כי גורמי הסיכון הנטענים אינם מהווים, בצורת החשיפה שבה נחשפו אליהם התובעים, כגורמי סיכון למחלות השונות נשוא התביעה.

במצב דברים זה שבו הראיות המדעיות שהובאו אינן מבססות כל עיקר את הטענה כי החומרים הרלוונטיים, בצורת החשיפה אליהם נחשפו התובעים, מהוות גורם סיכון למחלות השונות בהן הם לקו, ברור כי לא ניתן לדבר על "סיכון חוזר משותף" העומד בבסיס מבחן ההטיה הנשנית.

התובעים אף לא הוכיחו, ולמעשה אף לא ניסו להוכיח, כי לגבי כל אחד ואחד מהם נתקיים כלל ההטיה הנשנית, ובוודאי לא מה שיעורה של ההטיה הנטענת. משנמנעו התובעים מלבסס תביעתם, על נתונים סטטיסטיים, לא ברור הכיצד התכוונו להוכיח את טענת ההטיה הנשנית, שהרי קביעת ההטיה הנשנית איננה על דרך הניחוש או הספקולציה, אלא יש לבססה על ראיות סטטיסטיות, או מדעיות, אשר תאפשרנה לבית המשפט לשום את שיעורה של ההסתברות הנטענת (ראה עמ' 31 לפ"ד בעניין מלול)".

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה."