ת"א 30377-02-15 גלפרין ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 9/6/2015
על ידי כב' השופטת: חנה קלוגמן
עניינו של פסק הדין: האם יש לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעתם של מבוטחים כנגד חברת ביטוח בשל רטיבות מתמשכת בביתם?
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין:
" סילוקה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאתה היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני. תכלית הזכות החוקתית של גישה לערכאות, הנתונה לאזרח, מחייבת הצרה ולא הרחבה של המחסום הדיוני בגין התיישנות, המונע הכרעה בתביעה לגופה".
והדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתקופת התיישנות מקוצרת מלכתחילה, כפי שמדובר במקרה הנדון.
כמו כן, בית המשפט בפסק דין אלנקווה מבהיר, כי לצורך בחינת טענות בעניין התיישנות עלינו להניח כי הטענות בכתב התביעה נכונות. להלן יובאו הדברים:
"שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו. לפיכך, לצורך בחינת טענות בעניין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות".
אמנם בהתאם להלכה הפסוקה, יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו (ראו ע"א 74/60; ע"א 831/80), [פורסם בנבו] יחד עם זאת, וכפי שהנתבעות הפנו, יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', [פורסם בנבו] מפי כב' השופט (כתוארו דאז) ברק (להלן: "הלכת בוכריס"):
"איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו. תפיסה זו של מהות "הנזק", אשר התגלותו מתחילה את מרוץ ההתיישנות, מתבקשת היא מהמדיניות החקיקתית, העומדת ביסוד דיני ההתיישנות. מדיניות זו היא איזון ראוי בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים השונים. אין "להעניש" ניזוק על שאינו תובע במקום שאדם סביר, על-פי מערכת הנסיבות כולן, לא היה תובע. הציבור כולו יוצא נשכר מכך. ציפייתו הסבירה של המזיק אינה נפגעת, שכן אין הוא מצפה כלל, כי בגין נזק שכזה תוגש תביעה נגדו. טול ניזוק, אשר כף ידו נשרטה. נזק זה גלוי הוא, אך אדם סביר לא היה תובע בגין נזק זה את המזיק כאחראי. לימים מסתבר, כי אותה שריטה גרמה לגידול ממאיר. אין לראות את יום התגלות השריטה כיום תחילת ההתיישנות" (ההדגשה לא במקור – ח.ק.).
כמו כן, לעניין הטענה לנזק מתמשך יש להפנות לע"א 244/81 מאיר פתאל נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל , לח (3) 673 (פורסם בנבו, 21.10.1984):
"האפשרות היחידה, ממנה יכול היה אולי המערער להיבנות בהקשר לסעיף 89(2) לפקודה, היא בטענה, שיש להסיק מההחמרה ההדרגתית, שחלה במצבו במשך שנים שלאחר קבלת הזריקות, ש"אירוע הנזק" היה כאן תהליך מתמשך, וכי על-כן לא חלה התיישנות על אותו נזק, שאירע במשך שבע השנים האחרונות לפני הגשת התובענה, היינו בין השנים 1973 ל-1980."
באותו עניין דן בהמ"ש העליון בפסק דין אלנקווה:
"במצב דברים שבו האירוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות".
מן הכלל אל הפרט:
במקרה דנן כתב התביעה מלמד, כי מדובר בנזקי רטיבות נמשכים. התובעים פנו במהלך שנת 2011 לנתבעות נוכח רטיבות שהלכה והתפשטה ברחבי הבית.
...
כך, לאור הרטיבות והלחות שלא נפתרו, המשיכו לבקר ביקורים נוספים אנשי מקצוע מטעם הנתבעות: ביום 02.08.12 הגיעו נציגים מטעם הנתבעת 2 לאתר את הנזילות. ביום 09.08.12 הגיע בשנית המפקח מטעם הנתבעת 2. בתאריך 15.11.12 הגיע שוב שרברב מטעם הנתבעת 2.
התובעים ביקשו ביצוע בדיקת לחות מקיפה בבית, אולם הנתבעת 2 התעלמה מבקשתם זו. לפיכך, לטענתם, פנו לנתבעת 1 בשלב זה.
במהלך אוגוסט 2013 הגיע שמאי שנשלח מטעם הנתבעת 1 לתעד את הנזק למבנה ביתם.
לאור מחלוקות בין הצדדים, פנו התובעים למפקח בנייה בשם מנשה שכטר, שקבע כי הפתרונות שהוצעו ע"י הנתבעת 2 אינם מקצועיים מאחר ואינם מתמודדים עם החול הרטוב שבכל הבית.
התובעים לא יכלו לדעת או לצפות, כי מלאכת תיקון הרטיבות הנמשכת והולכת בביתם, לא תבוא לקצה משך זמן כה רב. אף מתוך השתלשלות האירועים כפי שתועדו אצל הנתבעת 2 וצורפו לבקשה (כנספח א') ניתן לראות, כי מדובר בביקורים מרובים הן של שרברבים, הן של מפקחים, הן של שמאים, אשר ניסו להביא את בעיית הרטיבות העיקשת לסיומה. עדיין בשלבים אלה לא חשבו התובעים כי עליהם להגיש תביעה, שכן נציגים מטעם הנתבעות ניסו כל אותה עת לפתור את בעיית הרטיבות נשוא התובענה.
אשר על כן, לא ניתן למנות את היום הראשון בו הגיע בעל מקצוע מטעם הנתבעת 2 לבית התובעים כיום שמתחיל את מרוץ ההתיישנות.
סביר, כי התובעים הבינו כי עליהם להגיש תביעתם כאשר קיבלו תכנית לשיקום הבית ביום 28.01.14.
אכן ניתן לראות בבעיית הרטיבות נשוא התובענה כנזק מתמשך, אולם לעניין קביעת המועד למרוץ ההתיישנות המועד הקובע איננו היום הראשון בו התגלתה הרטיבות, אלא המועד בו הגיעו המבוטחים למסקנה כי התיקון שבוצע על ידי שליחי הנתבעת לא פתר את הבעיה. בחינת מרוץ ההתיישנות ממועד זה יש בה צדק למבוטח המאזן את תקופת ההתיישנות הקצרה שהיא לטובת המבטחת, אך יש בו גם הצדקה עקרונית המעודדת מבוטחים לנסות להגיע לפתרון באמצעות חברת הביטוח ולא לרוץ להגיש תביעות כדי לעמוד במרוץ ההתיישנות. קביעת המועד הקבוע מהיום הראשון בו התגלתה הרטיבות היה שולח מבוטחים רבים לרוץ להגיש תביעה עוד לפני שמיצוי את הליך התיקון , אשר אמור לייתר את הצורך בהגשתה.
סוף דבר:
לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות."
