תא (ת"א) 40824-02-13 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 23/6/2015
על ידי כב' השופט: אליהו בכר
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של מבוטח המבקש ביטול חלקי של הסכם פשרה עליו חתם עם חברת הביטוח?
רקע: לטענת המבוטח ההסכם נחתם עקב הטעיה ו/או כפייה ו/או ניצול צרכני מצד הנתבעת, כמו גם חוסר תום לב ודרך מקובלת במהלך ניהול המו"מ בדרך להסכם הפשרה.
הסכם הפשרה נערך בקשר לאירוע מוחי שגרם למבוטח לטענתו, לאבד את כושר עבודתו באופן מוחלט ולצמיתות. המבוטח ערך בחברת הביטוח פוליסה אחת שכללה כיסוי ביטוחי בגין "נכות מקצועית" בשיעור של 100% ע"ס 1.5 ₪ וכן היה מבוטח לטענתו בסכום ביטוח נוסף למקרה של "נכות מקצועית" לפי פוליסה נוספת ע"ס 2.5 מיליון ₪.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"הסכם פשרה-המסגרת הנורמטיבית
"בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך" (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (כרך ב') 736).
כב' הש' אור בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577, 591 (1997) ובהתייחס להסכמי פשרה קובע כי:
"ניתן להגדיר פשרה כ'הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם' (ראו ההגדרה ב-In Re South Central States Bakery Products Antitrust Litigation (1980) [22], at p. 644)... אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה... מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית.
...
יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. נזכור, כי 'שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים' (דברי הנשיא שמגר בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ [פורסם בנבו] [7], בעמ' 506; ראו גם פסק-דינו של הנשיא שמגר בע"א 806/93 י' הדרי נ' ש' הדרי (דרחי) [פורסם בנבו] [8], בעמ' 693).
על משקלו של אינטרס הסופיות מבחינת הצדדים להסכם פשרה, ועל הגישה השיפוטית הנגזרת מכך, עומד בית-המשפט בעניין McComb v. Seestadt. (1981) [24]. בית-המשפט מציין, כי אין זה מציאותי להניח כי צדדים ייכנסו למשא ומתן לצורך השגת פשרה, אם לא ידעו כי יינתן משקל גדול לסופיותו של כל הסדר שיגיעו אליו... שיקולים אלה יפים גם מקום בו מועלית טענה שלפיה הסכם פשרה נכרת מתוך טעות לגבי הפגיעה שנגרמה. ברור, כי אם תינתן לבעלי-דין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה שבהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה. לא יהיה לבעלי-דין נתבעים – למשל חברות ביטוח – כל תמריץ להתקשר בפשרות... יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד.
עיון בהסכם הפשרה כאמור לעיל מעלה את דבר קיומן של שתי המחלוקות נשוא ההליך שבפני, היינו את עובדת היות שתי פוליסות המכסות "נכות מקצועית" ואת עובדת היות מצבו הרפואי והתפקודי של התובע כזה הנכנס לגדר נספח "נכות מקצועית" ומצדיק תשלום תגמולי ביטוח מכוחו.
במצב דברים זה, כאשר המחלוקות שבין הצדדים עולות על פני הכתב במסגרת הסכם הפשרה, וכאשר הצדדים מסכימים להתפשר באותם נושאים, היינו הן ביחס לשאלה האם הפוליסות שתיהן מכסות "נכות מקצועית" או מי מהן, אם בכלל, וכן בשאלת מצבו הרפואי והתפקודי של התובע והיותו מצדיק תגמולי ביטוח עפ"י נספח "נכות מקצועית", כי אז יתקשה התובע עד למאוד לטעון לקיומה של טעות או הטעיה שגרמה לו לחתום על הסכם הפשרה.
טענתו העיקרית של התובע הינה כאמור, כי רק לאחר חתימתו על הסכם הפשרה, מצא בביתו העתק מהצעת הביטוח שהופנתה אל הנתבעת טרם חתימת הסכם הביטוח וממנה למד אודות בקשתו לכיסוי ביטוחי בנושא "נכות מקצועית" גם בפוליסה א', או במילים אחרות כי שתי פוליסות הביטוח מכסות "נכות מקצועית" באופן שהינו זכאי לתגמולי ביטוח ביחס לשתיהן ולא רק מכוח פוליסה ב', כפי שלטענתו שולם לו באופן חלקי בפועל.
שתיים הן אם כן השאלות העולות בנסיבות שכאלה: האחת הינה, האם אמנם בקיומה של ראיה נוספת התומכת בעמדת התובע והמתבררת לאחר חתימת ההסכם, יש כדי לחתור תחת הסכם הפשרה ולהביא לביטולו. ככל שלא ניתן לבטל את הסכם הפשרה כפועל יוצא מגילויה של ראיה זו כאמור, נשאלת השאלה האם התנהלות הנתבעת היתה כזו שמנעה מהתובע גילויה של ראיה זו, ומה השלכת התנהלותה זו של התובעת על הסכם הפשרה. נבחן שתי אלה עתה.
ראיה המתגלה לאחר חתימת הסכם הפשרה
פרופ' דניאל פרידמן וגבריאלה שלו בספרם חוזים (כרך ב') 738, מציינים ביחס לראיות שהתגלו לאחר חתימת הסכם פשרה, כי: "מי שמתפשר מכיוון שאיננו יודע על קיום ראיה העשויה להוכיח את גירסתו או מכיוון שהוא מעריך שסיכוייו במשפט אינם טובים, איננו זכאי לבטל את הפשרה, אם גילה כעבור זמן את הראיות החסרות. אולם אם פעל הצד השני שלא בתום לב, וביודעו שאין לו זכות תביעה ניצל את העדר הראיות להשגת פשרה, תהא הפשרה נ י ת נ ת ל ב י ט ו ל".
במילים אחרות, גילויה של הראיה אינו אמור לסייע לתובע בביטול הסכם הפשרה, אלא אם כן הנתבעת פעלה שלא בתום לב ניצלה את העדר הראיה (הצעת הביטוח) לשם הגעה לפשרה, או אז ניתן יהיה לבטל את ההסכם.
לטעמי, התובע אינו יכול לבקש בטל ההסכם בטענה זו. תחילה יצוין, כי המסמך עליו בנה התובע, אותה הצעת ביטוח, נמצאה בסיכומו של יום ברשותו. כיצד זה יכול התובע לבוא טרוניה עם הנתבעת כאילו העלימה ממנו מסמך זה המצוי ברשותו? מעבר לכך, התובע פנה לסוכן הביטוח מר אבי שאבי וביקש את כל המסמכים הרלוונטיים, לרבות מסמכי הצעת הביטוח, וזה העיד שמסר לו את כולם וכלשונו:
המסקנה המתבקשת הינה, כי הנתבעת לא מנעה מהתובע מסמכים כלשהם לרבות לא הצעת הביטוח שהיתה בבסיס פוליסה א'. ויותר מכך, עד עצם היום הזה לא הוכח כי היו שתי הצעות ביטוח שכללו כיסוי ביטוחי לנכות מקצועית, הודה בכך מר שאבי בעת חקירתו הנגדית ולפיה קיימת רק הצעת ביטוח אחת המכסה "נכות מקצועית" (עמ' 38 מול 20-22).
בנסיבות המקרה דנא, לא מצאתי כי הנתבעת הפעילה על התובע כפיה כלכלית. לא כל לחץ כלכלי מהווה כפייה, אלא רק במקרים בהם הלחץ כרוך בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ זה, כשאז ניתן לבטל את החוזה מחמת כפייה. בנסיבות המקרה דנא, לנתבעת לא היה מידע מלא וברור אודות קשייו הכלכליים של התובע ולפיכך אין מנוס מלקבוע, כי מצבו הכלכלי הרעוע של התובע לא שימש בידי הנתבעת קלף מיקוח בדרך לכפיית הסכם פשרה ההולמת את רצונה של הנתבעת אך לא את רצונו של התובע.
לא מיותר לציין פעם נוספת, כי הנתבעת לא היתה ערה למלוא קשייו הכלכליים של התובע. התובע אף לא מסר את מלוא המידע הרלוונטי לעורך הדין שניהל את ענייניו מול הנתבעת באותה עת, עו"ד ברמן, אם כי עו"ד ברמן היה ער לקשיים כלכליים כאלה ואחרים. הודה בכך אף עו"ד ברמי בעדותו בביהמ"ש ולפיה לא שיתף את עוה"ד ברמן במלוא קשייו הכלכליים של התובע, ואף לא את ב"כ הנתבעת – עו"ד בורבין, שניהל את ההליך למול התובע במהלך הגישור (ר' פרו' עמ' 46 מול ש' 3-12), עו"ד ברמן אמנם היה ער למצוקה כלכלית של התובע מפאת חובות אליהם נקלע, אך לא ידע שיעורם ואלה בכל מקרה לא מופיעים בתצהירו.
עוד לא מיותר לציין, כי סילוק חובותיו של התובע בסך של כ- 930,000 ₪ במקום חובות של מיליונים עדיין מותירים בידיו סכום לא מבוטל לאחר הגעה להסכם פשרה עם הנתבעת ואף מטעם זה לא ניתן לומר כי התקיימה איזו שהיא כפיה כלפיו מצד הנתבעת.
לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי הנתבעת כפתה על התובע חתימה על הסכם הפשרה ודין טענה זו להידחות.
עושק
טען התובע, כי קמה לו עילת ביטול מחמת עושק בשל היותו במצב מצוקה כלכלית כבדת משקל וממשית אליה נקלע בעקבות האירוע המוחי שפקד אותו, כי הנתבעת ניצלה את מצוקתו זו שהופעלה כלפיו על ידי הנושים האחרים, ובמיוחד עת נמנעה מלשלם לו תגמולי ביטוח בגין נכות מקצועית מיד לאחר קרות האירוע הביטוחי, וכי לכל הפחות עסקינן בעצימת עיניים מצד הנתבעת למול זכויותיו, כעולה מהסכמי הביטוח. לבסוף טענה, כי העושק מתבטא בתנאי חוזה גרועים ובלתי סבירים מהמקובל, עת התובע ויתר על כ- 70% מתגמולי הפוליסה המגיעים לו.
כבר נקבע כי כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או 'חולשה' חמורה אחרת שלו אינו גורע מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים 'הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל'.
"עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין...".
לפיכך 'חשובה וחיונית' הצטברות יסודותיה (שלו בספרה הנ"ל [28], בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם (ראו ע"א 3156/98 הנ"ל [2]).
יש לציין כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר כמו גם חוסר ניסיונו חייבים להיות כבדי משקל,
מהאמור לעיל עולה, כי רק בהתקיים שלושת יסודות הסעיף ניתן יהיה לטעון לעושק, אלא שלמרבה צערו של התובע, בנסיבות העניין, לא מצאתי כי קמה לו עילת ביטול מחמת עושק.
בכל הקשור עם היסוד הראשון, לא מצאתי כי התובע מוכיח מצוקה כזו אליה התכוון סעיף 18 לחוק, היינו מצוקה גופנית או שכלית או חוסר ניסיון כבדי משקל שהסיטו את שיקול דעתו מהנתיב הנכון. אין עסקינן במצב של עוני או מחסור או אי נוחות בשל הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, אלא עסקינן במצב של צרה ודחק אליהם נקלע המתקשר באופן פתאומי הגורמים לו ללחץ כלכלי ופסיכולוגי חמור (שלו, דיני חוזים, עמ' 346). במצבו של התובע דנא, מצבו הכלכלי הקשה החל עוד קודם לקרות מקרה הביטוח, היינו לאירוע המוחי אותו עבר.
לכל אלה יש להוסיף את העובדה, ולפיה התובע זוכה מהנתבעת לתגמולים חודשיים בסך 17,000 ₪ עקב אובדן כושר עבודה, מה שמקשה עוד יותר על הטענה ולפיה הינו מצוי במצוקה כזו העולה כדי עושק, כדרישת סעיף 18 לחוק.
מכאן, שהתובע אינו מצוי במצוקה כזו המסיתה את שיקול דעתו מהנתיב הנכון.
בכל הקשור עם היסוד השני, לפיו על התובע להוכיח כי הנתבעת היתה ערה למצבו הכלכלי ועשתה בו שימוש לטובתה, היינו ניצלה את חולשתו השכלית בידיעה, גם יסוד זה אינו מתקיים. טענת התובע בעניין זה, כעולה מסעיף 47 לתצהירו, לפיה הנתבעת היתה מודעת היטב למצבו הרפואי והכלכלי הקשה כמו גם לחובותיו הכבדים לנושים וניצלה זאת לטובתה, אינה מוכחת כדבעי.
ואולם נדמה, כי הסיבה המרכזית לאי תחולת התנאי השלישי בנסיבות נובעת מהעובדה ולפיה התובע ביצע בחירה מושכלת עת חתם על הסכם הפשרה. הצורך בהסדרת חובותיו בסכומים נמוכים בהרבה מאלה שהיה נאלץ לשלם לולא שלמם בסמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה, הוא שהנחה אותו להגיע להסכמות עם הנתבעת על מנת לקבל את סכום הכסף הנדרש לו כאמור. התובע אם כן נזקק למקור כספי לתשלום חובותיו. מקורות אחרים לא עמדו לרשותו. הוא היה מוכן לקבל את סכום הכסף המוצע לו בנסיבות למרות שהוצע לו לפנות לביהמ"ש, ובכך קבע את גורלו במו ידיו. לא העושק או הכפיה הם שהביאו לחתימה על הסכם הפשרה, אלא בחירה מושכלת כאמור של אדם בר דעת המבצע בחירה בין אלטרנטיבות תוך נטילת סיכוי ומציאת מזור לקושי אחר העומד לפתחו.
לפיכך, לא מצאתי כי הנתבעת עשקה את התובע ומכאן שגם טעם זה לביטול הסכם הפשרה דינו להידחות.
לפיכך, אפילו סברתי ואינני סבור כך, כי הסכם הפשרה שנערך בין הנתבעת כמבטחת לתובע כמבוטח ובמסגרת הליך גישור, לאחר שהוברר לתובע הבהר היטב כאמור, מהן המשמעויות של חתימתו, כי אז אין מדובר לטעמי בהסכם צרכני, אלא הסכם שנערך בין שניים שדרגת השוויון ביניהם גדולה לאין שיעור מזו עליה מתכוון להגן חוק הגנת הצרכן, ולכן דין הטענה להידחות.
הודעת ביטול
מציינת הנתבעת, כי סעיף 20 לחוק החוזים חלק כללי מורה את הדרך לביטול חוזה שבכריתתו נפל פגם "... בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עילת הביטול ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". פרק זמן סביר לצורך סעיף זה יכול שיהא בן מספר ימים ויכול שיהא בן מספר שבועות או חודשים, תלוי במהות החוזה וטיבו ובהתנהגות הצדדים (ר' ע"א 189/85 קוגלר נ' שוסהיים, פ"ד מג(1) 241, 247 (1989)).
בכל הקשור עם ביטול ההסכם מחמת הטעיה, התובע לא הוכיח מתי נודע לו דבר ההטעיה ומכאן שכלל אין אפשרות לבחון האם מועד מסירת הודעת הביטול ניתן תוך פרק זמן סביר.
בכל הקשור לביטול ההסכם מחמת עושק, התובע הודיע על ביטול ההסכם למעלה מ- 7 חודשים לאחר שנחתם שטר הסילוק, פרק זמן שהוא לטעמה של הנתבעת בלתי סביר לביטול הסכם מחמת עושק.
ובכל הקשור עם ביטול ההסכם מחמת כפיה, התובע מעולם לא טען בהודעת הביטול כי זו נסמכת על עילת הכפייה ובכל מקרה ככל שזו קיימת, היא נפסקה עם חתימת השטר או בעת ששולם מלוא סכום הפשרה ומדוע נשלחה הודעה פרק זמן מאוחר כל כך.
התובע בסיכומי תשובתו מציין ביחס למועד ההודעה, כי טענות הנתבעת מהוות הרחבת חזית באשר לא נטענו בכתב הגנתה, מה גם שהגשת תביעה אינה לא אחת הדרך המקובלת על מסירת הודעת הביטול.
עיון בכתב הגנת הנתבעת מעלה, כי אמנם לא נטענה טענת אי מסירת הודעת ביטול במועד, ומטעם זה בלבד לא מצאתי לדון בטענת הנתבעת לעניין מסירת הודעת הביטול שלא בתוך זמן סביר. ייאמר כדרך אגב, כי לו דנתי בטענה זו, היה טעם בטענות הנתבעת בעניין זה, משלא הוכח כי הודעת הביטול נשלחה בפרק זמן סביר בנסיבות העניין.
סוף דבר
משנדחו טענות התובע לעניין קיומם של פגמים טרם חתימת הסכם הפשרה, לא מצאתי לדון בטענת הנתבעת ולפיה היה מקום לדחות התביעה מחמת ביטול חלקי של ההסכם, תוך הותרת סכום הכסף בידי התובע. אעיר בעניין זה עם זאת, כי אין מקום בנסיבות העניין, לנוכח המחלוקות שבין הצדדים, לבטל חלק יחסי מהסכם הפשרה תוך הותרת סכום הפשרה בידי התובע. התנהלות זו מצד התובע הינה לא ראויה באשר הינו מחויב, עם ביטול ההסכם מטעמו, גם להשיב את התמורה שנתקבלה בהיות המחלוקות שבין הצדדים לא רק בעניין קיומן של שתי פוליסות כטענת התובע, אלא גם בעניין עצם קיומו של מצב רפואי המצדיק הפעלת פוליסות הביטוח.
משנדחתה התביעה, לאחר שלא מצאתי מקום להורות על ביטול הסכם הפשרה, ולאחר ששקלתי רבות עניין הוצאות ההליך ושכ"ט הנתבעת, ורק מחמת זאת שהתובע אמנם נפגע באירוע המוחי שעבר, כי אז יישא התובע בהוצאות הנתבעת ושכ"ט בא כוחה, על הצד הנמוך בסך של 11,800 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. "
