תא (ת"א) 8708-12-11 תהילה דויטש נ' ארומה תל אביב
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 7/7/2015
על ידי כב' השופטת: לימור בן-שמן
עניינו של פסק הדין: מי הגורם האחראי, האם יש לקבל את תביעתה של עובדת בבית קפה ולחייב את המעביד, בעל זיכיון של רשת "ארומה" ואת חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות מעבידים לפצות עובדת שנפגעה תוך כדי עבודתה בבית הקפה בשתי תאונות שבמהלכן נגרמו לה כוויות?
בית המשפט דחה את התביעה בגין התאונה הראשונה וקיבל את התביעה בגין התאונה השניה רק לגבי כאב וסבל ועזרת צד ג' בסכום של 500 ₪
מתוך פסק הדין:
"תאונה ראשונה -
...
אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים כי התאונה הראשונה ארעה כתוצאה מנפילת כוס מים רותחים מידה של התובעת. התובעת דיווחה בתביעתה למל"ל כי "במהלך העבודה בעת הגשת כוס תה רותחת ללקוח נפלה הכוס על גופה". התובעת הצהירה כי במהלך משמרת הלילה, כאשר הגישה כוס מים רותחים לתה להזמנת לקוח דלפק, "נפלה הכוס מידי ונשפכה חלקה, על גופי באזור יד שמאל ובשני אזורים בבטני".
מנגד, הוסיפה התובעת בעדותה טעם חדש לקרות התאונה, לפיו נבע האירוע כתוצאה מעומס, לחץ ועייפות במשמרת הלילה.
טעם זה לא הוזכר כלל בתצהיר התובעת, למרות חשיבותו. אשר על כן, עדותה בעניין זה מהווה עדות כבושה.
התובעת על פי עדותה הייתה מודעת לכך כי יש להיזהר כאשר מגישים משהו חם. לא שוכנעתי כי הייתה צריכה להינתן הדרכה מסוימת, בפרט כאשר בנסיבות העניין הטעם לקרות האירוע, על פי עדות התובעת עצמה, נבע מעייפות עומס ולחץ ולא בשל אופן הגשה, כלים שאינם מתאימים וכיו"ב.
על כן, במאזן ההסתברויות באשר לתאונה הראשונה, הנני מעדיפה את עדות נציגת הנתבעת הגב' שושני, על פני עדות התובעת.
הנני סבורה כי יש להבחין בין שתי התאונות לעניין קיומה של רשלנות.
בבחינת התאונה הראשונה, אמנם, ברי כי מתקיימת כאן חובת זהירות מושגית, שכן המדובר על נזקים שבהחלט אפשר ויקרו לעובדי בית קפה במסגרת עבודה מעין זו. ניתן היה לצפות נזקים שכאלו. אולם, לא שוכנעתי כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית וכי הייתה התרשלות מצד הנתבעת בהתנהלותה.
הגשת כוס משקה חם ללקוח בנסיבות התובעת, הינה לכאורה פעולה פשוטה שאינה דורשת הדרכה ואזהרה מיוחדת. ניתן לראות במקרה זה מעין המקרים המתרחשים מעת לעת וספק אם ניתן למונעם. המדובר היה בפעולה אותה ביצעה פעמים רבות לפני כן ורק חוסר ערנות רגעי הוא שהוביל לתוצאה מושא התביעה.
לא שוכנעתי כי היו צריכים להינקט בנסיבות העניין אמצעי זהירות נוספים, מעבר לאמצעי הבטיחות הסבירים והסטנדרטיים:
"מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסוימים הכרוכים בעבודה.... ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד"
ע"א 80/89 טובול נ' אלטן בע"מ (פורסם בנבו, 31.12.1989).
וראה עוד ב-ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345 (1993):
"המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה".
אשר על כן, הנני דוחה את התביעה בגין התאונה הראשונה, מנימוקי ב"כ הנתבעות.
תאונה שניה -
התובעת הצהירה כי בעת שהוציאה מגש רותח של לחמים מתוך תנור האפייה המצוי באיזור הדלפק בו עבדה ומשם בצעה עבודות הגשת מוצרי המקום ללקוחות. כאשר הסתובבה "נתקל לפתע המגש בקיר הסמוך לתנור, כתוצאה מכך המגש החליק ונתקל בזרועי העליונה ביד שמאל וגרם לכווייה קשה".
התובעת הצהירה כי המקום בו עבדה, הינו צר ולחוץ המכיל מספר עובדים ועל כן אינו אופטימלי להוצאת מגשי לחמים רותחים והזזתם והשמתם בחלון המטבח ומשם לסדרם בתצוגה. התובעת הצהירה כי היה על הנתבעת ללמד שיטת הגשה ושינוע למוצרים וכלים מסוכנים במקומות צפופים. התובעת הוסיפה כי מעולם לא תודרכה בהיבטי בטיחות בעבודה - בוודאי לא על ידי הגברת שושני, כן הצהירה כי לא סופקו בגדים מתאימים למניעה ולצמצום פגיעה במהלך העבודה. לדבריה, לא היה מנהל סניף או עובד ותיק במשמרת הלילה, כנדרש.
עולה מעדויות הצדדים, כי קיימת אי בהירות אשר לאופן בו יש לבצע את העבודה. מחד ישנה עגלת מאפים לצד התנור המחייבת לכאורה שימת המגש בעגלה. כך העידה גב' שושני כי "צמוד לתנור יש את עגלת המאפים ואיך שמוציאים מהתנור מניחים בעגלת המאפים ושם נותנים לזה להתקרר" (עמוד 12 ש' 31).
מנגד, על פי עדות התובעת כפי שהובאה לעיל, ההנחיות לפיהן נהגו העובדים, היו להניח את התבנית על הדלפק.
גב' שושני הודתה כי אין הנחיות כתובות בסניף (עמוד 13 ש' 8).
מחלוקת זו לכשעצמה מצביעה כי לא הייתה שיטת עבודה בטוחה ומסודרת.
גב' שושני העידה לראשונה בחקירתה כי התובעת לא נדרשה להוציא מגש מתנור אלא "זה רק מי שרוצה ואוהב לעבודה באפיה" (עמוד 14 ש' 4). עדותה זו סותרת את האמור בתצהירה ,היוצא מתוך נקודת המוצא, כי פעולה זו היא חלק מתפקידה ועבודתה של התובעת.
הגב' שושני ניסתה ליישב סתירה זו בכך שאם התובעת הייתה מורה לבחור שעובד עימה להוציא את המגשים הוא היה עושה כן (עמוד 14 ש' 9).
זאת ועוד, הגב' שושני העידה כי אם עובדת מרגישה חוסר ביטחון והיא חוששת, היא יכולה להיעזר בבחור לצורך הוצאת המגשים מהתנור. בכך יש לכאורה ראשית הודיה בגרסת התובעת בדבר קיומה של התרשלות. מעדות זו ניתן להסיק כי לא רק שאין הנחיות לגבי פעולת הוצאת המגש מהתנור, כחלק ממטלות העובד, אלא קיימת סבירות לפיה התובעת לא תוכל לבדה לשאת את תבנית המאפים מהתנור.
גב' שושני הצהירה כי התובעת עברה הדרכות מפורטות, כולל על ידה, מה גם שהמדובר היה בעובדת בעלת ותק של כחצי שנה.
בחקירתה, העידה גב' שושני כי היא עצמה עוברת הדרכות בטיחות מדי שנתיים, אך לא צירפה לכך כל הוכחה. עוד העידה כי ישנו מפקח מטעם הנתבעת אשר עובר מדי שבוע ובודק נהלים בתחומים שונים. המפקח לא העיד בפני והדוחות שנערכו לא הוגשו כראיה בתיק (עמוד 13 ש' 1). באשר לרישיונות העסק, העידה כי אלו קיימים אך מצויים בסניף. עם זאת אין בפני אסמכתא כי היבט בטיחות עובדים אכן נבדק ואושר על ידי הרשות המקומית.
במענה להיעדר ראיה המעידה על הדרכות שהועברו לעובדים בדבר נהלי הבטיחות, טענה כי "מספיקה המילה שלי שאני הדרכתי אותה אישית" (עמ' 13, שורה 20).
אשר על כן, הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה לגבי הדרכת העובדים שכן לא הביאה עדים מטעמה או ראיות אחרות, דבר הפועל לחובתה.
אינני סבורה כי המשך עבודתה של התובעת אצל הנתבעת במשך כחצי שנה נוספת לאחר קרות התאונה השנייה, מצביע כי התובעת הסכינה עם סביבת העבודה בה עבדה וכי יש לייחס לכך משקל.
לסיכום, לא שוכנעתי כי הותוותה שיטת עבודה בטוחה ומסודרת הלוקחת בחשבון את מבנה המקום, מקום הנחת התבנית וביתר שאת את משקל התבנית ובמסגרתה ננקטים אמצעי הזהירות הנדרשים למניעת הפגיעה בעובדים ובכללם התובעת, תוך ביצוע הדרכות ואספקת אמצעי לבוש נדרשים.
בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בגין קרות התאונה.
על כן, במאזן ההסתברויות באשר לתאונה השנייה, הנני מעדיפה את עדות התובעת, המהימנה בעיני, על פני עדות נציגת הנתבעת הגב' שושני.
מקרה זה נמנה על המקרים בהם יחוב מעביד חובת זהירות כלפי עובדיו, ואף חובה מוגברת (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה(2) 593, 597 (1991); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט(3) 66, 76 (2004); זו מתרחשת כאשר המעביד הינו מונע הנזק הטוב ביותר ובעל יכולת ממשית למנוע את אותם סיכונים.
הנני סבורה כי בגין התאונה השנייה יש להטיל אחריות על הנתבעת בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית. הטלת אחריות תעשה רק במקרים בהם שיטת העבודה שהונהגה על ידי המעביד, הייתה כזו שלא מנעה מהעובד סיכון בלתי סביר - סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ע"א (חי') 3041/04 בן הרוש נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (פורסם בנבו, 5.3.2006)).
אשר על כן, הנני קובעת כי הנתבעת חבה בפיצויים בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לתובעת בתאונה השנייה.
פיצויים בגין נזק עקב התאונה השנייה
עם זאת ב"כ התובעת לא הפנה בסיכומיו לעדותה של התובעת או לראיות מטעמו לרבות לתלושי השכר.
הפסדי שכר לעבר הם נזק מיוחד המחייב הוכחה. בהעדר חוות דעת המצביעה על נכות אשר נגרמה לתובעת בגין התאונה וכן בהעדר ראיות אחרות, לא שוכנעתי כי נגרמו לתובעת הפסדי שכר לעבר.
ראש נזק הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד- נטען בסיכומי ב"כ התובעת כי בעקבות הצלקות בגופה של התובעת תידרש התובעת לרכוש כל השנים קרם הגנה בכל תקופת הקיץ ולפיכך יש לפסוק לה בגין ראש נזק זה סך של 25,000 ₪. דרישה זו לא נתמכת בחוות דעת רפואית כדין.
התובעת העידה כי לא הייתה בטיפולים או בפיזיותרפיה, לא שילמה עבור הפניה לחדר מיון וכן לא פנתה לביטוח הלאומי לשם קבלת החזר על הוצאותיה. ההוצאות שנגרמו לה הם החשבוניות שצירפה מסופר-פארם וכן מונית לבית החולים.
אשר על כן, על דרך האומדן הנני פוסקת לתובעת בגין ראש נזק זה סך של 500 ₪.
ראש נזק עזרת צד ג' עבר ועתיד- בגין ראש נזק זה נטען כי יש לחייב בסכום גלובלי של 5,000 ₪. התובעת הצהירה כי נזקקה לעזרת בן זוגה בימי אי הכושר ומאז אינה נזקקת לעזרה. לנוכח מהות הפגיעה ומספר ימי המחלה שנפסקו וכן בהעדר חוות דעת לא שוכנעתי כי יש לפסוק לתובעת סכום כלשהו בגין ראש נזק זה.
ראש נזק כאב וסבל- בהתחשב בכלל נסיבות האירוע וטיבו אשר פורטו בפסק דיני ומנגד מהות הפגיעה והעדרה של נכות, הנני פוסקת בגין ראש נזק זה פיצויים בסכום של 16,000 ₪.
אשר על כן הנני פוסקת לתובעת פיצויים בגין התאונה השנייה, בסך כולל של 16,500 ₪ מתוכם ינוכו תגמולי מל"ל, בסך של 1,313 ₪ כגובהם במוצגי הנתבעת."
