תא (נצ') 60699-01-12 שמעון דרי נ' ש.ר זול סנטר (טבריה) בע"מ
בית המשפט: השלום בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 16/7/2015
על ידי כב' השופט הבכיר: שכיב סרחאן
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את המעביד ואת חברת הביטח שביטחה אותו בביטוח אחריות מעבידים בשל נזקי גוף שנגרמו למנהל מחסן בעסק המבוטח שנפגע בעת אירוע שריפה שפרצה בעסק שכן והתפשטה לעסק המבוטח?
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין:
" לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי ולאחר שעיינתי, עיין היטב, בכתבי הסיכומים ובשים לב לדין החרות וההלכתי שלעניין, מסקנתי היא, כי התובע הוכיח כדין את עילת התביעה, ועל הנתבעות לפצותו על נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה.
...
וכן, התובע הוכיח כדין, כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקיו הנתבעים. הנתבעת הפרה, בצורה חמורה, חובות חקוקות המוטלות עליה ואשר נועדו לטובתו ולהגנתו של התובע; ההפרות דנן גרמו לתובע נזק מסוגו ומטבעו של הנזק שאליו נתכוונו החיקוקים; והחיקוקים לא התכוונו להוציא תרופת הפיצויים מהתרופות להן זכאי התובע-הניזוק. הנתבעת הפרה הוראות סימנים ט"ו ו- ט"ז לפרק ג' לפקודת הבטיחות בעבודה שעניינם, בהתאמה, הסדרי בטיחות לשעות דליקה ומימלטים מדליקה. הנתבעת לא התקינה ולא קיימה מימלטים מדליקה תקינים וכדין במפעל; לא סימנה דלתות העשויות לשמש מימלט מדליקה ולא הסדירה גישות למימלט מדליקה במפעל, במיוחד בקומה השנייה של המפעל; ולא דאגה למעבר חופשי לכל העובדים, אל מימלט מדליקה כדין.
התובע העיד, בין השאר, כי הנתבעת בנתה, בזמנו, את הקומה השנייה של הכולבו ללא היתר בניה כדין. לפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור. אין חולק, כי עבודות הבנייה של הקומה השנייה האמורה והשימוש בה טעונים היתר בניה כדין לפי הוראת סעיף 145 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965
אלא בכך לא סגי. לפניי הוכח כדין, כי הנתבעת התרשלה, באופן רבתי, כלפי התובע וגרמה לתאונה ולנזקים הנתבעים. היא לא דאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל במפעל. לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה לקיומה, הלכה למעשה, במפעל. היא לא נקטה אמצעי זהירות ,המתחייבים לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה. היא החזיקה וניהלה את עסקה (הכולבו) ללא היתר ושימוש כדין וללא רישיון עסק כדין; לא התקינה ולא קיימה מימלטים מדליקה תקינים וכדין במפעל, במיוחד בקומה השנייה של המפעל; לא סימנה דלתות העשויות לשמש מימלט מדליקה ולא הסדירה גישות למימלט מדליקה במפעל; לא דאגה למעבר חופשי וכדין לכל העובדים או מימלט מדליקה. במפעל, לא התקינה ולא הפעילה מערכות כדין לגילוי וכיבוי אש תקניות, תקינות וכדין; לא דאגה להימצאות מתקני בטיחות אש לכיבוי דליקות ולמניעתן במפעל וכיוצא באלה. התרשלות הנתבעת דנן גרמה לתאונה. התאונה גרמה לנזקים הנתבעים. קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלות הנתבעת דנן לנזקים הנתבעים, הן לפי מבחן הצפיות, הן לפי מבחן הסיכון והן לפי מבחן השכל הישר.
נזכור ואף נטיב להזכיר: הנתבעת נמנעה, מדעת, מהזמנה לעדות של עדי הגנה אשר לפי תכתיב השכל הישר וניסיון החיים עשויים היו לתרום עד למאוד לגילוי האמת ועשיית הצדק, וכוונתי היא, בעיקר, למנהל הנתבעת ומנהל הכולבו. בהתנהגותה המחדלית דנן, מחזקת הנתבעת את גרסת התביעה וראיותיה.
מן המקובץ דלעיל עולה, כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקי הגוף של התובע שנגרמו לו בה. וכן, הנתבעת 2, מבטחת הנתבעת, חייבת לשפות את התובע, בשל חבותה הכספית של הנתבעת לתובע עקב התאונה. (סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981), ועל כך אין מחלוקת.
אשם תורם
במקרה דנן, אין לייחס לתובע אשם תורם. בדיקת המקרה שלפנינו על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה, בעליל, כי הנתבעת גרמה, באשמה ,לתאונה ולנזקי התובע שנגרמו לו בה. עובד סביר לא היה נזהר יותר מהתובע. בהתנהגות הנתבעת דבק אשם מוסרי גדול, והיא נושאת באחריות לתאונה. התובע לא הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את סיכון התאונה. נזכור, כי מדובר בתאונת עבודה והנתבעת הפרה, בצורה חמורה, חובות חקוקות המוטלות עליה ואשר נועדו לטובתו ולהגנתו של התובע, כפי שפירטתי דלעיל. התובע אינו אשם כלל ברשלנות לתאונה ולנזקיו הנתבעים. "
