תא (ת"א) 23391-05-10 ראול דואניס נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 29/7/2015
ע"י השופט: רחמים כהן
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של האלמן של הלווה כנגד הבנק וחברת הביטוח שביטחה את נוטלי המשכנתא של הבנק ולקבוע, כי האלמן זכאי לתגמולי ביטוח לפי פוליסות לביטוחי חיים שנערכו באמצעות הבנק במסגרת הלוואות מובטחות במשכנתה?
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"מקרה דומה בנסיבותיו (ביטוח חיים שנעשה בעת נטילת הלוואה מבוטחת במשכנתה, שפקע בשל גיל) ובטענותיו (טענות כלפי הבנק בנוגע להפרת חובת אמון, הפרת חובת גילוי והתרשלות) הוא בת"א 34983/06 רביצקי נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ. בעניין זה נקבע, ש"הלכה היא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שידע על מה חתם וכמי שהסכים לתוכנו ותנאיו של המסמך שאושר בחתימת ידו. בדרך כלל ובהעדר נסיבות מיוחדות, אדם החותם על מסמך לא ישמע בטענה כי לא קרא את תוכנו ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב וחזקה על אדם כי חתם על מסמך לאחר שקרא והסכים לתנאיו... הדברים מתעצמים ומקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן במסמכים מהותיים כגון מסמכי משכנתא. מדובר אמנם בחזקה הניתנת לסתירה אך זאת במקרים חריגים וקיצוניים דוגמת נסיבות בהן ברור שהמתקשר לא היה מסוגל לקרוא את המסמך עליו חתם אם מחמת אי ידיעת השפה או אי ידיעת קרוא וכתוב ... במישור הנורמטיבי איני סבורה כי מוטלת על הבנק חובה להזהיר לווים מפני נטילת משכנתא, ללא ביטוח חיים תקף, למשך כל תקופת החזר ההלוואה. יצויין כי אין כל מקור חוקי המחייב עריכת ביטוח חיים, כתנאי למתן הלוואה המובטחת במשכנתא ואף נפסק כי לא מוטלת על הבנק חובה להודיע ללקוח הנוטל משכנתא, כפרט מהותי, כי זכותו לערוך ביטוח חיים... ראה לעניין זה, ע"א 9358/96 בנק דיסקונט למשכנתאות בע'מ נ' רוזנברג (לא פורסם, 3.6.98): 'המשיבים לא הניחו את דעתנו שמוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח 'כפרט מהותי' שזכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של
פטירה'...". (פס' 27). על פסק דין זה הוגש ערעור שנדחה בהמלצת בית המשפט (ע"א 2181/09, מיום 11.1.2011).
המקרה דנן אינו נמנה על המקרים המצדיקים חריגה מחזקה זו הגם, שמדובר במי ששבו מחו"ל לאחר שנים ארוכות, זאת נוכח ההתרשמות הישירה משליטת התובע בשפה העברית וכן מעדות התובע עצמו לפיה, המנוחה ידעה עברית וכן כעולה ממכתב המנוחה שנכתב בשפה העברית (נ/1). בעניין זה ניתנה הדעת להערת ב"כ התובע לפיה דובר בנספח שהוצא מהתיק עקב משיכת חוות דעת גרפולוגית מטעם התובע, הגב' כבירי (סעיף 20 לסיכומי התשובה; להלן – גב' כבירי) ברם, הצדדים נדרשו למסמך זה, שנכתב על ידי המנוחה והוגש כמוצג בתיק (ראו לעניין זה עמ' 20, 21 לפרוטוקול). בהקשר זה, אין מקום לחרוג מהחזקה חרף הטענה לפיה, חוזה הביטוח הוא מסמך משני ל"חוזה המשכנתא" העיקרי וכי מדובר במסמכים ארוכים המוכתבים מראש (סעיף 64 לסיכומי התובע) שכן, במקרה האמור עולה שנערכה פגישה לעניין הביטוח והמסמך עליו הוחתמו הצדדים לא היה ארוך כלל ועיקר.
יודגש, אף אם תתקבל עמדת התובע לפיה לא ידע על מה חתם הרי, שהבנק גיבה את עניין העדר הביטוח לתובע ולמנוחה במכתבים ששלח אליהם
...
יוצא אפוא, כי לא עלה בידי התובע לשכנע, שהוטעה ושלא ידע או לא יכול היה לדעת על כך, שאין לו ולמנוחה ביטוח חיים. בנוסף, משלא הוכח שהבנק הפר חובותיו, בשים לב למכלול הראיות שהוצגו ובהתאם לעקרונות הפסיקה – דין התובענה נגד הבנק להידחות.
ביטוח החיים של המבטחת
ביטוח החיים של המבטחת מוגבל לסכום הלוואה בסך 20,000 דולר. לטענת התובע, המבטחת הפרה שלא כדין את חובת תשלום תגמולי הביטוח בתואנה לפיה, תשובות המנוחה לא היו אמת בנוגע למצבה הבריאותי באופן שהגיע כדי מרמה המסייגת את תחולת הביטוח. לטענת המבטחת, תשובות המנוחה בשיחת הטלפון ובכתב לא שיקפו את מצבה הבריאותי לאשורו ובהתאם לחוות דעת שהציגה, לו ידעה את מצבה לא הייתה מבטחת את המנוחה כשם שמבטח סביר בנעליה לא היה מבטח.
לשם הכרעה בטענות הצדדים, יש לבחון ולקבוע תחילה - האם תשובות המנוחה היו תשובות אמת, בשים לב לניסוח השאלות ולנסיבות המקרה. הראיות המרכזיות ביחס להצהרת הבריאות של המנוחה הן שיחת הטלפון, שהתקיימה בין המנוחה לבין נציגת המבטחת
באשר לתוכן הצהרת הבריאות מציינת המבטחת, כי המנוחה נתנה הצהרה נקייה מכל ליקוי בעוד שמצבה הרפואי היה שונה בתכלית. לטענתה, ידיעה בדבר מצבה הרפואי היה מונע ממנה לבטח את המנוחה וכך גם כל מבטח סביר במעמדה. לצורך תימוכין הוגשה מטעמה חוות דעת חיתומית (להלן – חוות הדעת) של ד"ר חיים פרלוק (להלן- ד"ר פרלוק) בה ציין, ש"אין ספק כי נגרין ז'ל הסתירה פרטים רפואיים רבים ומהותיים... לו ידע כל מבטח סביר את הפרטים הרפואיים המהותיים אשר עולים מתיקו הרפואי של המבוטח ואותם הסתיר מפני חברת הביטוח, הרי שתנאי קבלתו לביטוח היו: לביטוח חיים ריסק - דחייה"
עולה אפוא, שתשובות המנוחה לא התיישבו בהכרח עם מצבה הרפואי והיה בתשובותיה כדי לסתור את המסמכים הרפואיים. ודוק: אף אם תתקבל עמדת התובע לעניין שאילת שאלות בזמן הווה ולא עבר – באשר לגידולים הסרטניים, עדיין לא ניתן ליישב את תשובתה הלקונית "לא" לשאלה האם אושפזה בשנתיים האחרונות כשהמסמכים הרפואיים מצביעים על כך, שמספר ימים בודדים קודם לכן שהתה באשפוז, קיבלה תרופות ואף קיבלה המלצות להמשך מעקב וטיפול משמעותיים.
לאור האמור המסקנה המתבקשת היא, שהצהרת הבריאות של המנוחה לא עלתה בקנה אחד עם מצבה הרפואי.
השאלה שיש לבוחנה עתה היא - מה נפקות קביעה זו ביחס לתגמולי הביטוח וחובת המבטחת כלפי התובע.
"חוזה הביטוח הינו חוזה ייחודי המאופיין בפערי כוחות גדולים בין המבטח, גוף מקצועי בעל ניסיון ומומחיות עסקיים עשירים ובעל איתנות פיננסית, לבין המבוטח, שהינו לרוב נעדר מומחיות בתחום הביטוח. מפערי כוחות אלו נגזרת התכלית הצרכנית של הגנה על ציבור המבוטחים, אשר עיצבה את מגמתו של החוק, שבו הורחבו החובות המוטלות על המבטח וצמצום החובות המוטלות על המבוטח... ואולם, על אף שהמבטח נהנה מיתרונות משמעותיים על פני המבוטח, הוא עודנו תלוי במידה רבה במבוטח ובתום ליבו שכן קיימים בין הצדדים פערי מידע אודות הסיכון המבוטח, פערים הפועלים לרעתו של המבטח... לפיכך, ברי כי המבוטח אינו פטור מכל חובת גילוי קודם להתקשרותו בחוזה ביטוח" (דברי כבוד השופט יורם דנציגר ברע"א 104/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פס' 18; להלן – עניין כהן; ההדגשה הוספה).
סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן- החוק) קובע חובת גילוי של מבוטח לגבי עניין מהותי, שעשוי להשפיע על מבטח סביר לכרות את החוזה או לשנות תנאיו. אי גילוי בהתאם לתנאי סעיף 6 לחוק יכול להתקיים בשתי דרכים: הדרך האחת, אי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח בכתב בעניין מהותי (סעיף 6(א) לחוק). הדרך השנייה, היא הסתרה של המבוטח בכוונת מרמה שידע, שהוא "עניין מהותי" בהתאם להרחבה בסעיף 6(ג) לחוק. סעיף 7 לחוק מפרט את תוצאות אי הגילוי המובילות לעיתים לביטול החוזה. זכותו של המבטח לתרופות כעולה מסעיף 7 מסויגת בסעיף 8 באופן שלא כל הפרת חובת הגילוי מאפשרת ביטול חוזה ביטוח. יוצא אפוא שלכלל לפיו, המבטח אינו יכול לכפור בתוקף הפוליסה ישנו חריג והוא אם המבוטח שחייו בוטחו פעל בכוונת מרמה, שכן "על המבוטח חלה חובה להשיב תשובות כנות ומלאות למבטחת ונאסר עליו להסתיר מידע בכוונת מרמה" (ש. ולר, חוק חוזה הביטוח, כרך שני, עמ' 47 (2007)); להלן - ספר ולר). הפרשנות המקובלת היא, כי מוטלת על המבוטח חובה ליזום מסירת מידע למבטח כאשר ברשותו מידע מהותי, אף אם לא נשאל על כך מפורשות. עם זאת, חובת הגילוי היזום היא חובה מצומצמת ועל הטוען להפרתה להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח ומודעות של המבוטח לכך, שמדובר בעניין מהותי. מדובר ביסודות שהוכחתם אינה פשוטה (עניין כהן, פס' 22). על חובת הגילוי לעמוד בדרישות מחמירות – לא זו בלבד שיש להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח, אלא שיש להוכיח גם את מודעות המבוטח לכך שמדובר בעניין מהותי (דברי כבוד השופטת עדנה ארבל בע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375, 395 (להלן – עניין פיאמנטה)). מדובר בשלושה יסודות מצטברים, הנדרשים בהוכחה על מנת, שאי מסירת הפרטים על ידי המבוטח תכנס אל בין גדריה של הוראת סעיף 6(ג) לחוק. היסוד הראשון הוא "יסוד ההסתרה", "נדרש שבאי הגילוי ידבק כתם מוסרי הטמון ב'הסתרה'"... ההסתרה נתפסת אפוא כמצויה בדרגת חומרה העולה על זו של אי הגילוי... המבחן לקיומה של ההסתרה הוא מבחן סובייקטיבי" (עניין פיאמנטה, עמ' 395). העמדה המקובלת ביחס לכך היא, שמדובר בחובת גילוי אקטיבית וזאת על מנת להבטיח קיומו של רף הגינות בין הצדדים (שם, עמ' 396). היסוד השני הוא "כוונת המרמה", מדובר ביסוד סובייקטיבי במהותו ונדרש, כי פעולת המבוטח תנבע מתוך כוונה להסתיר עניין מהותי, כשבבסיס המרמה ניצב המניע השלילי של המבוטח להשיג את הכיסוי הביטוחי על אף "נתוניו" האמיתיים, שלהערכתו היו עלולים להכשיל את כריתת ההסכם או לשנות את תוכנו שינוי ניכר (שם, עמ' 398, המפנה לספר ולר, עמ' 307, 308). היסוד האחרון הוא מודעות המבוטח לכך, שמדובר ב"עניין מהותי". כלומר מדובר ביסוד דו שכבתי: מהותיות העניין ומודעות המבוטח למהותיות זו (שם, עמ' 398). ב"עניין מהותי" הכוונה לעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונות מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים (ראו סעיף 6(א) לחוק). בהקשר זה על בית המשפט לקבוע מה היה מצבו הנפשי של המבוטח בעת עשיית הפוליסה. יש לתת את הדעת לכך, שכנות מסירת המידע במלואו למבטחת חשוב מאין כמוהו אך בשים לב לכך, שדרישת הכנות היא סובייקטיבית, "היא אינה מתייחסת לנכונותן האובייקטיבית של התשובות אלא למצבו הנפשי של מוסר המידע... לא תמיד קל לקבוע אם התשובה כנה. בעיקר אמורים הדברים במקרה שבו מוסר המבוטח מידע חלקי. מקרים אלה מחייבים בדיקת עובדתית זהירה של נסיבות המקרה. לעיתים קרובות על אף שדרישת הכנות היא סובייקטיבית ייאלץ בית המשפט לפנות לאמות מידה אובייקטיביות על מנת להכריע בשאלה" (ספר ולר, חלק ראשון, עמ' 270 – 272, ההדגשות הוספו).
מהכלל אל הפרט
במקרה דנן, לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית בדבר העובדה שהצהרת המנוחה, עת ניתנה, לא שיקפה את מצבה הרפואי.
אמנם, אין המנוחה מוחזקת כבקיאה בביטוח ולכאורה אינה יכולה להעריך מהו מידע בעל ערך למבטח. אולם עת נשאלה שאלות ישירות ומפורשות, עליהן לא השיבה נכונה, יש בכך כדי להשליך על המהותיות והחיוניות של המידע לצורך עריכת חוזה הביטוח, "במצב שכזה מתפוגג במידה רבה הערפל בו שרוי המבוטח באשר לנושאים המהותיים למבטח ומקשה עליו לטמון את ראשו בחול ולהימנע ממסירת מלוא המידע שברשותו..." (עניין פיאמנטה, עמ' 399).
מה גם, שנוכח מצבה הרפואי הכללי, לרבות אשפוז בסמוך לשיחת הטלפון, עולה קושי ממשי לקבוע שלא יכולה הייתה להעריך שמדובר במידע מהותי. משהמידע היה מהותי מבחינתה לצורך מכתבה (נ/1, יום טרם השיחה) היה אמור להיות מהותי בתשובות לשאלות לנציגת המבטחת בעניין ביטוח החיים.
סוף דבר
התובענה נדחית.
הבנק ימציא אסמכתא לזיכוי הנטען על ידו בחשבון ההלוואה, בגין דמי ביטוח שנגבו בטעות, או שישיב את הפרמיה שנגבתה בטעות, תוך 14 ימים מקבלת פסק הדין."
