תק (פ"ת) 48450-11-14 רינה אלון סינגר נ' חברת כלל בריאות בעמ
בית המשפט: לתביעות קטנות בפתח תקווה
פסק הדין ניתן ביום: 16/8/2015
ע"י כב' הרשמת הבכירה: אושרית הובר היימן
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות את המבוטח בתשלום פיצוי בסך 18,799 ש"ח עבור הנזקים שגרמה לה בביטול זמן, אובדן שעות עבודה, עוגמת נפש ושכר טרחת עו"ד, כמו גם פיצוי עונשי לדוגמא, בגין מה שכונה על ידה "ניצול ציני של חברה גדולה כנגד הלקוח הבודד"?
רקע: המבוטחת רכשה התובעת מחברת הביטוח שתי פוליסות, באמצעות סוכן ביטוח, אותן ביקשה לבטל. למרות בקשת הביטול של המבוטחת, היא חויבה באמצעות כרטיס האשראי שבבעלותה, בסך 991.06 ₪. סכום החיוב הושב למבוטח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית רטרואקטיבית.
בית המשפט קיבל את התביעה אופן חלקי בלבד בכך שחייב את חברת הביטוח לפצות את המבוטח בסכום של 500 ₪.
מתוך פסק הדין:
"התובעת אישרה שקיבלה את ההחזר הכספי המלא, אך טענה כי היה זאת רק יומיים לאחר הגשת התביעה. כן, טענה כי נגרם לה ביטול זמן משמעותי ואובדן ימי עבודה וכן טענה כי התריעה בפני הנתבעת קודם ששכרה ייעוץ משפטי, ולאחר שלא קיבלה מענה, נאלצה לפנות לעו"ד ולשלם שכ"ט בסך אלפי ₪.
עובדת הנתבעת חזרה על נימוקי כתב ההגנה, והדגישה כי התשלום בוצע לפני שכתב התביעה הגיעה אל הנתבעת ולפני שנודע לה כלל על ההליך.
בתום הדיון, לאחר שהובהר לתובעת, כי לא הוכיחה נזקיה הנטענים באמצעות ראיות ולבקשתה, ניתנה לה שהות להמציא ראיותיה לעניין זה.
לדאבון הלב, ניצלה התובעת את ההזדמנות שניתנה לה גם לצורך השלמת טיעונים והוספת טענות חדשות, בכתב, וזאת מבלי שניתנה לה רשות ביהמ"ש לעשות כן. בין היתר, טענה התובעת להטעיה, הונאה ומצג שקר ע"י הנתבעת, בהתנהלות מול התובעת ובהתנהלות מן ביהמ"ש. התובעת צירפה חשבוניות עסקה עם לקוחות שונים, מהם ביקשה שביהמ"ש ילמד אודות שוויה של שעת עבודה של התובעת וכן צירפה שתי חשבוניות תשלום שכ"ט עו"ד.
מאחר והוגשו טיעונים בכתב, כאמור, ע"י התובעת, ניתנה לתובעת הזדמנות להגיב להן. הנתבעת שבה וטענה כי הוצע לתובעת פיצוי כספי. לטענת הנתבעת, בנסיבות העניין, יש לראות בדרישתה של התובעת לפצות אותה בסכום הגבוה פי 20 מסכום הזיכוי, כחוסר תם לב מובהק וניסיון להתעשר ע"ח הנתבעת. לעניין הנזקים, טענה הנתבעת, כי התובעת כלל לא הוכיחה אובדן שעות עבודה כנטען. לטענת הנתבעת, מתועדת ברישומיה פניה טלפונית אחת של התובעת בנושא, ופעמיים נוספות לאחת שנשלחה דרישת הביטול השלמה והכוללת, וכן נעשו שתי פניות בכתב בלבד, שתיהן לא היו תקינות.
...
ומכאן, להכרעתי.
דיון והכרעה
התובעת מאשימה בטיעוניה את הנתבעת בהאשמות חמורות, בטענות הטעייה, מצג שווא, גזל ורמייה.
טענות ממין זה לא יכולות להיטען בעלמא, והתובעת חייבת להוכיחן, כאשר נטל ההוכחה בטענות כגון דא הינו אף גבוה מזה הנדרש בהליך אזרחי. אולם, ראיות כלשהן לטענות אלו, לא הוצגו, ועל כן אני מקבלת טענות הנתבעת בדבר טעות בתם לב בעצם החיוב ובעיכוב בהשבת הכספים.
יודגש, כי גם טענת התובעת בדבר חיובים שונים מאלו אשר הוצגו לה בעת ביצוע העסקה, נתבררה כבלתי נכונה, לאור תמלול השיחה בה נערכה העסקה.
התובעת, כאמור, אינה מכחישה כי הושבו הכספים במלואם, אך מלינה על משך הזמן שנדרש להשבתם וכי אלו הושבו רק לאחר הגשת התביעה.
עובדת הנתבעת העידה, כי הכספים הופקדו בחשבונה של התובעת ביום 25.11.14 – אמנם יומיים לאחר הגשת התביעה, אך טענה שהתביעה לא הובאה לידיעת הנתבעת עד אותה העת.
מכל מקום, כפי שהובהר לתובעת במסגרת הדיון, הנזקים הנטענים ע"י התובעת - לדידי – לא הוכחו.
התובעת טוענת להפסד 10 שעות עבודה וביטול זמן משמעותי בפניות חוזרות ונשנות לנתבעת – אולם, לא הוצגו ראיות כלשהן לעניין זה – כדוגמת, פירוט שיחות טלפוניות, אישור רו"ח על הפסד הכנסה בחודשים הרלוונטיים, עדות לקוח/עובד/עמית לאימות הטענה בדבר עיסוק רב ובלתי פוסק בנושא וכד'.
החשבוניות שהוצגו לשם הוכחת שוויה של שעת עבודה של התובעת, אף אם היה ניתן ללמוד מהם על כך, וודאי אינן מהוות ראייה לעצם אובדן השעות וביטול הזמן.
כל שהוכח – שהתבצעו ע"י התובעת שתי פניות בכתב ושתי פניות טלפונית. הא ותו לא.
באשר לדרישת התובעת לפצותה בגין שכ"ט עו"ד ששירותיו נשכרו לצורך ייעוץ משפט והכנת התביעה - ראשית, ככלל, במסגרת הליך תביעה קטנה אין ייצוג ע"י עו"ד וככל שבחרה התובעת לשכור שירותי עו"ד לשם הגשתה של התביעה, וודאי אין לגלגל זאת לפתחה של הנתבעת. שנית, מן החשבוניות שהוצגו כלל לא עולה כי עוה"ד נשכר למתן שירות לעניין התביעה דנן, שכן נושא הייעוץ והשירות המשפטי לא צוין על גביהן (בפרט עולה ספק מן החשבוניות, שעה שאחת מהן נושאת תאריך 02.09.14 בעוד שלטענת התובעת בסעיף 22 לכתב התביעה, רק ביום 28.09.14 התריעה בפני הנתבעת על העברת הטיפול לעו"ד).
אשר על כן, אני קובעת, כי גם ראש נזק זה לא הוכח ע"י התובעת.
באשר לעתירת התובעת לפיצוי לפי סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן – גם היא דינה להידחות.
ראשית, סעיף 39 לחוק, מחריג מפורשות תחולת החוק מעסקאות עם חברה מבטחת.
שנית, אף אם הייתי הולכת לשיטת התובעת ומיישמת הוראות החוק והפסיקה על המקרה הנדון, הייתי מגיעה לכלל מסקנה כי לא זה המקרה לפסיקת פיצויים לדוגמא, וודאי לא בסכום המקסימלי. המדובר בטעות, שנעשתה ע"י הנתבעת בתום לב, בסכום נמוך של 991 ₪, אשר הוחזר לתובעת, לפני שהנתבעת ידעה כלל אודות התביעה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
אמנם, היה איחור בהשבת הכספים, ועל כן אין חולק. אולם, איחור זה ובמיוחד לאור הנסיבות המפורטות בכתב ההגנה- אינו מצדיק הגשת תביעה בשיעור של 18,799 ₪.
נראה לי כי הצעת הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 500 ₪ בגין האיחור שחל בהשבת סכומי הפרמיה, הוא סכום סביר בהחלט בנסיבות העניין ואילו תביעה בסך הקרוב ל – 19,000 ₪ שננקב בתביעה כדי "להעניש" את הנתבעת היא מוגזמת, לא מידתית וכמפורט לעיל - בלתי מוכחת.
סוף דבר:
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.
למרות התוצאה אליה הגעתי, לפנים משורת הדין, נמנעתי מלחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת."
