תא (הרצ') 28236-01-13 נתנאל אזולאי נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בהרצליה
פסק הדין ניתן ביום: 8/9/2015
ע"י כב' השופטת: לימור ביבי
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתם של המבוטחים בביטוח רכב (נהג הרכב ואמו) לתשלום תגמולי ביטוח בעקבות אירוע גניבת רכבם וכן האם יש לקבל את תביעתם להשבת דמי פרמיה, שנגבו לטענתם ביתר על ידי חברת הביטוח, סוכן הביטוח והסוכנות החיתום עמה עבד הסוכן?
רקע: מדובר בגניבת רכב שאירעה בעת תדלוק הרכב בתחנת תדלוק כאשר הרכב לא היה מאוייש, והמבוטח לא שמר על קשר עין ויכולת פיקוח ושליטה אפקטיביים ברכב.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה: חברת הביטוח חויבה לפצות את המבוטח בשווי הרכב שנגנב בניכוי 40% מערכו בשל רשלנות תורמת. התביעה בגין חיוב יתר בפרמיה נדחתה וגם התביעות כנגד סוכן הביטוח וסוכנות החיתום נדחו.
מתוך פסק הדין:
"כך או כך, לשם שלמות התמונה ולשם הזהירות, הנני מוצאת לקבוע, כפי שיפורט להלן, כי הנני סבורה שאמנם הילך האירוע הביטוחי הינו כנטען על ידי הנתבעים, דהיינו, כי אמנם כטענתם ובניגוד לטענת התובע, התובע הותיר את הרכב עם המפתחות בתוך הסוויץ כשהרכב מונע, עזב את הרכב כשהוא מנתק עימו- לפחות בחלק מן הזמן – את קשר העין ותוך שכך, עלה הגנב לרכב מתוך כוונה לגנוב אותו ונסע עם הרכב.
טרם אפרוט את הטעמים העומדים בבסיסי מסקנתי לעיל, הנני מוצאת לפתוח ולציין – כי עדותו של התובע בפני, התאפיינה כעדות חמקנית ורצופה סתירות באופן שיש בו בכדי להשליך על שאלת האמינות והחלישה את המשקל אשר ניתן לייחס לעדותו בכללותה, בנוסף הנני מוצאת להוסיף, כי ניכר מעדותו של התובע כי הוא התחמק ממתן תשובות ישירות לחלק ולו לשאלות הטריוויאליות שנשאל.
...
מכל המקובץ עד כה – הנני קובעת כממצא עובדתי שבמועד התרחשות האירוע, התובע הותיר את המפתחות במתג ההתנעה ולא הפעיל את אמצעי המיגון – ומשכך יש לדון במשמעות וההשלכות לקביעה זו.
הנה כי כן - מתוך עדותה של התובעת נמצאתי למדה כי התובעת קיבלה את הפוליסות ויתרה מכך, העבירה אותן לידי התובע על מנת שישים אותן ברכב. יתרה מכך, מתוך עדותה של התובעת נמצאתי למדה כי התובעת לא קראה את הפוליסות אשר הועברו אליה ועל למשמעות הנודעת מכך אתייחס בהמשך.
כך, ראשית, עיון בפוליסת הביטוח, אשר נקבע על ידי לעיל כי הומצאה לתובעים, מעלה כי הסייג הנוגע לאמצעי המיגון מופיע בתחילת פרק א' לפוליסה, בעמוד הראשון וכסעיף הראשון. בנסיבות אלו- משפטית- קוימה דרישת ההבלטה הקבועה בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 הקובע כי :"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו..."
יתרה מכך, הנני סבורה כי גם לגופם של דברים היו התובעים מודעים לתנאי המיגון ולתוכנו.
משקבעתי לעיל, שהוכח כי בעת התרחשות אירוע הגניבה המפתחות היו במתג ההתנעה ולא הופעלו אמצעי מיגון, הנני נדרשת להמשיך ולבחון, האם די היה בכך בכדי להפר תנאי המיגון הקבועים בפוליסה ובהתאם להם:
לעניין זה אפתח תחילה ואציין כי בסוגיית חובת הפעלת אמצעי המיגון, ניתנה ביום 20.8.00 הנחיה מטעם אגף הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון במשרד האוצר (להלן – "ההנחיה", במסגרתה נקבע, כי הפעלת אמצעי המיגון היא חובת המבוטח רק כאשר הרכב אינו מאויש.
זאת ועוד, ההנחיה מפרשת את המינוח "מאויש" באופן מרחיב ולטובת המובטח, כדלהלן: "באותם מקרים בהם המבוטח לא נמצא בתוך הרכב גופו, אלא הוא מצוי לצידו ומתקיים "קשר עין" ושליטה, אזי הוא אינו נדרש להפעיל את אמצעי המיגון. לפיכך, לא ניתן לטעון כנגד מבוטח שלא הפעיל את אמצעי המיגון במצבים אלו וכי הפר תניה ספציפית בפוליסה."
עוד נאמר בהנחיה:
"בשעה שהמבוטח עושה פעולות המתחייבות משימוש סביר ברכב בחיי היומיום, לא ניתן לקבוע כי השארת המפתחות במתג ההנעה (וזאת כפוף להכרעה באיוש הרכב) אין בה משום רשלנות רבתי אשר מזכה את המבוטח בפטור".
ההנחיה, אושרה בבר"ע (ת"א) 2656/02 – גולדברג לאורנס ואח' נ' ביטוח ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ ואח', תק – מח 2003 (3) 4538 – במסגרתו הסתמכה כב' השופטת דותן, בין השאר, על ע"א 608/70 -החברה הלאומית לביטוח נ' חנניה לבן ואח' פד"י כה(1) 784, 788 וקבעה:
"כל אלה הינן הכרעות בדבר המדיניות שבה, לשיטת המפקח, שומה על חברות הביטוח לנהוג במקרים בהם נגנב רכב בעוד המבוטח עומד לידו. התווית מדיניות הנוגעת ליישום הפוליסה התקנית לרכב היא מתפקידיו העיקריים של המפקח ולא מצאתי שיש מקום להתערב במדיניות שהותוותה על ידו בהחלטה זו".
(עוד בעניין סמכויות המפקח על הביטוח, ליתן הנחיות משפטיות חדשות – ראו ברע"א 10681/03 -כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל; בג"ץ 7721/96 - איגוד שמאי ביטוח בישראל ואח' נ' המפקח על הביטוח ואח', פ"ד נ"ה(5) 625, 642).
זאת ועוד, במסגרת פסקי דין רבים נדונה על ידי בתי המשפט השאלה מתי יחשב רכב כמאויש ובפרט האם השארת המפתח במתג ההתנעה של הרכב או אם השארת הרכב בעודו מונע ובעוד הנהג מצוי סמוך לרכב, תחשב כהפרת התנאי המחייב כי המפתחות לא יישארו ברכב שעה שאינו מאויש, אם לאו.
בכל אותם מקרים נדרש בית המשפט לבחון האם ירידה מהרכב והותרתו במצב המתואר, נחשבה לעניין הוראת הפוליסה למצב שבו הרכב "מאויש", או שמא הן בגדר מצב שבו "אינו מאויש".
ברור לכל שהמילה "מאוייש" שבפוליסה אין כוונתה אך ורק לאיוש פיזי ממש - שכן, אם נאמר כך, נגיע למצבים אבסורדיים שכל יציאה מהרכב, ולו להרף עין, תחייב נעילת הרכב והפעלת האזעקה לשם יצירת הכיסוי הביטוחי.
קו הגבול הנדרש לשם הבנה מתי יציאה מהרכב תיחשב כדורשת הפעלת האזעקה ומתי לא, אינו ברור, איפוא, ואין לקבוע מסגרת נוקשה של מקרים. ראוי לפעול עפ"י דוקטרינת "הציפיות הסבירה" כמתואר לעיל ועפ"י נסיון החיים "(ההדגשות שלי ל.ב).
זאת אף זאת, בת"א (ירושלים) 6105/06 - דקלו שמואל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, (10/07/2008) נקבע:
"נמצאנו למדים, כי המבחן המכריע, על-פיו תיגזר התשובה לשאלה האם הרכב נחשב "מאויש", הוא מבחן השליטה ברכב, כאשר יתר המבחנים, כדוגמת קשר עין וסמיכות הימצאותו של הנהג לרכב, הם בבחינת מבחני עזר לצורך קביעה באם התקיימה אפשרות של שליטה ברכב".
זאת ועוד, בע"א (תל-אביב-יפו) 3547/07 - ים תיכון זרעים בעמ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, (17/09/2009) נקבעה על ידי בית המשפט השלום שדן בתובענה קביעה עובדתית ובהתאם לה הנהג היה בקשר עין עם הרכב שעמד במרחק של מטרים ספורים ממנו, אך תשומת ליבו היתה נתונה לפעולות הדרושות לשם סיוע לנהג רכב אחר והנהג לא הבחין בגנב שנכנס לרכבו עד שהאחרון החל בנסיעה. לאור האמור, קבע בית המשפט השלום כי לא התקיים מבחן השליטה. במסגרת ערעור, הפך בית המשפט המחוזי בתל אביב, מפי כבוד השופט שנלר,
מן המרוכז עולה כי התובע שהה במרחק קצר מהרכב, היה בקשר עין איתו לפרקים, כי מרגע ירידתו מהרכב חלפו דקותיים עד לאירוע הגניבה וכי הגניבה עצמה ארכה שניות ספורות.
מכאן הנני סבורה, שלפי המבחנים כפי שנקבעו בפסיקה, הרכב היה בשליטת התובע – כך, התובע היה במרחק קצר מהרכב שהיה בטווח ראייתו ובשדה ראייתו ויתרה מכך, כי לאור קרבת המקום בין חניית הרכב לבין דלפק התשלום שלידו עמד התובע, לא צפוי היה שגנב יסתכן בנסיבות אלו כפי שעשה בפועל .
יחד עם זאת אציין, כי אין בהכרעתי דלעיל כדי להסכין עם דרך התנהלותו של התובע בנדון אך יחד עם זאת, אין מקום לפטור את הנתבעת כליל מתשלום תגמולי ביטוח והתנהלותו של התובע תיבחן בפרק הבא של קביעת אשמו התורם להתרחשות מקרה הביטוח.
גם במקרה בפני, עזב התובע את רכבו כשמפתחות הרכב נותרו במתג ההנעה של הרכב ולא ניתן על ידי התובע כל הסבר למחדלו מביצוע פעולה כה פשוטה של כיבוי הרכב ונטילת המפתחות עימו עת יצא מהרכב. הנני סבורה כי התנהגותו זו של התובע הינה התנהגות העולה כדי רשלנות רבתי ויתרה מכך, יש בה משום אדישות וחוסר איכפתיות שכן, אין מדובר בפעולה סבוכה שהינו נדרש לבצע אלא בפעולה פשוטה, מינימלית, זמינה וקלה לנקיטה.
בנוסף– הנני סבורה כי, כמדיניות משפטית, יש לקבוע שבנסיבותיו המיוחדות של התיק בפני ולבל יחזרו וישונו מקרים דומים מן הראוי שבית המשפט יעדיף את תקנת הציבור על פני אינטרס הפרט ולדידי בהינתן שכך, הטלת אשם תורם בשיעור 40% על המבוטח הנה צודקת בנסיבות העניין ומגשימה את האמור לעיל.
מכל האמור, לא מצאתי לקבל את תביעתם של התובעים להשבת סכומי הפרמיה ששולמו ביתר ודין טענתם בהקשר הנדון להידחות. כפועל יוצא מהאמור הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2 ובהתאם נדחית בזאת אף ההודעה לצד שלישי אשר הוגשה כנגד הנתבעת בעילה זו. "
