תא (ק"ג) 11000-01-12 רפאל מור יוסף נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בקריית גת
פסק הדין ניתן ביום: 30/9/2015
ע"י כב' השופט: ישראל פבלו אקסלרד
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות לפי הוראות חוק הפלת"ד, את התובע, חקלאי עצמאי במקצועו, הטוען כי נפגע בברכו עת ירד מהטרקטור במהלך העבודה?
רקע: לא היו עדים לתאונה. חברת הביטוח מכחישה את קרות התאונה וטוענת כי התובע לא הוכיח שנפגע בתאונת דרכים וכי יש לדחות את תביעתו.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"לאחר בחינת הראיות, באתי למסקנה שדין התביעה להידחות, בהיות עדותו של התובע עדות יחידה של בעל דין, נעדרת סיוע. מצאתי כי אין בנמצא נימוקים אשר יצדיקו קבלת התביעה על פי עדות יחידה של התובע. ההיפך הוא הנכון: לפניי נתונים וראיות אשר יש בהם כדי לשכנע, כי אין לקבל את התביעה על פי העדות היחידה כאמור. לאור זאת, אתייחס בפסק הדין לראיות ולטענות הצדדים, הנוגעות לנסיבות התאונה והוכחתן בלבד.
...
אין מחלוקת כי עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין. לעיתים קרובות נתקלים אנו במקרים של "תאונה עצמית", כאשר אין עדים לה וגם ממצאים ראיתיים כדוגמת רכב פגוע אין בנמצא. במצבים אלה, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות, שמא תישלל זכותו של נפגע לקבל פיצוי למרות שנפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, או שמא תתקבל תובענה על סמך עדות יחידה של בעל דין, מקום שאין לקבלה, תוצאה שעלול להיות בה כדי לעודד הגשת תביעות בטענה ל"תאונה עצמית", מקום שאין הדבר כך (ראה למשל ע"א 782/76 עוודה נ' מפעל הפיס , פ"ד לב(1), 770 ,775).
סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 מורה, בין היתר, כי מקום בו בית המשפט פוסק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, על בית המשפט לנמק מדוע בחר להסתפק בעדות זו.
לא מצאתי בראיות התובע סיוע לעדותו היחידה בדבר נסיבות התאונה. עדותה של אשתו אין בה, בנסיבות העניין, משום סיוע ולא אוכל לקבל את טענת התובע בעניין זה. אשת התובע לא הייתה עדה לתאונה וכל שהעידה הוא כי פגשה את התובע בביתם שבנתיבות וכי הוא סיפר לה על פציעתו וכי כאב לו מאוד ושהה כמה ימים בבית. כפי שנראה להלן, גרסה זו, התואמת את גרסת התובע בתצהיר עדותו הראשית, אינה עולה בקנה אחד עם גרסה שמסר התובע למל"ל. על כן, אין בידי התובע לעשות שימוש בעדות אשתו כעדות מסייעת, אשר תפטור את בית המשפט מחובת ההנמקה לפי סעיף 54 האמור. אכן, מנגנון החבלה יכול לתמוך בפגיעה בנסיבות המתוארות על ידי התובע. יחד עם זאת, העובדה שהתובע פנה לטיפול רפואי לאחר ששה ימים, ולא שלושה כפי שטען, יש בה כדי להחליש ביותר, לטעמי, את עצמת הסיוע שבהתאמה האמורה במנגנון הפגיעה.
הפכתי בראיות ובטענות התובע שמא, בהיעדר סיוע, קיימים נימוקים שיצדיקו לקבל את תביעת התובע על סמך עדותו היחידה, אך לא מצאתי נימוקים כאלה. ההיפך הוא הנכון: מספר תמיהות וסימני שאלה יש בהם, במשקלם המצטבר, כדי להוות נימוק שלא להסתפק בעדות היחידה:
א. התובע טען כי לאחר התאונה שהה בבית וכי לאחר שלושה ימים פנה לקבלת טיפול רפואי. טענה זו אינה נכונה. האישור הרפואי הראשון בנמצא הוא מיום 23/12/07, ששה ימים לאחר התאונה. יתכן כי בנסיבות אחרות, לא היה מקום לזקוף חוסר התאמה זה לחובתו של תובע, אך במקרה דנן, לאור האפקט המצטבר של התמיהות, יש לתת משקל גם לנתון זה.
ב. התובע מסר בתצהיר עדותו הראשית כי לאחר התאונה נסע לביתו תוך שהוא מרגיש כאבים חזקים ועזים, כלשונו. הוא ניסה לנוח מספר ימים בבית והרגל התנפחה, הוא התקשה ללכת, הכאבים לא חלפו והוא פנה לקבל טיפול רפואי. על סיטואציה דומה הצהירה אשתו של התובע. לעומת זאת, בחלק מהביקורים אצל רופאים ובמסגרת תביעותיו של התובע בפני המל"ל, מסר התובע גרסה שונה: בביקור אצל רופא ביום 19/2/08 מסר התובע כי לאחר מספר ימים הופיעו הכאבים (ע' 17 למוצגי התובע); בתביעה לקבלת דרגת נכות מהעבודה מסר התובע כי "לא התייחסתי באותו רגע למכה, ולאחר שלושה ימים התחלתי להרגיש כאבים עזים ואז פניתי לרופא המטפל שלי במרפאת מבועים" (ע' 44 למוצגי התובע); דברים דומים נרשמו מפי התובע בפרוטוקול הוועדה במל"ל (ע' 49 למוצגי התובע); כאמור, בפועל, הפניה לקבלת טיפול רפואי הייתה לאחר ששה ימים. אכן, דברים שנרשמים מפי נפגע בפנייתו לקבלת טיפול רפואי עשויים לשמש עבורו סיוע או נימוק לקבלת תביעה על פי עדות יחידה. אולם, במקרה הזה, לא יוכל התובע להסתייע בכך, נוכח התמיהות כאמור.
ג. 5129371עניין הנוגע לאמינותו של התובע: התובע נפגע בתאונה נוספת בשנת 2010. הוא לא מצא לנכון להתייחס לכך בתצהיר עדותו הראשית. אמנם, הפגיעה בתאונה המאוחרת הייתה באיברים אחרים בגופו של התובע, אך מסמכי המל"ל מצביעים על כך כי התובע טוען כי בעקבות התאונה הנוספת הוא הפך לאדם מוגבל. מכאן ברי לכל, כי מצופה היה מן התובע שיתייחס לתאונה הנוספת, לא יעלימה אלא יאמר מה גרסתו לגבי "תרומתה" של כל תאונה לקשיים בתפקודו. אין ספק כי יש בדבר כדי לעורר שאלות בדבר אמינותו של התובע, בבוא בית המשפט להחליט אם לקבלת את תביעתו על סמך עדותו היחידה לגבי נסיבות פגיעתו. לא זו אף זו: התובע טוען בתצהיר עדותו הראשית בתיק דנא כי בעקבות התאונה הוא אינו יכול לתפקד גופנית וקשה לו הליכה ממושכת, עמידה ממושכת, מתקשה במעברים, בהרמת חפצים בניקיון הבית וכי לפני כן לא היו לו מגבלות תפקודיות כלשהן. כן הצהיר התובע כי הוא הפך אדם אחר, עצבני, סובל מקשיי ריכוז, נדודי שינה, הולך בצליעה, מתקשה בעבודתו ומתעייף בה, בנסיעות, ועוד (ראה למשל סעיפים 10,11, 13, 16 לתצהיר העדות הראשית). הוא נאלץ להעסיק עובדים נוספים והכנסתו ירדה. והנה, עת פנה התובע למל"ל בקשר לתאונה בשנת 2010, הוא טען כי לאחר הפגיעה הוא רק משגיח על עובדים, לא עובד פיסית, ואינו מבצע עבודה פיסית כמו לפני הפגיעה וכי לפני הפגיעה עבד משש בבוקר עד שמונה בערב (סעיף 6 בתביעה לתשלום דמי פגיעה; סעיפים 6 ו-12 לבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה – השלמה לתיק מוצגי הנתבעת). כלומר, התובע מייחס, בפנייתו למל"ל, את כל הקשיים בתפקוד, לתאונה משנת 2010, זאת בשונה ובסתירה להצהרותיו בתיק דנא.
אסכם ואומר כי לא רק שהתובע לא הצביע על קיומו של סיוע לעדותו היחידה, ולא רק שלא עלה בידו להצביע על נימוקים שיהיה בהם כדי להצדיק קבלת תביעתו על סמך עדות כאמור, אלא שקיימים נימוקים אשר יש בהם כדי לשכנע שלא להסתפק בעדות היחידה. על כן, דין התביעה להידחות."
