פסיקה: משמעותו של מקרה ביטוח שנגרם במתכוון על ידי המבוטח

תאמ (חי') 4228-09-12  א.א.א.ב. גיל מוניות עתלית חוף הכרמל בע"מ נ' שירביט חב' לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 30/10/2015

ע"י כב' השופטת: מירב קלמפנר נבון

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את התביעה שהוגשה כנגד חברת הביטוח שביטחה את רכב החברה (מונית מסוג מרצדס) אשר בעל המניות ומנהלה היחיד היה המנוח שנהרג כאשר שוטר שהגיע סמוך לביתו קפץ על מכסה המנוע של המונית, ירה בו והרגו? ואם כן, האם יש לחייב את חברת הביטוח בתשלום ריבית מיוחדת לפי הוראות סעיף 28 א לחוק חוזה הביטוח?

רקע: לאחר הירי הרכב המשיך בנסיעה בכביש ללא שליטה, פגע בתמרור ובעצמים נוספים עד שלבסוף נעצר בשולי שדה פתוח. כתוצאה מכך נגרמו לרכב המונית נזקים. חברת הביטוח סרבה לשלם את התביעה והסתמכה על הוראות סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח וטענה, כי מדובר בגרימת מקרה הביטוח במתכוון.

בית המשפט קיבל את התביעה אולם קבע, כי אין לחייב את חברת הביטוח בתשלום ריבית מיוחדת

מתוך פסק הדין:

"במהלך ניהול תובענה זו ניתן פס"ד בתביעת נזקי גוף אשר הוגשה בבית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 61450-12-12, בידי יורשי המנוח ועזבונו, בין היתר כנגד הנתבעת כאן. בפסק הדין אשר ניתן בהתאם להוראות ס. 79א לחוק בתי המשפט, נקבע כי האירוע נשוא התובענה אינו תאונת דרכים. הנתבעת טענה כי קביעה זו משמעה מעשה בית-דין בעניינה ולפיכך אף מטעם זה, יש לדחות גם תובענה זו כנגדה. 

דיון :

תכליתו של ס. 26 לחוק חוזה הביטוח היא לתת ביטוי לעקרון שלפניו מבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח בגין גרימה מכוונת של נזק. ראה ברע"א 6204/15 טל שחם נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 19/10/15).

הנטל להוכחת הטענה כי מקרה הביטוח נגרם בידי התובעת באמצעות מנהלה המנוח, מר עופר גיל ז"ל, מוטל על כתפי הנתבעת שכן המדובר בטענת הגנה ובחריג לפוליסה. ראה בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. שלום גרשון הובלות בע"מ (ניתן ביום 5/10/06). טענותיה של הנתבעת מייחסות למנהל התובעת מעורבות בעבירה במסגרתה נכנס אל הרכב נשוא התובענה ועל אף הוראות שוטר, לא עצר את הרכב והמשיך בנסיעה תוך שהוא מסכן את השוטר. להוכחת טענות בעלות גוון פלילי נדרשת מידת הוכחה מוגברת. ראה בע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589.

עיון בחומר הראיות אשר הובא לפני בית המשפט כמו גם שמיעת עדותו של השוטר אביעד , מצביעות על כך כי למנהלה של התובעת לא הייתה כוונה לגרימת הנזק נשוא התובענה. על מנת לשלול את הכיסוי הביטוחי יש צורך להוכיח כוונה ממש לגרימת תאונה ונזק. ראה למשל בת.א. 1782/02 בן חיון נ. זובידאת אברהים ואליהו חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 3/2/03) באותו מקרה לא נשלל הכיסוי הביטוחי בשל חריג הכוונה האמור בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, אף ממי שהוכח כי נהג בשכרות ברכב וגרם לתאונה ולנזק.

עיון בהודעתו של השוטר אביעד כהן במח"ש מיום 4/11/10  מעלה כי מנהל התובעת המנוח לא התכוון להימלט מפניו שכן הוא לא עוכב או נעצר בטרם הארוע, אלא נכנס לרכב נשוא התובענה והחל בנסיעה מבלי לשעות להוראות השוטר לעצור, כך שהשוטר נאלץ להיתלות על מכסה המנוע של הרכב נשוא התובענה תוך כדי נסיעתו. השוטר העיד כי המנוח "נראה מבולבל, גמגם במפגש הראשוני שלי איתו" וכן העיד השוטר כי המנוח נטל כדורים תוך כדי נסיעה. בחקירתו לפני בית המשפט, הפנה השוטר להודעתו במח"ש וחזר על פרטי המקרה האמורים בה. משתי אלו לא ניתן להסיק כי כוונת המנוח לגרום לאותם נזקים נשוא התובענה ולא ניתן לקבוע מה היתה כוונתו באותה הנסיעה, בוודאי לא במידת ההוכחה המוגברת הנדרשת מעם הנתבעת.

אף בהנחה כי בנטילת כדורים תוך כדי הנסיעה, ניתן היה ליחס למנוח כוונה של ממש לגרימת תאונה ונזק תוך נהיגה בהשפעתם, וכאמור אין די בכך בכדי להוכיח כוונה של ממש לגרימת התאונה והנזק, הרי שבתיק החקירה המשטרתי מצויה חוות דעת מהמעבדה הטוקסיקולוגית בתל השומר באשר למנוח כי לכדורים אשר נמצאו ברכב לאחר מות המנוח, אין השפעה על הגוף או על ההתנהגות. בבדיקה לאחר המוות שנערכה במכון לרפואה משפטית בידי פרופ' היס, לא נמצאו כלל סמים או תרופות בגוף המנוח, כך שהטענה כי המנוח נטל כדורים תוך כדי הנסיעה, נשללת.

מעדותו של השכן – מר שפי ברוך לפני חוקר מח"ש עולה כי לאחר ביצוע הירי "המונית נסעה במעין איבוד שליטה כמו אדם ששתה אלכוהול. בקטע שלקראת הצומת נראה לי שהאוטו נסע לבד כי האוטו שייט" (עמ' 2 שורות 26-28 להודעה מיום 4/11/10).הדבר דווקא מתיישב עם העדר כוונה לגרימת הנזק ולאו דווקא עם גרימת נזק בכוונה בידי הנוהג ברכב. השוטרת יונית ארדיטי מחזקת רושם זה כאשר היא מעידה "המונית נתנה גז עצום ועפה ועלתה על האי תנועה והעיפה את התמרור ויש מן תעלה והמונית עפה באוויר ועברה את התעלה ואחרי התעלה ב 50 מטר המונית נעצרה" (ראה עמ' 1 שורות 22-23 להודעה מיום 4/11/10). השוטרת מוסיפה ומספרת כי לאחר שהמונית נעצרה הוצא ממנה המנוח עופר גיל כאשר הוא מחוסר הכרה. מכלל אלו, לא ניתן להסיק כי גרימת הנזק באמצעות המונית נעשתה בכוונה בידי המנוח. גם השכן מר דדו יחי מספר כי "המונית פרפרה וממש עפה קדימה וראיתי את המונית נוסעת לתוך השדה עד שנעצרה" (ראה עמ' 1 שורות 11-12 להודעה מיום 16/11/10).

בעניין זה עדותה של הגב' שרה גיל - אלמנת התובע לפני בית המשפט לא העלתה ולא הורידה באשר לכוונת מנהל התובעת המנוח לגרום לנזק נשוא התובענה. כאשר היא נשאלה אודות המנוח היא השיבה במלוא הכנות כי דבריה הם סברה  "בוודאי שזה סברה. אני לא יכולה לדבר בשמו, הוא לא נמצא פה." (ראה עמ' 6 שורה 24 לפרוטוקול).  הגב' גיל העידה כי ברגע בו בישרה לבעלה המנוח על צו ההרחקה, הוא נכנס אל רכב המונית נשוא התובענה והחל לנסוע. אף בעדות זו אין על מנת לסייע בידי הנתבעת להוכיח את הכוונה הנטענת המיוחסת למנוח בדבר גרימת הנזק במתכוון לרכב נשוא התובענה. הדברים אף אינם מתיישבים עם ההגיון – מה לו למנהל התובעת המנוח כי יסכן את חייו סיכון של ממש,  בכוונה לגרום נזק לרכבו.

מכלל אלו עולה כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כוונה של ממש, כנדרש בלשון החוק, מצדו של מנהל התובעת המנוח לגרימת הנזק נשוא התובענה.

הנתבעת כאמור טענה למעשה בית דין היות ובית המשפט המחוזי קבע במסגרת פסק דין אשר ניתן בהתאם להוראות ס. 79א לחוק בתי המשפט כי אין המדובר בתאונת דרכים. עיון בפסק הדין אשר ניתן בבית המשפט המחוזי מעלה כי כלל לא היה דיון בסוגיה זו בין הצדדים והטענה כי הצדדים יכולים היו להוסיף ולהתדיין בסוגיה זו ומשלא עשו כן מהווה הדבר מעשה בית דין , בכל הכבוד אינה יכולה לעמוד לה לנתבעת. כך אף באשר לטענת הנתבעת כי פלוגתא זו קיבלה ביטוי מלא בפסק הדין. בית המשפט המחוזי לא עסק בטענות הצדדים לעניין זה, אלא קבע את שיעור הפיצוי תוך ציון כי עשה כן בשים לב לכך שאין המדובר בתאונת דרכים. משכך אף לא ניתן לקבוע כי ההכרעה בפלוגתא זו היתה חיונית למתן פסק הדין שכן בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו ללא נימוקים כמקובל בפסיקה בהתאם להוראות ס. 79א. זאת ועוד, הפלוגתא אשר נדונה לפני בית המשפט המחוזי עסקה בנזקי גוף וכאן עסקינן בנזקי הרכוש והנתבעת אף הגבילה עצמה בכתב ההגנה לטענה אחת בלבד – כי חל החריג האמור בס. 26 לחוק חוזה ביטוח. בעניין זה יאמר כי הנתבעת הרחיבה את חזית טענותיה מן האמור בכתב ההגנה ולסיכומיה יצקה טענות מן הגורן ומן היקב. כך למשל טענה הנתבעת טענות שונות באשר לתיק מח"ש וכן טענה כי אין עילה אשר בגינה האירוע נשוא התובענה בר פיצוי בפוליסה.

אין ממש בטענות אלו. המדובר באירוע במסגרתו נגרמו נזקים לרכב התובעת כפי שפורט לעיל בהרחבה. נזקים אלו מכוסים במסגרת פוליסת הביטוח אשר הנפיקה הנתבעת עבור התובעת ומשלא הוכיחה הנתבעת את קיומו של החריג האמור בס. 26 לחוק חוזה ביטוח, הרי שהנזקים מכוסים במסגרת פוליסת הביטוח.

לעניין הנזק , לא חלקה הנתבעת על חוות דעת השמאי מטעמה של התובעת וחוות דעתו של השמאי העלתה כי מדובר בנזק בסך 48081 ₪. השמאי לא זומן לעדות וחוות דעתו נותרה בעינה. משכך, אני קובעת כי גובה הנזק הוא 48,081 ₪ וכן נשאה התובעת בשכר טרחת שמאי בסך 900 ₪.

משקבעתי כי הנתבעת לא הוכיחה את דבר קיומו של החריג לפוליסה, הרי שעליה בהתאם לפוליסה לשאת בנזקים אשר נגרמו לרכב התובעת ויש לקבל את התביעה.

התובעת טענה לעניין חיוב הנתבעת עבור "ריבית מיוחדת" - סעיף 28א לחוק קובע , כי בית המשפט רשאי לחייב :  "בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28".

...

בענייננו, בנסיבות המתוארות לעיל, לא מצאתי כי התנהלותה של הנתבעת הייתה בלתי סבירה אלא נבעה מתוך מחלוקת אמתית בין הצדדים בדבר תחולת החריג לפוליסה ומשכך אין מקום לחיובה בריבית מיוחדת שהנה כאמור סנקציה  שיש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו.

אשר על כן, דרישת התובעת לחיוב הנתבעת בריבית מיוחדת לפי ס' 28 א' נדחית.

סוף דבר,

התביעה מתקבלת במלואה."