פסיקה: חברת הביטוח אינה ממחויבת ליזום עדכון הערכת תכולת דירה

תאמ (ת"א) 31605-10-14  חוה שלו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 8/11/2015

ע"י כב' השופט הבכיר: אלי ספיר

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתה של מבוטחת שמבקשת לחייב את חברת הביטוח לשלם לה סכום נוסף על תגמולי הביטוח ששולמו לה בדין פריצה לדירתה וזאת בשל הערך הריאלי של כלי הכסף והתכשיטים שנגנבו? בנוסף נתבעת חברת הביטוח לשלם בגין נזקים עקיפים, חיוב יתר מיום הפריצה ועד לשינוי דמי הביטוח לערך הרכוש לאחר הגניבה וכן שכ"ט מומחה מטעם התובעת.

רקע: ביטוח תכולה הדירה נעשה בהסתמך על הערכה ישנה של תכולת דירה שנעשתה כשש שנים לפני תחילת הביטוח.

בית המשפט דחה את התביעה למעט חיוב היתר בדמי הביטוח וחייב את המבוטח לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין לחברת הביטוח.

מתוך פסק הדין:

"השאלה היחידה העומדת במחלוקת במסגרת משפט זה, היא – האם יש בהימנעות הנתבעת מעדכון הפוליסה על בסיס סקר הערכת רכוש מעודכן – משום רשלנות כלפי התובעת.

עוולת הרשלנות היא עוולה מרכזית – אם לא המרכזית שבעלוות – במסגרת דיני הנזיקין (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). לעוולה זו תרומה מרכזית, בתחום המשפט האזרחי, להכוונת התנהגות ולקביעת סטנדרטים של התנהגות סבירה וראויה (ב. מדינה, "הכוונת התנהגות באמצעות עוולת  הרשלנות" המשפט ד (1998) 255). במשך שנים רבות המודל המקובל והמסורתי לבחינת יסודותיה של עוולה זו נבחן בהתאם למרכיב המרכזי שבה: חובת הזהירות אשר לה שתי פנים. לצד הפנים הכלליות שלה בדמות חובת הזהירות המושגית נבחנה חובה הזהירות הקונקרטית כלפי הצדדים הספציפיים על מאפייניהם ועל הפעילות המסוימת הנטענת כעוולתית. הפרת החובה על שתי פניה, האשם שבמעשה, היא קביעה עובדתית ונורמטיבית כאחת, הקובעת כי במעשה שנעשה בידי הנתבע יש משום הפרת חובה הזהירות.

ייסוד נוסף הוא הקשר הסיבתי המשפטי שמטרתו העיקרית היא בחינת הקירוב, או למצער הריחוק, של מעשה ההתרשלות לנזק – שהוא יסוד נוסף ואחרון בעוולת הרשלנות.

עם זאת, הן כתוצאה מהתפתחות הפסיקתית מאז הבניית אותו מודל לבחינת עוולת הרשלנות, והן, יש להניח, כתוצאה מהצעת הקודקס האזרחי (סעיף 386 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א - 2011, ה"ח הממשלה, בעמוד 712) נשמעות קריאות לשינוי המודל המסורתי לבחינת יסודות עוולת הרשלנות (י. גלעד, "על מודלים של רשלנות", משפטים ז (התשע"ד), בעמוד 1). בפסק דינו של כבוד השופט עמית בפרשת פלוני (ע"א 4486/11 פלוני ואח' נ' פלוני (פס"ד מיום 15.07.2013; לא פורסם) הוצע מודל חדש לבחינת יסודות עוולת הרשלנות. כך, מציע המודל, את בחינת ייסוד ההתרשלות, הוא האשם שבהתנהגות האדם, בלא היזקקות לבחינת החובה על שני ראשיה כבמודל המסורתי (חובת זהירות מושגית; חובת זהירות קונקרטית). במקום זאת, השיקולים שינחו את בית המשפט בבחינת קביעת גבולות העוולה ייעשו במסגרת בחינת שיקולי המדיניות השוללים את הטלת האחריות. בכל הנוגע לעניין יסוד הקשר הסיבתי (הן העובדתי, והן המשפטי הבוחן בדיעבד את התממשות הסיכון) הרי שנדמה כי השוני בין המודלים אינו ניכר.

לאחר שבחנתי את הראיות והטענות בתיק הגעתי למסקנה, כי דין התביעה (בעיקרה) להידחות מהטעם שלא מתקיימת חובה (על פי שני המודלים שהוצגו לעיל) וגם מן מהטעם שאין קשר סיבתי משפטי. ואילו נימוקי:

א.   (1) אין כל הוראה בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ"ו – 1986, המחייבת מבטח לשלוח סוקר על חשבונו לעדכן את שווי פריטי התכולה, לרבות דברי ערך.

      (2) לא קיימת הנחיה של המפקח על הביטוח בנוגע לשליחת סוקר לעדכון שווי פרטי התכולה.

ב.   (1) התובעת מתייחסת בעדותה לשאלה על מי מוטלת החובה לעדכן הפוליסה וכך זה מופיע בפרוטוקול:

ש. את הבנת שהפוליסה כפופה לסקר הגנות ב-2006 ושבהתאם לכך נקבע סכום הבטוח וכי חברת כלל לא מבטחת אותך מעבר לכך? את מכירה את הפוליסה?

ת. אני מכירה את הפוליסה. אני טיפלתי. כבר בשנת 1999 היה לנו סוקר. אלה סכומי הבטוח. היו לי גם הערכות שקניתי דברים" (שורות 6 עד 9; עמוד 9 לפרוטוקול).

     (2) לגבי המקרים שבהם יזמה פניה לעדכון הפוליסה העידה כי:

ש. יש לך להציג פנייה שלך לסוכן שאת דורשת שהוא ידאג ששווי התכשיטים וכלי הכסף יעודכנו?

ת. היו פניות.

ובהמשך:

ש. אם את אומרת שהייתה דרישה כזו ואם הסוכן ידע שזו הדרישה שלך, אבל בפועל זה לא בוצע, הפוליסה לא עודכנה?

ת. הפריטים עודכנו.

ש. הערך שלהם את מתכוונת?

ת. אם רכשתי פריט חדש או אם לדוגמא היה לי נזק עצמי, הוספו פריטים, ב-2006 היה לי נזק עצמי וברור שפניתי לסוכן ונשלח סוקר על מנת להעריך את הנזק ולא קיבלתי ממכם פיצוי על הנזק.

ש. האם יש הבדל במספר הפריטים בין 2006 ו-2013?

ת. לא עודכנו פריטים נוספים.

ש. ב-2006 היה אירוע?

ת. כן. הבן שלי התחתן ולכן נערך שינוי בתכשיטים, היה לי נזק עצמי ועשיתי שינוי והודעתי את זה לחברת הביטוח. היה לי נזק עצמי עם טבעת יהלום מאוד גדולה וזה היה התכשיט הכי יקר שלי... ועשיתי שינוי בתכשיטים". (שורות 12 עד 32; עמוד 9 לפרוטוקול).

(3) התשובה האחרונה ממחישה את המודעות של התובעת כבר בשנת 2006 – כי האחריות לעדכן את שווי הפריטים, ואת השינוי בהם (בין אם מדובר על שינוי כתוצאה מאירוע "נזק עצמי" ובין אם מדובר על שינוי כתוצאה משינוי הפריטים כתוצאה מאירוע משפחתי) – מוטלת עליה.

(4) והרי זה כל כך ברור. כיצד יכולה הנתבעת לדעת כי הבן של התובעת התחתן, או שהיה לה נזק עצמי בטבעת היקרה ביותר שלה?

(5) המסקנה העולה מעדותה של התובעת, כפי שהובאה לעיל, הינה כי התובעת הייתה מודעת היטב לאורך שנות היותה מבוטחת, כי סכום הביטוח כפוף לסקר ההגנות והאחריות לעדכן בכל רגע נתון שינוי בפריטים או בערכם מוטל עליה.

ד.   על הנתבעת לא מוטלת חוברת זהירות קונקרטית: ביחסים שבין מבוטח למובטחת הוכרה חובת תום לב וזהירות מוגברים מפאת היחסים החוזיים המיוחדים שבין הצדדים. משכך, בהתאם למודל המסורתי אין ספק כי קיימת חובת זהירות מושגית. ואולם, במקרה זה אין להכיר בחובת זהירות קונקרטית של חברת הביטוח לעדכן את מחירי הפריטים המבוטחים בשעה שהנגישות לפריטים אילו, לשינוי שבהם (לרבות בערך שלהם) – נתונים כולם למבוטחת, קרי התובעת.

ה.   בהתאם למבחן האשם לפי המודל שהוצע בידי כבוד השופט עמית, מגיעים למסקנה כי לא כי קיימת בהתנהלות המבטחת, הנתבעת, כל אשמה. גם בחינת הציפיות הטכנית של היווצרות סיכונים כתוצאה מההתנהגות – אינה מביאה למסקנה, כי באי-עדכון מחירי הפריטים המבוטחים יש משום סיכונים צפויים ובלתי סבירים. בעוד שניתן להניח כי מדובר על סיכונים בלתי סבירים, הרי שאין להניח – וכך אף עולה מעדות התובעת – כי סיכונים אילו הם צפויים. חברת הביטוח אינה צריכה ואינה יכולה לצפות או להיות מודעת לטיב הפריטים המבוטחים ולשינויים שבהם. במקרה זה – הציפיה היא דווקא מהמבוטחת הן מפאת היותה "המונע הזול" הנגיש לאותם פריטים מבוטחים (ומפאת כמות התכשיטים המבוטחת, ניתן גם להניח, אם כי בזהירות הנדרשת, על מודעות התובעת לשווים ולשינוי שבשווי זה), והן מפאת העובדה כי הנתבעת אינה מודעת (ולא צריכה להיות מודעת) לשינוי בהרכב הפריטים המבוטחים או ערכם של הפריטים. זולת קבלת טופס הסקר וקביעת סכום הביטוח בהתבסס עליו – אין לנתבעת כל אפשרות לדעת בפרקי זמן כאלה או אחרים אודות השינויים שחלים בפריטים אילו, בשווי שלהם וכיוצא באילו. מידע זה מצוי וצריך להיות מצוי בידי המבוטח דווקא.

ו.    (1) לא הוכח קשר סיבתי משפטי: בכל הנוגע לרכיב הקשר הסיבתי, הרי שאין מחלוקת כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין אי עדכון מחירי הפריטים המבוטחים וגנבתם ובין הנזק, שכן עדכון הפריטים מראש – היה בוודאי מעלה את סכום הביטוח ובעקבות גניבת הפריטים הייתה התובעת נפרעת כדי מלוא הנזק המבוטח (והמעודכן). אולם הדין שונה בכל הנוגע לקשר הסיבתי המשפטי. לעניין זה על בית המשפט לבחון בדיעבד האם "ניתן היה לראות את ההתנהגות כעוולתית בעת התרחשותה" (סעיף 26 לפסק דינו של השופט עמית בפרשת פלוני, לעיל). כמפורט לעיל לא ניתן לקבוע זאת. המבטחת לא הייתה יכולה לראות את ההתרחשות בעת "אי העדכון". התובעת לא הראתה כל נורמה חקיקתית על פיה ניתן להטיל חובה כזו על המבטחת, ולמצער, גם לא חובה שניתן לשאובה מההלכה הפסוקה, ומשכך בכל חידוש של הפוליסה, אין חובה על חברת הביטוח לעדכן את סכומי הביטוח, וחובה זו מוטלת דווקא על התובעת. הנתבעת לא יכלה לראות בהתנהגותה (אי עדכון הסקר) כעוולתית בעת התרחשותה (בין אם בעת חידוש הפוליסה, ובין אם במועד אחר).

(2) גם הסוקר, מר יורם ברייר, שהעיד מטעם התובעת, ציין, כי מפאת הפער שנוצר בין מנגנון העדכון האוטומטי שבפוליסה (ההצמדה למדד המחירים לצרכן) ובין הפער שעלול להיווצר (ושאכן נוצר בפועל במקרה זה) בין המחיר של תכשיט במועד עריכת הביטוח ובין מועד מאוחר יותר, הרי שנהוג לשלוח סוקר כדי "לכפר על הפער". ואולם אין בכך לא כדי להטיל חובה על המבטח ולא כדי ליצור קשר סיבתי משפטי בין ההתנהלות של המבטח ובין הנזק. כך, כפי שהעיד מר ברייר, לעדכון שווי הפריט המבוטח עשויות להיות השלכות הן במחיר הפוליסה (שכן, כאמור, הסקר נערך לצורך קביעת סכום הביטוח, ושווי הפריטים המבוטחים הם פונקציה מרכזית בקביעת סכום הביטוח), והן בדרישות המיגון שעשויות לצמוח כתוצאה מהעלייה ברכוש המבוטח בהשוואה לסקר הקודם:

ש.  הסקר הזה שנערך תסכים איתי שהשינויים המבוקשים בערך יביאו גם לשינויים בדרישות של הפוליסה למשל מיגונים, גובה הפרמיה שתשולם בעדה?

ת. אני מניח" (שורות 25 עד 27; עמוד 7 לפרוטוקול).

ז.          אחרון חביב, וכפי שעולה מהמודל המוצע בידי כבוד השופט עמית בפרשת פלוני שהובאה לעיל (בדומה לרכיבים אילו ברכיב החובה במודל המסורתי), הרי שקיימים שיקולים שאינם תומכים בהכרת החובה הנ"ל והטלתה – כמבוקש בתובענה זו בידי התובעת – על הנתבעת:

(1)     שיקולי הגינות – כפי שהובא מעלה, דווקא הנגישות של התובעת לפריטים המבוטחים, למודעות שלה (או למצער, לחובתה להיות מודעת) לשינוי בהרכב שלהם – אינה תומכת בהטלת חובה זו על מבטח.

(2)     מונע זול – מניעת הנזק היא בידי התובעת. ביכולתה לדרוש ולבקש את ביקור הסוקר לעתים קרובות יותר, ובאמצעות כך לצמצם את הפער (או לבטלו כליל) בין מחירי התכשיטים המבוטחים ובין המחיר המוערך בסקר. התובעת העידה כי פנתה לסוכן או לנתבעת לשם עריכת סקרים נוספים ועדכונים, ואולם עדות זו לא נתמכה במסמך חיצוני. לסקר האחרון שנערך בשנת 2006 – היה לתובעת הסבר הגיוני.

(3)     התנגשות בחיובים אחרים מכוח חוזה – חוזה הביטוח שבין התובעת ובין הנתבעת קובע מפורשות את הצורה שבה מבוטחים התכשיטים. כך נקבע, כי הסקר הוא הרף העליון (שכאמור על-פיו גם נקבע סכום הביטוח וממנו נגזרת הפרמיה) שבהתרחשות הביטוח תשולם למבוטח התמורה הביטוחית. פרק 3 לפוליסה (ביטוח כל הסיכונים לדברי ערך) קובע בפסקת הגבלת האחריות כי אחריות החברה לפי סעיף זה מוגבלת:

"לסך הנקוב בהערכה או שוויו הממשי של הפריט ליום קרות מקרה הביטוח הנמוך מבניהם".

נקודת המוצא היא, כי הצדדים לא יזדקקו להערכות מעודכנות, לאחר התרחשות מקרה הביטוח, באם קיימת הערכת סקר מעודכנת שהיא לכל היותר בת שנתיים. משמע, כי במקרה וקיימת הערכת סוקר שהיא לכל היותר בת שנתיים – ישולמו תגמולי הביטוח בהתאם לסקר (אף אם שווי התכשיטים נמוך יותר, למשל). היה ולא כך הדבר – ישולמו תגמולי הביטוח בהתאם לשווים הממשי, ובלבד שאם שווי זה עולה על הערכת הסקר (שלעניין זה אין חשיבות מתי נערכה) – שווי הסקר יהווה רף עליון לשווי הממשי.

פרשנות לפיה, על המבטח חלה חובה לשלוח את הסקר – תסתור את הקבוע בחוזה הביטוח, או לכל הפחות תהפוך את נקודת המוצא שלו, שכן מקום בו חברת הביטוח לא תשלח סוקר מטעמה, וביוזמתה, בכל פעם ששווי הנכסים המבוטחים ישתנה (או בפרקי זמן קרובים) – אזי היא תאלץ לשלם את שווים הממשי של התכשיטים. קביעה זו גם עשויה להביא לביטוח של נכסים – אף שדמי הביטוח תמורת מלוא שווים לא שולמו למבטחת. בנוסף קביעה כזו תשים לאל את מידת הפיקוח של הנתבעת לעניין דרישות המיגון שמשתנות בהתאמה לשווי הנכסים המבוטחים.

לבסוף אציין, כי ככל שהמבוטח הוא בעל רכוש רב, וביתר פירוט בעל תכשיטים או חפצי ערך יקרים במיוחד (בשים לב גם לעובדה, כי פוליסת הביטוח הרלוונטית של התובעת התקפה מיום 01.05.2012 ועד יום 30.04.2013 – ביטחה את תכולת דירה של התובעת, ובן זוגה, בסכום של 710,244 ₪) – קיים קושי ממשי לייחס "ידיעה" (או חובת ידיעה) של שינוי בשווי חפצי הערך (או רכיבי חפצי הערך, כגון עליית שווי הזהב, הכסף או היהלומים או עובדת היותם של פריטים מסוימים פריטי אספנות או עתיקות) למבטח. חלף זאת, ראוי לייחס זאת למבוטח. כך למשל, העובדה כי הוחלף מקרר מבוטח אצל המבוטח במקרר יקר יותר, או שווי השעון עלה כוון שפסקו לייצר שעונים מסדרה זו – הוא מידע שמצוי בידיעת המבוטח, ואין להטיל חובת בירור או חיקור על המבטח בסיטואציה זו.

בהעדרה של חובה (על פי שני המודלים) ובהעדרו של קשר סיבתי משפטי, הרי שאין צורך לדון ברכיבים האחרים של עוולת הרשלנות. נוכח האמור לעיל, נצבר מהתובעת להוכיח קיומה של התרשלות, ומשכך אין בהתנהלות הנתבעת (או באי-התנהלות כפי שנתבקש להכיר בידי התובעת) – רשלנות כלפי התובעת. ברכיב זה – דין התובענה להידחות.

רכיבי תובענתה של התובעת כללו את הסעיפים הבאים: פער השווי של התכשיטים (בין ההערכה המעודכנת של מר ברייר ובין הסקר האחרון); נזקים עקיפים; חיוב ביתר של פוליסת הביטוח מיום הפריצה, 12.01.2013, ועד ליום תיקון הפוליסה (להלן – חיוב היתר); שכר טרחת מומחה התובעת.

כאמור, נוכח הקביעה כי אין בהתנהלות הנתבעת רשלנות כלפי התובעת – הרי שכל רכיבי התביעה זולת חיוב היתר – דינם להידחות. בכל הנוגע לרכיב חיוב היתר, הרי שהתובעת טענה, כי מרגע הפריצה ביום 12.01.2013 ועד לעדכון הפוליסה בשלב מאוחר יותר, חייבה הנתבעת את התובעת במחירה המלא של הפוליסה כאילו היו מלוא התכשיטים המבוטחים עדנם בבית התובעת ומבוטחים כאילו לא ארע אירוע הפריצה.

הנתבעת לא חקרה את התובעת בדבר רכיב זה, ואף עדותה של הגברת ויצמן לאה, חתמת ראשית אצל הנתבעת, לא עסקה כלל ברכיב זה. הנתבעת לא הביאה את פירוט התשלומים שנגבו מהתובעת עובר למקרה הביטוח ולאחריו, ולהשלכות העדכון של גניבת התכשיטים המבוטחים מבית התובעת. מסמכים אילו בוודאי נגישים לנתבעת ובהם בחזקתה, ואי הבאתם פועלת לרעתה. משכך, ומשרכיב זה לא נסתר – יש מקום לחייב הנתבעת בסכום זה.

סיכום

בסיכום כל האמור לעיל, דינה של התביעה (זולת רכיב חיוב היתר) – להידחות. בכל הנוגע לרכיב חיוב היתר – הרי שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 750 ₪ בגין רכיב זה.

הוצאות – משאלו תוצאות פסק הדין, יש לפסוק את ההוצאות של הנתבעת בלבד כמי שהתביעה כנגדה נדחתה. בנסיבות אילו אין מקום לפסוק הוצאות לתובעת כוון שאני יוצא מההנחה הסבירה, שלגבי רכיב זה לא היה מתנהל משפט. בפסיקת ההוצאות אני מתחשב בהוצאות ההכרחיות והנדרשות – ברמה סבירה – של הנתבעת בהגנתה. בשים לב  – לסכום התביעה; לאופי ניהול ההליך בידי הצדדים, שכלל דיונים קצרים וממצים, תוך וויתור על עדים שאין מחלוקת על העובדות המוצהרות בידיהם; וסיכומים קצרים (סיכומי השלמה) – הרי שעל התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסכום של 3,500 ₪. כמו כן, תישא התובעת בשכר טרחת עו"ד הנתבעת בסכום של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אילו ישולמו תוך 30 ימים (בקיזוז סכום רכיב חיוב היתר, כאמור בסעיף 20 לפסק דין זה), שכן אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל."