תא (קריות) 50808-01-13 עומר חסנין נ' סעוד מוחמד עזאיזה
בית המשפט: השלום בקריות
פסק הדין ניתן ביום: 21/11/2015
ע"י כב' השופטת: פנינה לוקיץ'
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של עובד שנפל ממשאית בעת שתלה שלטם במסגרת עבודתו? האם התאונה מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד? האם המעביד הפר את חובת הזהירות אותה הוא חב כלפי עובדו ועל כן יש לחייב אותו בפיצוי העובד שנפגע?
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
" גם העובדה שהנתבע לא יכול היה לזכור ולציין בעדותו מאיזה צד שלו עמד התובע בעת שהבחין בו קודם לנפילתו ממשטח המשאית, וחוסר יכולתו לאמוד את המרחק בין מקום עמידתו הוא ליד הסל לבין קצה ארגז המשאית, אין בהם להביא למסקנה שמדובר בעדות שאינה משקפת את מצב הדברים בפועל.
ניסיון ב"כ התובע לטעון כי מאחר ומדובר בארוע "דרמטי" מבחינת הנתבע, על בסיס טענתו כי אף פעם לא נפל אדם ממשאיתו קודם לכן או אחרי כן ואף אישר כי פגיעתו של התובע באותו רגע נדמתה כפגיעה קשה, ולפיכך, מוזר שלא יכול הנתבע לזכור פרטים אלו, דינה להידחות.
..
מכל האמור לאמור לעיל עולה כי בבחינת העדויות שבפניי ועל בסיסם אני קובעת כי נפילת התובע מארגז המשאית ארעה בנסיבות שתוארו על ידי הנתבע בעדותו, דהיינו בעת שהתובע עלה מיוזמתו על משטח המשאית בזמן שהנתבע היה בעצמו על משטח המשאית ועסק בחיבור הסל לזרוע המנוף, ומסיבה כלשהי נפל התובע ממשטח המשאית.
האם לאור קביעה זו חב מי מהנתבעים כלפי התובע?
אך ברור, לאור קביעתי זו, שלא ניתן לקבל את טענת התובע כי מדובר ב"תאונת דרכים", שכן לא הוכח שנפילת התובע קשורה באופן כלשהו לשימוש שנעשה במשאית ולמעשה מוסכם גם על דעת ב"כ התובע כי באם ביהמ"ש יקבע שלא הוכח שהנפילה קשורה לתזוזת זרוע המנוף, הרי שאין מדובר בתאונת דרכים.
על אף קביעתי דלעיל באשר לאי הוכחת גרסת התובע כפי שפורטה בכתב התביעה ובתצהירו, אינני סבורה כטענת ב"כ הנתבעים 3 ו-5, כי דין התביעה להידחות רק בשל העובדה שגרסת התובע כפי שפורטה בכתב התביעה, לא התקבלה על דעת בית המשפט.
...
אלא שבבואי לבחון באם יש מקום לחייב מי מהנתבעים מכח פקודת הנזיקין, נתקלת תביעת התובע בקושי אחר, שכן אין לבית המשפט דרך כלשהי לקבוע כי מי מהנתבעים התרשל כלפי התובע בהעדר ראיה מספיקה כי נפילתו היתה תוצאה של מפגע כלשהו להבדיל מהחלקה או נפילה "סתם".
בהעדר ראיה התומכת בכך שהנפילה מהמשאית נגרמה בשל תזוזת זרוע המנוף או בשל השמנוניות, נותרים אנו אם האפשרות הסבירה הנוספת כי הנפילה ארעה כתוצאה מאובדן שווי משקל או החלקה "סתם" במהלך עמידתו ליד הנתבע או במהלך הירידה מהמשאית (לאחר שהתבקש ע"י הנתבע לעשות כן).
ממילא, גם באם אכן עלה התובע למשאית על מנת לקדם את העבודה, אין מקום לקבוע שחברת ההובלות התרשלה באופן כלשהו, שכן מדובר ביוזמתו של התובע עצמו, ומשלא הוכח כי קיים היה נוהג של הנתבע או נהגים אחרים של חברת ההובלות, להעזר בעובדים של המעסיקה לביצוע חיבור הסל, כיצד יכולים היו חברת ההובלות או הנתבע בעצמו לצפות כי מאן דהוא יעלה למשאית ללא רשות וללא שנדרש לעשות כן?
אינני מקבלת את טענת ב"כ התובע כי הנתבע התרשל בכך שלא ווידא, לאחר שהבחין בתובע וביקש ממנו לרדת מהמשאית, כי התובע אכן יורד בבטחה, ואת התרשלותו זו יש לזקוף לחובת מעסיקתו, חברת ההובלות. הנתבע היה עסוק באותה העת בחיבור הזרוע לסל ומשהבחין בתובע אמר לו לרדת. אין לנתבע כל חובה כלפי התובע לוודא שהוא יורד בבטחה. התובע אדם בוגר אשר בחר מיוזמתו לעלות למשאית ובאותה מידה יכול לרדת ממנה בבטחה. הנתבע לא צריך להניח שהתובע יחליק או יאבד שווי משקל בעת הירידה, מה גם שלא ברור כיצד היה יכול למנוע נפילתו באם היה מסתכל לאחור ומוודא שהוא ירד לפני שהמשיך בעבודתו.
האם יש מקום להטיל אחריות על נתבעת 3, מעסיקה התובע?
לאור קביעותי העובדתיות, טענתו היחידה של התובע כלפי מעסיקתו יכולה להיות, כי נשלח לבצע את העבודה בגובה, בסיוע משאית עם מנוף, מבלי שהונחה שלא לעלות למשאית, מבלי שניתנה לו אזהרה כלשהי באשר לסיכון הכרוך בכך, ומבלי שנשלח עימו מנהל עבודה שיפקח על אופן ביצוע העבודה.
חרף הקושי הרב שבדחיית תביעה של עובד שארעה במהלך עבודתו, אני מקבלת את טענת ב"כ המעסיקה, כי בנסיבות שהוכחו אין מקום להטיל כל אחריות על המעסיקה שכן לא הוכח כי התרשלה בדבר מה. בהקשר זה מסכימה אני עם טענת המעסיקה כי לא ניתן להעביר אליה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה מקום בו לא הורם הנטל הראשוני להוכיח מה גרם לנפילה. יתירה מכך גם אין לזקוף לחובת המעסיקה אי הבאת ראיות באשר להעדר התרשלות מצידה מקום בו התובע בכתב התביעה ובתצהיר שהגיש (ת/1) אינו מעלה כל טענה הקושרת בין מעשה/מחדל כלשהו של המעסיקה לבין נפילתו. כנגד איזו טענה עובדתית של התובע נדרשה המעסיקה להביא ראיות? הרי הוא עצמו בתצהירו טוען שנפל בגין תזוזת זרוע המנוף או מקיום שמנוניות על משטח המשאית. כנגד שתי טענות אלו אין המעסיקה יכולה להביא ראיה כלשהי שכן ברור ששתיהן אינן באחריותה.
מדובר בביצוע עבודה שגרתית של התובע, עובד מנוסה, בן 47, העוסק בתליית שלטים בשירות המעסיקה מזה 11 שנים. התובע עבר קורס הדרכה לעבודה בגובה, מכיר היטב את אופן ביצוע העבודה, וממילא את הסיכונים הרגילים הטמונים בביצועה, הכוללת את הצורך בעליה למשטח המשאית, בין היתר, על מנת להכנס לסל לצורך הרמה לגובה. הסיכון של נפילה ממשאית בעת עליה או ירידה ממנה איננו סיכון חריג, אלא הוא ענין של יום-יום ביחס לעבודה זו, ולפיכך גם לא נדרשת אזהרה מיוחדת מפניה. ממילא גם לא ברור כיצד אזהרה יכולה היתה למנוע התרחשות ארוע כזה.
ישנם מקרים, שאולי אינם השכיחים ביותר, בהם על אף שהפגיעה ארעה במהלך העבודה, אין מקום לקבוע אחריות נזיקית כלפי העובד התובע, בהעדר הצבעה על אמצעי זהירות כלשהו שיכול היה המעסיק לנקוט בכדי למנוע את התרחשות התאונה ולא ננקט על ידו.
לאור כל האמור לעיל אני דוחה את תביעת התובע בהעדרה של אחריות כלפיו מצד מי מהנתבעים."
