פסיקה: השופטת מצאה, כי המשכירה אחראית לביטוח מבנה הדירה המושכרת

תא (ת"א) 12269-12-13  נאוה גרטלר נ' מירי וייס

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 20/12/2015

ע"י כב' השופטת: חנה קלוגמן

עניינו של פסק הדין: האם היש לחייב את השוכרת לפצות את המשכירה בשל שריפה שאירעה במבנה הדירה המושכרת שלא בוטח?

רקע: לפי הסכם השכירות המשכירה היא זו שהתחייבה לבטח את מבנה הדירה. המשכירה טענה שיש לחייב את השוכרת בפיצוי בשל השריפה מתוקף התחייבותה להשיב את הדירה למשכירה בתום תקופת השכירות במצב שבו קיבל את הדירה לשימושו, למעט מצב של בלאי טבעי.

בית המשפט דחה את התביעה לחייב את השוכרת בפיצוי המשכירה בשל נזקי השריפה וחייב את השוכרת לפצות את המשכיר רק בשל הנזקים למושכר שנגרמו בתופת השכירות ללא קשר לשריפה.

מתוך פסק הדין

"אין ספק, כי ההסכם שבין הצדדים (נספח א'16 לתצהיר עדות ראשית התובעים) מטיל בסעיף 12 שבו את החובה לרכישת  פוליסת ביטוח על המשכירה, דהיינו על התובעת. התובעת טוענת, כי למרות האמור בהסכם, הוסכם בע"פ בינה לבין הנתבעים 1 ו-2 כי חובה זו תחול על השוכרים, דהיינו על הנתבעים 1 ו-2.

לעניין טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב יפים הדברים שנאמרו בע"א 2032/06 אמנון האגי ואח' נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן ואח' (ניתן ביום 01.02.09) מפי כב' השופט דנציגר:

"המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אשר פוסל טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. גם דינה של טענה זו להידחות. אכן, נקודת המוצא של סעיף 80 הנ"ל הינה שמסמך בכתב נהנה מעליונות אשר באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן לסתרו באמצעות טענות בעל פה אלא במסמך בכתב בלבד. ואולם, סעיף זה איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו, כמו גם לצורך הוכחת אירועים אשר התרחשו לאחר עריכת המסמך [ראו: ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(3) 1474, 1479 (1957); ע"א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נ' כנפו, פ"ד מ(2) 169, 185 (1986); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 22 (2003)]".  

ניתן להקיש מפסק הדין לעיל בענייננו וללמוד, כי במקרה דנן אין מדובר בפרשנות ההסכם שבין הצדדים, שכן זה לא השתנה משך שנים רבות (מלבד הארכת התוקף שבו). מדובר במקרה בו חל סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני, לפיו לא ניתן לסתור מסמך שבכתב באמצעות טענות בעל-פה.

כך גם לא מצאתי כל אסמכתא התומכת בטענה זו של התובעת. התובעת הקפידה כל שנה לחדש את הסכם השכירות בכתב ולעדכן את סכום השכירות, כך שטענה על הסכמה בעל פה הנוגדת הסכם בכתב שמוקפד להאריכו בכתב כל שנה, מצריך אסמכתא נוספת לעדות בעל פה. אסמכתא כזו לא הוצגה.

התובעת טענה, כי לא גבתה את הסך של 180 ₪ עבור הפוליסה, אך גם לטענה זו לא הייתה כל אסמכתה, שכן לא הוגשה כל אסמכתה לגבייה נוספת של סכום זה לפני השינוי הנטען. בנסיבות אלו אני מקבלת את גרסת הנתבעים, כי חובת עריכת הביטוח הייתה על התובעת, ומשלא עשתה זאת אין לה להלין אלא על עצמה.

אוסיף ואציין, כי התובעת כבעלים של המבנה הייתה צריכה להודיע לנתבעים על איזה סכום עליהם לבטח את המבנה אם שונה ההסכם בע"פ, ולא מצאתי גם כל ראיה שדבר זה נעשה. אין אף ראיה על כי התובעת דרשה לראות את הפוליסה, דבר המתבקש בנסיבות שינוי ההסכם בעל פה, כנטען.

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי הפרת ההסכם בעניין רכישת פוליסת הביטוח הייתה של התובעת.