פסיקה בעליון: הנחת מטען חבלה מתחת לרכב אינה מהווה תאונת דרכים

ע"א  8238/14 ג'לאל מרוח סילאוי נגד שירביט חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 12/1/2016

ע"י כב' השופט: י' עמית ובהסכמת השופטים נ' סולברג וא' שהם

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של הנפגע בשל התפוצצות מטען חבלה שהוצמד לרכב על פסיקתו של בית המשפט המחוזי שקבע, כי האירוע במהלכו נפגע התובע אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד?

בית המשפט העליון דחה את הערעור

מתוך פסק הדין:

"המערער חזר על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא, והדגיש כי לדידו האירוע עונה על ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". הנחת מטענים ברכב היא אירוע נפוץ, מאפייניו המיוחדים של הרכב הופכים אותו לרכיב מהותי של אירועים כגון אלו, ועל כן אין לראות את הרכב כ"זירה" גרידא, אלא קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה הפיזית. הסיכון בהנחת המטען הוא סיכון ייחודי לרכבים, וסיכון זה הפך לנפוץ עד שהפך ל"חלק מסיכוני הדרך" של החברה הישראלית. לדבריו, שגה בית משפט קמא עת קבע כי אירועים מעין אלו אינם שכיחים במקומותינו, וגם אם צדק בקביעה עובדתית זו, הרי שגה בקביעה כי נדירותם צריכה להשליך על סיווגם כ"תאונת דרכים". בנוסף, חזר המערער על טענתו שהאירוע נופל לגדרה של החזקה המרבה, מאחר שרצפת הרכב, שהיא רכיב חיוני להגשמת תכליתו התחבורתית, התפוצצה ופצעה אותו.

פסק דינו של בית משפט קמא מקובל עליי, על נימוקיו ותוצאותיו. השופטת וילנר עמדה על הרציונאלים והתכליות העומדים בבסיס החוק, סקרה את הפסיקה הרלוונטית לענייננו, ויישמה את ההלכה על הנסיבות העובדתיות של המקרה (ראו, בין היתר, פסקי הדין הבאים שנזכרו בפסק הדין: דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145 (2002) (להלן: עניין מזאוי); ע"א 342/02 אלפרון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (18.9.2002); רע"א 10721/05 "אליהו" - חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן (9.11.2006) (להלן: עניין יונאן); רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (29.10.2007); רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009); רע"א 6284/10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אליצור (27.12.2010); רע"א 3762/11 עיזבון המנוחה רחימי נ' חריזי (16.1.2012); רע"א 9108/11 ברששת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (13.3.2012); ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (17.3.2014)).

 בצדק דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער,  ואנו מאמצים את פסק דינו מכוח סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

מעבר לנדרש ראיתי לנכון לייחד מספר מילים לסוגיה עיונית גרידא, היא שאלת ההבחנה בין הקשר הסיבתי העובדתי לבין הקשר הסיבתי המשפטי נוכח ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" בחוק. כאמור, הגענו למסקנה כי לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי-משפטי. אשר לקשר הסיבתי-עובדתי, בית משפט קמא הניח כי התקיים קשר כאמור, וכלשונו:

"בחינת נסיבות האירוע שלפנינו מוליכה למסקנה כי בענייננו מתקיים רכיב הקשר הסיבתי העובדתי - הימצאות התובע ברכב בשעת נסיעה בעת שארע הפיצוץ (...) מקיימת קשר זה, שהרי לולא הימצאותו ברכב לא היה התובע נפגע" (שם, פס' 14).

 בשורות הבאות אעלה הרהור שמא גם קשר סיבתי-עובדתי אינו בנמצא. 

לפני תיקון 8, ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים בחוק הייתה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו".

לאחר התיקון, ההגדרה הבסיסית היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הוספת הדרישה שהשימוש יהיה למטרה מסוימת, יכולה להשפיע על גם על הקשר הסיבתי-עובדתי, באשר נדרש יחס של סיבתיות ("עקב") בין נזק הגוף לשימוש ברכב למטרות תחבורה:

 "הדיבור 'עקב' מצביע על קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי – בין המאורע שגרם לנזק הגוף לבין השימוש ברכב המנועי למטרות תחבורה" (רע"א 8061/95     יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 560 (1996)(להלן: עניין עוזר)).

 סיבתיות זו, ברמת הקשר הסיבתי העובדתי, אינה שונה מהקשר הסיבתי העובדתי הנדרש בדיני הנזיקין הכלליים, בבחינת "הסיבה בלעדיה אין". במילים אחרות, אלמלא השימוש ברכב למטרת תחבורה, לא היה נגרם נזק (ראו: ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 862 (1988) (להלן: עניין שולמן); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים סעיף 66 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד)).

במרבית המקרים שנדונו בפסיקה לאחר תיקון מס' 8, לא היה ספק ביחס לקיומו של קשר סיבתי עובדתי, והדיון התמקד בקשר הסיבתי המשפטי. לדוגמה, בעניין יונאן, המשיבים נפגעו מסלעים שפגעו ברכב בו נסעו, שאלמלא נסעו ברכב (שימוש למטרת תחבורה) לא היה נגרם נזק. בע"א 4204/98‏ המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 867 (1999) (להלן: עניין גשר שפירים), נהרג אדם כאשר הרכב בו נהג נמחץ על ידי חלק מגשר שנפל לכביש. אלמלא נסע ברכב (שימוש למטרת תחבורה) לא היה נגרם נזק.

בענייננו, המערער נסע ברכב עת התפוצץ המטען. אין חולק כי נסיעה ברכב עונה להגדרת "שימוש ברכב למטרת תחבורה", ואין חולק כי נגרמו למערער נזקי גוף. אולם, התפוצצות המטען, ונזקי הגוף שנגרמו כתוצאה מכך, לא אירעו בעקבות השימוש ברכב למטרת תחבורה בבחינת הסיבה בלעדיה אין. המטען הופעל בשלט רחוק, ללא קשר לנסיעה ברכב. ההפעלה מרחוק של המטען יכולה הייתה להיעשות בכל שלב שהוא, גם כאשר השימוש אינו למטרת תחבורה (לדוגמה, כאשר המערער ממתין בתוך הרכב, עומד ליד הרכב, שוטף את הרכב וכיוצ"ב). במקרה דנן, היחס בין השימוש לבין הנזק אינו יחס של סיבתיות (causality), אלא יחס מקרי (coincidence).

יש להבחין בין המקרה בפנינו לשני מקרים שנדונו בפסיקה, בהם נקבע כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק לבין השימוש ברכב. המקרה הראשון נדון בעניין שולמן, בו נהרג המערער לאחר שהתניע את מכוניתו, ובעקבות זאת התפוצץ חומר נפץ שהוטמן בו. שם נקבע כי "אכן, דעתי היא, כי נזק, הנגרם בשל התנעת המכונית או נסיעה בה והנובע מהתפוצצות מטען (...), הוא נזק הנגרם 'עקב' השימוש בכלי רכב" (שם, עמ' 672. הדגשה הוספה – י"ע). שוני "טכני" זה בין מנגנוני ההפעלה של המטענים בשני המקרים – הפעלה מרחוק באמצעות טלפון סלולרי והפעלה באמצעות מנגנון ההתנעה של הרכב – מוליד שוני מהותי בתחולת החוק. הנזק נגרם בעקבות השימוש ברכב למטרות תחבורה, ולא אך אגב השימוש ברכב.

המקרה השני הוא עניין מזאוי. שם, אדם נורה לאחר שחייל שישב עמו ברכב לחץ בטעות על הדק נשקו ופלט כדור. באותו מקרה מנה השופט אור מספר מקרים בהם עולות שאלות ביחס לקשר הסיבתי הנדרש לצורך ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים:

"אדם עולה לרכב עם כלב, ועקב התרשלות בשמירתו נושך הכלב נוסע אחר שיושב ברכב; ילד עולה לרכב עם נחש ארסי הנתון בתוך קופסה, ועקב התרשלותו משתחרר הנחש מהקופסה ומכיש נוסע; אדם הנושא וירוס מידבק של שפעת קשה יושב ברכב, ועיטושיו ושיעוליו גורמים להדבקת נוסעים אחרים באותו וירוס.

אין ספק כי בכל המקרים המתוארים לעיל קיים קשר סיבתי-עובדתי בין השימוש של הנוסעים ברכב לבין הנזק שנגרם לה" (שם, עמ' 163).

על פי הגדרתה הישנה של "תאונת דרכים" עובר לתיקון 8 לחוק, רכיב הקשר הסיבתי העובדתי התקיים גם במקרים בהם המטרה התחבורתית של השימוש ברכב הייתה אגבית לנזק (ראו הדוגמאות שמנה השופט אור בעניין מזאוי, כגון חולה שפעת המתעטש על חברו בעודם נוסעים ברכב ומדביק אותו וכו'). תוצאה זו הצריכה את בתי המשפט להפעיל את "מבחן התעבורה" או "מבחן הסיכון", ובעזרתם לקבוע כי אף שישנו קשר סיבתי עובדתי, אין מתקיים קשר סיבתי-משפטי.

 ואולם, לאחר תיקון מס' 8 לחוק, נוספה להגדרת "תאונת דרכים" נסיבה עובדתית חדשה של שימוש "למטרות תחבורה". אכן, נסיבה זו היא בעלת דמיון רב ל"מבחן התעבורתי" ובעיקרה חופפת לו. ניתן לטעון כי אם בעבר שימש מבחן זה לצורך ביסוסו של קשר סיבתי משפטי, הרי שכיום הוא משמש לצורך ביסוסו של קשר סיבתי עובדתי. במילים אחרות, כי במסגרת תיקון 8 לחוק, המחוקק ביקש "לייבא" את "מבחן התעבורה" מתחום הקשר הסיבתי-משפטי, ולקבע אותו כרכיב מרכיבי הקשר הסיבתי-עובדתי.

לפי פרשנות זו, במרבית המקרים הנדונים לפי נוסח ההגדרה שלאחר תיקון 8 לחוק, כלל לא יהיה צורך להידרש לשאלת קיומו של קשר סיבתי-משפטי, שכן על מנת לקבוע כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי, ממילא יש צורך לבחון אם השימוש ברכב נעשה "למטרות תחבורה".

מנגד, ניתן לטעון כי המילים "למטרות תחבורה" בהגדרה הבסיסית באו לתחם ולגדור את הקשר הסיבתי-משפטי, בעוד הקשר הסיבתי-עובדתי נבחן רק על פי אמת מידה אחת והיא, האם האירוע התרחש תוך כדי שימוש ברכב מנועי.

מכל מקום, מדובר כאמור בהערה עיונית גרידא, שכן במישור התוצאתי, מה לי אם נקבע כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" בשל העדר קשר סיבתי-עובדתי, ומה לי אם בשל העדר קשר סיבתי-משפטי. התוצאה האופרטיבית בענייננו אחת היא – העדר קשר סיבתי.

החזקה הממעטת בסיפא של הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק קובעת כלהלן:

ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי.

המערער טען כי הוא תם-דרך, וכי הפעלת מטען החבלה לא נועדה לפגוע בו, ולכן הוא אינו "אותו אדם" כאמור בחזקה הממעטת. בית משפט קמא מצא שלא להידרש לטענה זו, נוכח התוצאה אליה הגיע, ואף אני אותיר את הסוגיה למקרה המתאים.

אשר על כן, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪."