פסיקה: נדחתה תביעת תחלוף בשל פריצת רכב על ידי חבלן מטעם המשטרה

תא"מ 14681-09-09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל

בית המשפט: בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 11/1/2016

ע"י כב' השופטת: שרון הינדה

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של חברת הביטוח כנגד משטרת ישראל בגין נזק שנגרם לרכב מבוטח בעקבות פריצתו על ידי חבלן משטרתי ולחייב את משטרת ישראל לפצות את חברת הביטוח בגין תגמולי הביטוח ששילמה למבוטח?

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"אחריות הנתבעת

תביעה זו עילתה עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968.

גבולות האחריות הנזיקית של המדינה על מעשיה, קבועים בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים") הקובע כדלקמן:

"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

בע"א 337/81 שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל (פ"ד לח(3)337) עמד בית המשפט על הרציונל העומד בבסיס הוראה זו, בכל הנוגע לפעולת המשטרה, בקבעו כי:

"רבים ומגוונים הם תפקידיה של המשטרה מכוח הסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], בהם מניעת עבירות וגילוין. האין יסוד לחשוש, כי באותה מידה תתרבינה גם תביעות בנזיקין בגין ביצוע הסמכויות שלא כהלכה? סבורני, כי ממילא החשש אינו גדול לאור החסינות, המותירה את הרשלנות בלבד כיסוד לעילת תביעה. לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה."

במסגרת בחינת יסודות עוולת הרשלנות (חובת זהירות, קשר סיבתי ונזק), נקבע בפסיקה כי על המשטרה מוטלת חובת זהירות מושגית בהיותה אמונה על שמירת ביטחונם של תושבי המדינה, עליה לאכוף את שלטון החוק ועל כן אינה זכאית לחסינות מאחריות בגין נזקים שנגרמים בפעולות או מחדלים רשלניים שלה (ראו: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5)167 (להלן: "פס"ד וייס")).

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – על האיזון בין השיקולים השונים שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלת אחריות המשטרה בתביעות נזיקין, התייחס בית המשפט בפס"ד וייס, בקבעו שהמדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת להיזהר מפני הרתעת יתר שתפגע בפעילות השוטפת של המשטרה, מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי שתגרום להססנות וסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים, וכן מפני "הצפה" של מערכת המשפט בתביעות אזרחיות כנגד המשטרה אשר עלולות להביא לדלדול משאביה המצומצמים של המשטרה ולעיוות שיקול הדעת המשטרתי כך שיינתן משקל רב מדי לאחריות הנזיקית שעל המשטרה לשאת ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה. יחד עם זאת, המשיך בית המשפט וקבע כי שיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה אלא הם מעצבים אותה. שכן אל מול שיקולים אלה עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק, כאשר העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית (ראו גם: ע"א 3580/06 חגי יוסף ז"ל נגד מדינת ישראל (21.3.2011)).

בע"א 4371/13 לסרי ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14/12/14) פסק בית המשפט כי בחינת סבירות ההתנהגות נבחנת על פי מכלול הנתונים שעמדו בפני הרשות בזמן קבלת ההחלטות ועשיית הפעולות, בהתאם לנסיבות והתנאים שהיו קיימים במועד הרלבנטי ולא  בדרך של חכמה לאחר מעשה.

התובעת טענה כי הפריצה לרכב מבוטחה נעשתה ללא הצדק סביר, ללא כל התראה מוקדמת וללא נקיטת אמצעים קלים על מנת לאתר את הבעלים של הרכב.

מנגד הנתבעת טענה כי המשטרה לא התרשלה בהפעלת נוהל רכב חשוד לגביו הוציאה תעודת חיסיון ביום 9.1.12.

ה"תעודה בדבר ראיות חסויות מטעמי אינטרס ציבורי חשוב" חתומה בידי השר לביטחון הפנים, המתייחסת לנוהל רכב חשוד מיום 11.4.96 והוראה מקצועית – טיפול ברכב חשוב מיום 5.11.91 הוגשה לתיק בית המשפט. מעיון בתיק בית המשפט עולה כי התובעת לא עתרה לגילויה של הראיה ועל כן הדיון בתביעה נמשך כסדרו.

כעולה מגישת הפסיקה אשר פורטה לעיל, גרימת נזק אגב ביצוע פעולה משטרתית, כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח על הפרת חובת הזהירות של המשטרה. לפיכך הנטל על התובעת להוכיח התרשלות המשטרה באחד משניים, בעצם נקיטת הפעולה כנגד רכבו של מבוטח התובעת או בגרימת נזק מעבר לנדרש במסגרת נקיטת הפעולה האמורה.

לאחר שבחנתי את הראיות וטיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות המשטרה בשני המישורים האמורים וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

א. מבוטח התובעת העיד כי כשירד מביתו לא פגש את השוטרים אלא מצא פתק על רכבו. לגבי התנהלות המשטרה, טען כי לא התקשרו אליו, לא הודיעו לו ולא עלו אליו הביתה כדי לשאול מי הבעלים של הרכב. באשר לסיבה שבגינה החליט לרדת לרכבו בשעת לילה מאוחרת,  מצאתי בעדות מבוטח התובעת הסבר דחוק. מבוטח התובעת העיד כי חזר הביתה, החנה את רכבו בחניית הבית, ופתאום "בא לו" מאוחר לרדת לרכב, אז הבחין בפתק בו נרשם שהמשטרה הגיעה, שברה את השמשה וגרמה לנזקים לרכב. כשהתבקש לאשר, בחקירתו הנגדית, ששמע רעש ולכן ירד עם בנו, השיב כי הם רצו לקנות משהו לשתות. סמיכות האירועים – פריצת הרכב והרצון לקנות לשתות, מעוררת תהיה שמא אכן זו הסיבה שבגינה ירד מבוטח התובעת מבית בנו בשעת לילה כה מאוחרת. 

ב. בנוסף, מבוטח התובעת אישר כי בנו היה עמו, וכשנשאל מדוע לא הובא לעדות טען כי הבן בחו"ל. הטענה כי הבן בחו"ל לא נתמכה בראייה כלשהי, ולא הובהר האם הבן עזב לחו"ל לצמיתות או שמא אמור היה לשוב ארצה בשלב כלשהו ואזי ניתן היה לשמוע את עדותו. אין חולק כי מבוטח התובעת התארח בבית בנו, ומשבנו היה עמו בבית ובסמוך לרכב, ואף עולה מעדותו כי הוא זה שקרא את דו"ח המשטרה, נראה כי עדותו חיונית והיה בה כדי לשפוך אור על הנסיבות בעטיין ירדו לרכב ועל ההתרחשות עובר לאירוע הנדון ולאחריו. בנסיבות אלה ובהיעדר הסבר מניח את הדעת לאי הבאת הבן לעדות מוחזקת התובעת כמי שנמנעה מהבאת ראיה רלוונטית, כך שאילו הובאה הייתה פועלת כנגדה ומחזקות את גרסת הנתבעת (ראה: קדמי, על הראיות, חלק רביעי (תש"ע-2009) עמ' 1889; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602).

ג. התובעת ביקשה להוכיח את התרשלות המשטרה גם באמצעות עדות קצין החבלה, אשר לא זכר פרטים אודות האירוע הספציפי ולא הציג ראיות. מנגד הנתבעת טענה כי המשטרה פעלה בהתאם לנוהל רכב חשוד. כאמור, הוטל חיסיון על הנוהל, באופן שהקשה על התובעת לעמת את קצין החבלה עם הפעולה על פיו. בנסיבות אלה, נקודת המוצא שלא נסתרה היא כי אכן רשאית הייתה המשטרה לבצע פתיחה של הרכב וכניסה פיזית אליו על מנת להזים החשד לגביו.

ד. בעדותו מסר קצין החבלה תיאור כללי של תהליך הטיפול בקריאות בגין "חפץ חשוד" ושל  ההחלטה כיצד לטפל ברכב כדי להזים את החשד לגביו. אמנם, קצין החבלה לא זכר לומר פרטים רבים לגבי האירוע בו עסקינן, ובחקירתו הנגדית אישר כי אינו יודע לומר מה גרם למשטרה לחשוד דווקא ברכב זה. אולם בעניין זה העיד כי ראשיתו של התהליך היא בפנייה של אזרח למוקד בגינה פותחים קריאה, והוא חזר על עדותו זו בחקירתו הנגדית כשהשיב שאינו יכול לומר היום מה הנתונים שעוררו את חשדה של המשטרה מעבר לתלונה של האזרח שחשד מטעמיו ברכב ועדותו זו לא נסתרה.

נוכח פרק הזמן הממושך שחלף מקרות האירוע ועד להגשת התביעה, ומשמדובר בבעל מקצוע אשר סביר כי מאז קרות האירוע ועד למועד עדותו השתתף באירועים נוספים בעלי אופי דומה במסגרת עבודתו, אי יכולתו של קצין החבלה לזכור פרטים ספציפיים לגבי האירוע, טבעית בנסיבות העניין ומכל מקום לא הוכח בפניי כי קצין החבלה ניסה להסתיר פרטים בעדותו לגבי ההתרחשות האירוע.

ה.באשר לטענת התובעת כי קצין החבלה לא הביא כל ראיות ולא ציין ולו פעם אחת כי ניסה ליצור קשר עם הבעלים של הרכב - איני מקבלת הטענה משני טעמים. האחד – קצין החבלה העיד שהוא מוודא ביצוע הפעולות וכי בהגיעו למקום הוא מבצע כריזה שיש לו ברכב ועוד בדיקות שהוא יכול לבצע ועדותו זו לא נסתרה. השני - לא פורטו בפניי אילו ראיות סברה התובעת כי היה על קצין החבלה להביא ובחקירתו הוא לא התבקש להציג ראיות כלשהן מעבר להתייחסות לדו"ח הפעולה שהוגש על ידי התובעת עצמה. סביר להניח כי לו התובעת הייתה פונה את הנתבעת בזמן סביר סמוך לאירוע, יכולה הייתה הנתבעת לאתר שוטרים שהיו במקום או ראיות אחרות אשר היה בהן כדי ללמד על ההתרחשות. אולם נוכח ההשתהות בפנייה לנתבעת ובהמשך לאמור בסעיפים 20 ו- 21 לעיל, איני זוקפת אי הבאת ראיות לחובתה של הנתבעת.

ו.  העובדה כי נגרם נזק לרכב מבוטח התובעת, כשלעצמה אינה מלמדת על התרשלות המשטרה.

קצין החבלה התבקש להסביר כיצד מחליטים לטפל ברכב והוא הסביר כי יש כלי רכב הניתנים לפתיחה ויש כלי רכב שלא ניתן לפתוח בגלל המנגנונים שלהם, למשל כלי רכב גרמניים. עדותו זו של קצין החבלה לא נסתרה והתובעת לא הביאה מצידה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי היה באפשרות המשטרה לפתוח את רכבו של המבוטח באמצעים חמורים פחות.

סיכומו של דבר, המסקנה מכל האמור לעיל היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהמשטרה התרשלה בהפעלת הנוהל ואף לא כי הנזק שגרמה לרכבו של מבוטח התובעת חרג מעבר לנדרש בנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה, ועל כן ועל כן אני סבורה כי לא הוכחה במקרה זה התרשלות של המשטרה ומשכך דין התביעה להידחות.

בטרם אסיים אציין במאמר מוסגר כי לא נסתר מעיני הקושי המתעורר נוכח העובדה שנזק שהנתבעת מודה שגרמה (לפחות בהיקף שעולה מדו"ח הפעולה שהוצמד לשמשת הרכב) ושהוא תוצאה של פעולה של המשטרה, יוטל על הניזוק, בייחוד במקרה שבו בסופו של דבר לא נמצא חפץ חשוד ברכבו. יחד עם זאת משלא הוכחה רשלנות בפריצת הרכב של מבוטח התובעת, הרי שבהתאם להוראת סעיף 3 לפקודת הנזיקים האזרחיים, אין המדינה אחראית בנזיקין לפיצוי התובעת על נזקיה.

אוסיף ואומר כי בפסיקה הועלתה השאלה בדבר האפשרות להטיל אחריות בנזיקין על הרשות גם בהיעדר רשלנות מכוח עילה חוקתית או מנהלית אולם נקבע כי הדבר ייעשה בנסיבות חריגות (ראה: בג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל, פ"ד נ"ב (2) 454 (1998);ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16 (2004); ע"א (חי')העמותה למען איכות הסביבה וחיים בנהריה נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (2007)).

סוגיה זו לא עלתה לדיון בתביעה דנן, אשר במסגרתה נבחנה התנהגות המשטרה במסגרת הנורמטיבית של עוולת הרשלנות בלבד ומשלא הוכח בפניי כי הנזק שגרמה המשטרה היה במידה שעלתה על הנדרש לצורך הכניסה לרכב של מבוטח התובעת, ולא נטען כי זהו אחד המקרים החריגים הצדיקים הטלת אחריות ללא אשם, אין מקום להידרש לשאלה זו.

סיכומו של דבר משלא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות המשטרה, התביעה נדחית."