תא (ב"ש) 4354-05-14 גבריאל עמיר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בבאר שבע
פסק הדין ניתן ביום: 20/1/2016
ע"י כב' השופט: סגן הנשיאה, עידו רוזין
עניינו של פסק הדין: האם האירוע שבמהלכו נפגע התובע מהווה תאונת דרכים כמשמעות המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה – 1975?
רקע: התובע הינו בעל עסק עצמאי בתחום ההובלות, באמצעות משאית שבבעלותו. התובע נפגע כאשר העמיס למשאית, משטחי עץ של תפוחי אדמה, באמצעות שימוש בעגלת משטחים. במהלך ההעמסה התובע שהה בתוך ארגז המשאית ואחז בעגלה, על מנת להוציא את העגלה ממשטח עץ, כתוצאה מכך שהפעיל כוח למשוך את העגלה איבד התובע את שיווי המשקל ונפל אל מחוץ למשאית.
בית המשפט קבע, כי האירוע שבמהלכו נפגע התובע אינו מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד
מתוך פסק הדין:
"ההכרעה בפן העובדתי כיצד התרחשה התאונה הינה קלה שעה שהתובע במספר הזדמנויות מסר גרסה עקבית ובשום שלב לא נטען כי התאונה התרחשה במהלך ירידה או עלייה מהמשאית. יתירה מכך, מעדותו של התובע בבית המשפט ומתצהירו עולה כי הוא התכוון [תכנן] לרדת מהמשאית אולם לא הגיע לשלב זה. ראו דבריו במהלך עדותו בבית המשפט לפיו ציין "הייתי אמור לרדת מהמשאית" וכן בסעיף 6 לתצהירו שם ציין "התכוונתי לרדת". אולם בסופו של יום דומה כי אין מחלוקת ששלב "הירידה" מהמשאית לא החל והנפילה התרחשה תוך כדי משיכת העגלה ממשטח העץ שהיה עליה.
לאור האמור, אני קובע כממצא עובדתי כי התאונה התרחשה כדלקמן:
התובע שהה בתוך ארגז המשאית, בטרם החל לרדת מהמשאית, הפעיל כוח על מנת למשוך את העגלה, כתוצאה מהפעלת הכוח הוא איבד את שיווי המשקל ונפל אל מחוץ למשאית.
לאחר שהכרעתי כיצד התרחשה התאונה, אעבור לשלב השני ואבחן האם התאונה הינה "תאונת דרכים". כאמור, לטענת התובע התאונה הינה תאונת דרכים שעה שהתובע ירד מהמשאית ומדובר בפעולת לוואי לפעולת הפריקה וטעינה ומנגד הנתבעת טוענת כי אין מדובר בתאונת דרכים, אלא בתאונת עבודה שעה שהתובע נפל ללא קשר לירידה מהמשאית.
מסגרת נורמטיבית
ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים כך:
"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
מהו אותו תנאי של "שימוש ברכב מנועי", חוק הפיצויים קובע בהגדרת משנה כדלקמן:
"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול – דרך או תיקון – דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד" (ההדגשה שלי – ע.ר.).
הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" מפרטת מגוון פעולות הכלולות בשימוש בו. כך הנסיעה ברכב, כניסה לתוכו, ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו ועוד. לצד האמור, הוראת ריבוי המרחיבה את השימוש גם לטיפול או לתיקון רכב, הינתקות ונפילה של חלק מהרכב או מטענו בין אם תוך כדי נסיעה ובין כאשר הרכב חונה. לצד כל אלה, קיימת הוראה ממעטת המדגישה כי פריקה וטעינה של מטען, כאשר הרכב עומד, אינם נכללים כ"שימוש ברכב מנועי". ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי (פורסם במאגרים משפטיים), קבע כב' השופט (כתוארו אז) ת' אור, כי התכלית החקיקתית העומדת מאחורי הוצאת פריקה וטעינה מכלל שימוש ברכב מנועי, הינה כי כשהרכב עומד במצב סטטי, אין הוא משמש סיכון תחבורתי מובהק, אלא סיכון אופייני לפעולות הפריקה והטעינה של מטענים. במצב האמור, סבר המחוקק, כי אין להטיל את הנזק שנגרם בגין התממשותו של סיכון שאינו תחבורתי בעיקרו, על כלל בעלי הרכב המממנים את תשלומי הפיצויים על פי החוק.
ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב (פורסם במאגרים משפטיים) השתרשה ההלכה הנוגעת למקרה דנא (להלן: "הלכת אוסם"). בהלכת אוסם נדון מקרה של אדם שירד מחלקו האחורי של משאית שעה שפרק סחורה ונפל ממנה. הצדדים התייחסו בסיכומיהם להלכת אוסם כאשר כל אחד מהם סבור שפסק הדין תומך בטענותיו המשפטיות, לפיכך אעמוד בתמצית על הלכת אוסם.
בהלכת אוסם כב' השופט א' ריבלין, דן בהתנגשות בין פעולת הפריקה והטעינה, כהוראה ממעטת, לבין דרכי שימוש ברכב שאינן עצמאיות, אלא כרוכות בפעולת הפריקה והטעינה (ירידה או עלייה לרכב).
נקבע שם כי פעולות מסוימות המהוות "חלק אינטגרלי" של פעולת הטעינה או הפריקה מביא אותם בגדרי פעולת הטעינה והפריקה בעצמה, קרי הן באות בגדר החריג. כך למשל נפסק כי פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינתה כמו גם סגירת הדופן, מהווה פעולת לוואי של הטעינה. עוד נפסק, כי פעולת כיסוי בד הברזנט, שכיסה את המטען, לאחר הפריקה, עשויה להיחשב פעולה הנלווית לפריקת המטען. עוד נפסק כי, בדיקת יציבות המטען וקשירתו מהווה "חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעולת הטעינה". בסופו של יום נקבע כי במקרים בהם ההוראה הממעטת "מתנגשת" עם ההוראה המרבה, יש להעדיף את החיוב על פני השלילה.
יחד עם האמור, בפסיקה נרחבת שניתנה לאחר הלכת אוסם, נקבע כי רשימת הפעולות המוגדרות כתאונת דרכים היא רשימה סגורה. ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים) קבע כב' השופט א' ריבלין:
"עמדה זו, הרואה ברשימת השימושים שבהגדרת המשנה רשימה סגורה, עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. החוק מנוסח בצורה קזואיסטית אשר אינה מקימה על - פי לשונה אפשרות להכיר באירועים שאינם נופלים למקרים המוזכרים בה במפורש כ- "שימוש ברכב מנועי". בחינה של ההיסטוריה החקיקתית מעלה אף היא כי כוונת המחוקק הייתה ליצור רשימה סגורה של דרכי שימוש" (שם, פסקה 5).
בעניין נביל נדון מקרה של נהג משאית שנפל מארגז משאית בתום פעולת הטעינה. השאלה שעמדה להכרעה היא האם קשירת מטען המצוי על רכב קודם יציאתו לדרך – פעולה אשר ללא ספק נכנסת לגדרי חריג הטעינה שבחוק הפיצויים, מקיימת בנוסף גם את אחת מדרכי השימוש "נסיעה ברכב" או "טיפול דרך". השופט ריבלין הביע עמדה ברורה לפיה נפילתו של נביל מארגז המשאית שעה שקשר את המטען אינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים בציינו:
"עמדתי היא כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעות מונח זה בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב". אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של רכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שילוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק .... הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי ...".
(שם, פסקה 8 ההדגשות הוספו ע"י הח"מ – ע.ר.).
יישום ההלכה הפסוקה על המקרה דנן, מוביל למסקנה כי אין עסקינן בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים.
כפי שקבעתי לעיל, התובע נפגע עקב איבוד שיווי משקל, כתוצאה מהפעלת כוח, על מנת למשוך את העגלה שהייתה בארגז המשאית וכתוצאה מכך נפל ונפגע. התובע לא נפל מהמשאית בעת ירידה ממנה או במהלך פעולה של הכנה לקראת ירידה. התאונה התרחשה במהלך [או לקראת סיום] העמסת המשאית, או פעולה שהיא חלק אינטגרלי מטעינת המשאית (משיכת העגלה), בטרם החלה ירידתו של התובע מהמשאית. אין קשר פיסי בין פעולת העמסת המשאית לבין הנסיעה בפועל. המדובר בנפילה ממשאית, שלא ארעה בעת ירידה ממנה, אלא בזמן ביצוע פעולת טעינה של המשאית. נפילה ממשאית, בזמן ביצוע פעולת טעינה, אינה מהווה "ירידה מרכב" ולא ניתן לומר שנפילה מרכב היא "ירידה ממנו", שכן "ירידה" מרכב היא מעשה רצוני, ובעניינו התובע לא ירד מהמשאית ביוזמתו, אלא נפל ממנה, עוד לפני שהתחיל שלב הירידה. על רקע האמור, ניתן לומר כי בענייננו, פעולת ההעמסה אינה חיונית לביצוע הנסיעה. עוד אציין כי האירוע נשוא התביעה אינו מתיישב עם התפיסה הכוללת של הסיכון התעבורתי.
סוף דבר
התובע נפגע במהלך או לקראת סיום פעולת העמסת המשאית ובטרם החלה פעולת "הירידה" מהמשאית. במקרה דנן, עסקינן ב"טעינה" כפשוטה, כאשר הפעולה של "ירידה מהרכב" טרם החלה. פעולת ההעמסה נועדה לאפשר את השימוש במשאית לייעודו הלא תעבורתי. גם העובדה שבסיום העמסת המשטח האחרון התכוון התובע לרדת מהמשאית, אינה רלבנטית, שעה שפעולה זו טרם החלה. יש לקבוע כי האירוע, במהלכו נפגע התובע, אינו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים, וכי ההוראה הממעטת בשילוב עם ההלכה הפסוקה מונעת את הזכאות לפיצויים לפי החוק.
אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה שהגיש התובע."
