עא (נצ') 12332-10-15 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני
בית המשפט: המחוזי בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 26/1/2016
ע"י כב' השופט: הנשיא ד"ר אברהם אברהם ובהסכמת כב' השופטים אשר קולה ודני צרפתי
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורה של חברת הביטוח על פסיקת השלום שקבע, כי האירוע במהלכו נפגע המבוטח מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד?
רקע: הנפגע טען כי בעת שנהג במשאית לכיוון מוסך לשם תיקון המשאית, עצר את המשאית וירד ממנה על מנת לכוון את "מצלמת הרוורס", ותוך כך מעד ונפל ארצה ונחבל במרפק ידו השמאלית.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור.
מתוך פסק הדין:
"אחר ששקלתי בטענות הצדדים מצאתי להמליץ בפני חבריי להתערב הן בממצאים שבעובדה שיצאו מלפני הערכאה קמא והן במסקנתה המשפטית. את דבריי אפתח בקביעת העובדות, ובראשית אזכיר כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבעובדה, לא כל שכן כאלה שנסמכו על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, כי אם במקרים היוצאים מגדר הרגיל. נראה בעיניי, כי המקרה שלפנינו נופל בגדרם של המקרים החריגים הצריכים התערבות, כיוון שהכרעת בית המשפט קמא נסמכה על עדות יחיד בלא שזכתה להנמקה, כיוון שקביעת הממצא העובדתי נסמכה על התרשמותו של חוקר הביטוח ממהימנות המשיב, וכיוון שהראיות אינן מוליכות למסקנה העובדתית אותה הסיק בית המשפט קמא, ובהסקת מסקנות שבעובדה לא נודע יתרון לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור.
לתאונה בה עסקינן לא היו עדים. כפי שיכולנו להיווכח, המשיב העיד לעצמו, ותיאר את שתיאר. עדותו היא בבחינת "עדות יחידה", עליה מורה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971:
"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו".
...
לבד מהתרשמותה של כב' השופטת קמא ממהימנות עדותו של המשיב, לא יכולתי לראות דבר העשוי להסביר מדוע יש להסתפק בעדותו היחידה בקביעת הממצא שבעובדה שיצא מלפניה אודות אירוע התאונה כפי שבא מפי המשיב. כב' השופטת קמא ראתה חשיבות להתרשמותו של החוקר מאמינותו של המשיב, התרשמות אותה ביטא החוקר בדו"ח שהכין עבור המערערת (נ/3), אלא שמלאכת קביעת המהימנות על בית המשפט לעשות לפי התרשמותו שלו מן העד, ולא מהתרשמותו של אדם אחר בשיחה שניהל עם העד מחוץ לכתלי בית המשפט. בית המשפט איננו רשאי לאמץ, גם לא להיתמך, בהתרשמות של אדם אחר ממהימנותו של העד (להוציא מקרים שהמחוקק התיר לו לעשות כן, כגון בעדותו של חוקר ילדים, על פי חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955).
במאמר מוסגר אציין, כי מכך שהדו"ח הוכן עבור המערערת, ואף הוגש על ידה כראיה, אין לומר כי היא מסכימה עם ההתרשמות של החוקר מאמינותו של המשיב. היא הגישה את הדו"ח על מנת להצביע על הגירסה שמסר המשיב לחוקר, ללמדך על סתירה (שהיא טוענת לה) בין גירסה זו לבין הגירסה שבאה מפיו בעדותו בבית המשפט, ולכך היא אכן זכאית. ההתרשמות ממהימנותו של המשיב נתונה כל כולה לבית המשפט, ולא לעדים ששוחחו עמו מחוץ לכתלי בית המשפט.
אנו שבים להכרעת בית המשפט קמא, שכאמור נסמכה כל כולה על עדות יחידה של בעל דין, וחוששני כי התרשמותו של חוקר הביטוח, שבית המשפט קמא ציין בהדגשה את חשיבותה בעיניו, היא שהביאה אותו, בערבו של יום, להכריע על פי העדות היחידה. בכך אין לראות קיומה של חובת ההנמקה הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות.
יתרה מכך, אם נידרש לנסיבותיו של האירוע, רבות הן התהיות וחוסר ההיגיון שבגירסת המשיב. תחילה אזכיר את הגירסאות השונות שמסר המשיב בהזדמנויות שונות בכל הנוגע למטרת הנסיעה. לחוקר סיפר המשיב, כי היה בדרכו לאזור התעשייה ציפורי על מנת לאסוף נהג, שיקח את המשאית לטיפול במוסך; בכתב התביעה הוא מתאר, כי היה בדרכו לבצע תיקון במוסך; בתצהיר תשובות לשאלון הוא מסר, כי היה ב"נסיעת מבחן למשאית, נסיעה לפני תיקון במוסך"; ובעדות בבית המשפט הוא סיפר, כי היה בדרכו למוסך. בכך אין אני מתכוון לומר, כי אי־התאמות אלה יורדות לשורשו של עניין, השוללות מבית המשפט לקבל כמהימנה את עדות המשיב. אלא שבהעדר כל הנמקה התומכת בעדותו, יש באי־התאמות אלו כדי להחליש את העדות, ומכל מקום ודאי לא לתמוך בה כמהימנה.
הקושי המרכזי שהנני רואה בממצא שקבעה השופטת קמא נעוץ במקום בו ארעה התאונה, אם בתחנת התדלוק או שמא בשול הדרך, שם עצר המשיב על מנת לכוון את המצלמה. כזכור, בעדותו בבית המשפט סיפר המשיב, כי בעת התדלוק את גילה את התקלה, ועל מנת שלא להפריע לבאי התחנה הוא יצא אותה, ומיד עצר בשול הדרך על מנת לכוון את המצלמה, שאז ארעה התאונה.
לשאלה אם התאונה ארעה בתחנת התדלוק או בשול הדרך נודעת חשיבות למסקנה אם עניין לנו בטיפול דרך אם לאו, שכן אם בתחנת התדלוק ארעה התאונה, נהיר כי אין עניין לנו ב"טיפול דרך" (כפי שאתאר בהמשך). על רקע חשיבותה של שאלה זו יש לראות את הגירסה שבאה מפי המשיב, גירסה בה לא מצאתי היגיון. בעיניי מסתברת יותר האפשרות כי התאונה ארעה בתחנת התדלוק, מאשר בשול הדרך. אם גילה המשיב את התקלה בתחנת התדלוק, ואם תיקונה היה חשוב כל כך בעיניו, מדוע לא כיוון את המצלמה עוד בהיותו בתחנה?! אינני שותף לדברי השופטת קמא, לפיה אך הגיוני היה שהמשיב לא יפריע לבאי התחנה (ולכן יצא את התחנה לשם כיוון המצלמה). איננו יודעים את גודלה וצורתה של התחנה, אלא שדרך כלל תחנות תדלוק הן גדולות דיין להכיל משאית שתעמוד באחת מפינות התחנה בלא להפריע לתנועת כלי הרכב שבתחנה, שם יכול היה המשיב לכוון את המצלמה. יתרה מכך, אם ההפרעה לבאי התחנה היא שהביאה את המשיב לצאת את התחנה, העצירה בשול הדרך (מיד לאחר התחנה) מפריעה הרבה יותר למשתמשים בדרך, שלא לומר מסכנת את שלומם.
לדברים אלה אוסיף, כי המשיב לא הביא לעדות את אשתו, שלפי דבריו הגיעה למקום התאונה על מנת לאוספו לבית החולים. בעדותה יכולה היתה האישה לבסס את גירסתו, לפיה התאונה ארעה בשול הדרך ולא בתחנה. חֵסר זה יש לזקוף לחובתו של המשיב, שבמקום להישען על עדותו היחידה, יכול היה להתחזק בעדותה של אשתו, מה גם שעדותו לבדה לקויה בליקויים אחדים, ובמרכזם חוסר היגיון שבהתנהגותו הנטענת.
תהייה אחרונה עליה אצביע מכוונת לחשיבות, משמע לדחיפות, שביקש המשיב לראות בכיוון המצלמה (ככל הנראה על מנת להיכנס בדלת אמות הגדרתו של "טיפול הדרך" כמשמעו בחוק, ולכך אדרש בהמשך). המצלמה אינה יותר מאשר תוספת חיווי לנהג בנסיעתו לאחור, דבר המוסיף אמנם לבטיחות הנסיעה לאחור, אך לא עד כדי הטלת חיוב להתקנתה בכל משאית, כך שאם לא תהא מותקנת, תיחשב הנסיעה במשאית כבלתי בטוחה. אילו כאלה היו פני הדברים, פשיטא שהיה המחוקק מחייב כל משאית בהתקנתה, והדבר איננו כך. לכך אוסיף, כי מתחנת התדלוק ועד למוסך לא עתיד היה המשיב לנסוע לאחור. על כן אין לראות כל דחיפות בכיוונה של המצלמה בטרם יגיע המשיב למוסך, שם יכול היה לכוון את המצלמה בנקל, ולא לעשות כן בשול הדרך, תוך סיכון חיי אדם.
מכאן אנו באים למסקנתה של כב' השופטת קמא, לפיה האירוע מהווה תאונת דרכים. ראשית אזכיר, כי סעיף 1 לחוק מגדיר תאונת דרכים כך:
"מאורע בו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ..."
ו"שימוש ברכב מנועי" מוגדר באותו סעיף כך:
"נסיעה ברכב,.. טיפול- דרך או תיקון דרך ברכב..."
מלים אחרות, ומקיבוץ שתי ההגדרות, מאורע בו נגרם לאדם נזק גוף עקב "טיפול דרך", ייראה "תאונת דרכים". המשיב ביקש, כאמור, לראות את האירוע בו עסקינן כתיקון או טיפול דרך.
ברע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (16.06.2010) סיכם בית המשפט העליון את המבחנים השונים לזיהויו של "טיפול דרך", והרי הם בבחינת תנאים, בלעדיהם לא ייראה טיפול כ"טיפול דרך" כמשמעו בחוק. כך באו הדברים לידי ביטוי בדבריו של כב' השופט א' ריבלין:
"התנאי הראשון הוא כי מדובר בטיפול שהתרחש בדרך, לאמור: החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. "הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי' - כך הובהר – "נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק... מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של 'הנסיעה ברכב' במובנה הרחב"...
התנאי השני עליו עמדנו הוא כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי. כבר ברע"א 9084/05... צויין, כי ייתכן שהמונח "טיפול דרך" מתייחס "לתיקוני פתע או לטיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה"...
התנאי השלישי הוא כי אין המדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי אישר מקצוע. בתקלות מסוג זה, כך הובהר, אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי. על כן, אין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך או מן הנסיעה במובנה הרחב.
על שלושת התנאים האמורים יש להוסיף תנאי נוסף ולפיו "לטיפול הרכב" חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו..."
[ההדגשות במקור – א.א.]
וראו עוד - רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (04.02.2009).
אני נכון להניח, לשם הדיון, כי המשיב נפגע כאשר עלה לגג המשאית על מנת לכוון את מצלמת הנסיעה לאחור.
אם ארעה התאונה בתחנת התדלוק, כי אז לא מתקיים התנאי הראשון מבין הארבעה אותם קבע בית המשפט העליון, משמע הדרישה לפיה התאונה ארעה בדרך, לאחר היציאה לנסיעה. אם ארעה התאונה בתחנת התדלוק, פשיטא שלא ארעה "בדרך", וממילא אין עניין לנו ב"טיפול דרך".
ואפילו נניח, לשם הדיון, כי האירוע ארע בשול הדרך, קרי לאחר היציאה מן התחנה, אין עניין לנו ב"טיפול דרך", כיוון שלא מתקיים התנאי בדבר פתאומיות והכרחיות הטיפול. על כך אמר בית המשפט העליון (בעניין נביל הנ"ל):
"תנאי אחד הוא כי הטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי. פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה".
התקלה שלשמה עצר המשיב את המשאית בשול הדרך לא נודעה לו ב"פתאומיות", משמע בעת שהיה בשול הדרך. אם ידע המשיב על התקלה בתחנת התדלוק, לא ניתן לומר עליו כי הידיעה על התקלה הפתיעה אותו בעת שהיה בשול הדרך, קרי מחוץ לתחנה. בדרישת הפתאומיות משתלב היות "הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה" (עניין נביל, שם). הטיפול בכיוון מצלמת הנסיעה לאחור איננו הכרחי, כזה שימנע מנהג את המשך הנסיעה בלא שתכוון המצלמה. וכפי שהערתי לעיל, המצלמה אינה הכרחית לנסיעה, מה גם שהנסיעה עד למוסך (יעדו של המשיב) לא כרוכה היתה בנסיעה לאחור.
מבחן שלישי שלא מתקיים על מנת שכיוון המצלמה ייראה כ"תיקון דרך", עניינו בטיבה של התקלה שלשמה עצר הנהג לצד הדרך. על מבחן זה אמר בית המשפט העליון בעניין נביל:
"מבחן שלישי הוא "מבחן המהות", הבוחן את סוג הטיפול שבוע ברכב. על־פי מבחן זה "טיפול דרך" ו"תיקון דרך" הם "טיפול ותיקון שנוהגים לעשותו ואין מצפים ממנו להזמין בעל מקצוע לתיקון כזה א ולהביא את הרכב למוסך לשם תיקונו. החלפת גלגל, מילוי מים, הוספת שמן, החלפת נורה ואולי גם החלפת 'חגורה' הם טיפולים ותיקונים שנהגים נוהגים לעשות בעצמם, ולא נזקקים בהם למוסכים דווקא"..."
במקרה שלפנינו, המשיב עצמו העיד, כי לא ניתן היה לכוון את המצלמה במוסך שאליו הוא שֹם את פניו, כיוון שאין בו חשמלאי רכב (ע' 8 לפרוטוקול, ש' 23). מלים אחרות, גם לשיטת המשיב, כיוון מצלמת הנסיעה לאחור צריך התערבות של בעל מקצוע (חשמלאי), ולא נועד לנהג מן השורה. במאמר מוסגר אציין, כי המשיב איננו בגדר נהג ככל הנהגים, שהרי הוא מעיד על עצמו כמי שמשמש מנהל וכממונה על בטיחות בחברת המשאיות בה הוא עובד, וככזה הוא עורך בדיקה מקצועית למשאיות החברה (ע' 7 לפרוטוקול, ש' 12 ואילך), ונראה שמשום כך היה בידו לכוון את המצלמה, מלאכה שהוא עצמו, בעדותו, ייחד לחשמלאי רכב.
מן המקובץ אנו מגיעים לכך, שהממצא העובדתי אותו קבע בית המשפט קמא אודות מקום התאונה איננו מבוסס; אם ארעה התאונה בתחנת התדלוק – אין היא בבחינת "טיפול דרך"; ואפילו ארעה מחוץ לתחנה ובשול הדרך אין היא בבחינת טיפול דרך. כיוון שכך, אין עניין לנו ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק. כיוון שכך, דין תביעת המשיב להידחות."
ביום 10/3/2016 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של הנפגע על פסק הדין.
