פסיקה: מהי פגיעה במתכוון לפי הגדרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

רע"א (נצ') 23597-11-15  שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אוחנה

בית המשפט: המחוזי בנצרת

פסק הדין ניתן ביום: 1/2/2016

ע"י כב' השופט: הנשיא ד"ר אברהם אברהם ובהסכמת השופטים דני צרפתי ג'ורג' אזולאי

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של הנפגע על ידי רכב על פסיקת השלום שקבע, כי האירוע במהלכו הוא נפגע מהווה פגיעה מכוונת של הפוגע ועל כן אינו נכלל בהגדרת המונח "תאונת דרכים" כפי הגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

רקע: הפוגע הגיע לחנות האופטומטריה בה עבד הנפגע והתלונן על השירות לאחר דין ודברים נטל לעצמו מספר מסגרות של משקפיים ויצא את החנות לעבר מגרש החניה, שם היתה מכוניתו. הנפגע דלק אחריו עד למכונית ונעמד מאחוריה כשהוא מושיט את ידיו קדימה ומניחן על מכסה תא המטען של המכונית, על מנת למנוע את נסיעתו של הפוגע, ואמר לו  "אתה לא זז". אולם הפוגע נסע לאחור בכל זאת, ודרס את הנפגע במכוניתו.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע, כי האירוע מהווה פגיעה מכוונת ועל כן אינו מוגדר כתאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

מתוך פסק הדין:

" סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 מגדיר תאונת דרכים מהי. הגדרה זו קובעת "חזקה ממעטת", המוציאה מכלל "תאונת דרכים" "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם...".

המחוקק בחר להוציא, אם כן, פגיעה מכוונת מכלל "תאונת דרכים". שאלה היא, עם זאת, מהי אותה כוונה אליה התכוון המחוקק.

בע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1) 938 (28.11.2001) נדרש בית המשפט העליון לסוגיה וקבע (פסקה 18):

"בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים."

ובהמשך (פסקה 20):

"תכלית החזקה הממעטת היא לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. לפיכך בפרשנות החזקה הממעטת יש להתחשב בתכלית זו ולבחור את הפירוש המתיישב עמה טוב יותר."

בע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (21.9.2009) שב בית המשפט העליון על הדברים ומוסיף (פסקה 4-5):

"השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם. הסתפקות במבחן שנקבע בדין הפלילי – מודעות לאפשרות קרובה לוודאי לגרימת התוצאה – עלולה להביא לתוצאה של שלילת פיצוי גם במקרים שבהם הפגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור. יחד עם זאת ראוי להוסיף שתי הערות באשר לטיבה של דרישה זו.

... ראשית, כפי שכבר נפסק, נטל ההוכחה הנדרש להוכחת הכוונה לגרום לנזק אינו נטל הוכחה מיוחד. את הכוונה יש להוכיח על פי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות...

שנית, דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, וככלל, אין להידרש לשאלת המניע שעומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת..."

וראו עוד: רע"א 9108/11 ברששת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (13.3.2011)]

בעניין בלבן הנ"ל תואר, כי התובע הבחין באדם זר במכוניתו; הוא רץ לעבר המכונית ונאחז בה בניסיון למנוע את הגניבה; הגנב החל בנסיעה, האיץ ונסע בצורת זיגזג; התובע נפל מן המכונית לאחר נסיעה של כ-160 מטרים ונפגע בגופו. על כך אמר בית המשפט העליון (פסקה 6):

"תיאור ההתרחשות במקרה שלפנינו... מלמד על כוונה לפגוע במשיב 1. הגנב ביקש להימלט מאחיזתו של המשיב 1. הוא ביקש לנער אותו מן הרכב הנוסע. כוונה זו, שהיא כוונה לפגוע במשיב 1, אמנם משנית לכוונתו של הגנב להימלט עם הרכב, אך לכך כאמור אין נפקות. הגנב נהג ברכב בפראות, תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, וכל זאת בעת שהמשיב 1 תלוי על הרכב מבחוץ... המסקנה המתבקשת מכך כאמור היא שהגנב ביקש להפיל את המשיב 1 מהרכב. רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה. לאור מטרת החזקה הממעטת נשוא הדיון – הוצאת התאונה המכוונת מגדרו של חוק הפיצויים – ברי כי רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע שקול לרצון לפגוע באותו אדם. המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הגנב לפגוע במשיב 1, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות."

ומן הכלל אל הפרט. את תיאור התאונה, כפי שקְבעהּ בית המשפט קמא, הובא מעלה, ואין לי לשוב עליו. חשוב עם זאת להדגיש דגשים אחדים, העולים דווקא מן הגירסה שבאה מפיו של המשיב, גירסה אותה קיבל בית המשפט קמא כמהימנה, על מנת לגזור את כוונתו של אוחנה בנסיעתו לאחור, במובן שהתכוון לכוונה זו המחוקק.

המשיב מתאר, כי נעמד מאחורי מכוניתו של אוחנה ושם ידיו על מכסה תא המטען, על מנת למנוע את הנסיעה כשהוא אומר לאוחנה: "אתה לא זז". אוחנה לא שעה לקריאה זו ונסע לאחור בכל זאת. בעדותו מוסיף המשיב: "היתה לי מטרה, לעצור את האדם הזה, שלקח את המשקפיים... הוא לקח את המשקפיים ואני רציתי לעצור אותו.

המשיב התקשר בשעת מעשה למוקד המשטרה והודיע (נ/10), כי אוחנה מנסה לדרוס אותו. כאשר נשאל על כך בבית המשפט העיד המשיב, כי אוחנה איים כי ידרוס אותו (אגב אציין, כי בעקבות הדיווח הוזעקו למקום שתי ניידות של משטרה). לאחר האירוע התייצב המשיב בתחנת המשטרה, התלונן ומסר הודעה  (נ/1), ובין השאר הוא מספר לשוטרים: "ואמר [אוחנה] שאני הולך לדרוס אותך ואמרתי לך שלא מעניין אותי אתה ולא חוק ולא משטרה. והוא הכניס הילוך אחורי ונסע לאחור". בהגיעו לבית חולים סיפר המשיב את שארע, ובתעודת חדר המיון (ת/1) נרשם: "פנה לאחר שנדרס ע"י רכב בכוונה" (ההדגשה שלי – א.א.). ארבעה ימים אחרי האירוע שב המשיב למשטרה ומוסר (נ/2): "לאחר שהנהג הבחין בי שאני עומד מאחורי רכבו שם הילוך אחורי ונתן גז, אשר גרם לרכב שיתן לי מכה חזקה בברכיים... כי היה ניסיון דריסה במכוון..." (ההדגשה שלי – א.א.)

גירסתו של המשיב, שהעיד כי במשטרה הוא סיפר אמת (ע' 9 לפרוטוקול ש' 19), נתקבלה כולה על ידי בית המשפט קמא. מתמונת המצב המצטיירת מממצאי בית המשפט קמא, ושאר פרטים שנמסרו מפיו של המשיב ולא זכו להתייחסות מפורשת בהחלטת בית המשפט קמא, עולה, כי אוחנה הגיע לחנות האופטומטריה והלין על השירות שניתן לו, התפתח ויכוח חריף, שכלל גידופים וקללות מצד אוחנה, שבלהט הדברים נטל מסגרות משקפיים אחדות ויצא את החנות לעבר מכוניתו. המשיב דלק אחריו והגיע למכונית. בין השניים המשיך דין ודברים חריף, כאשר המשיב עומד מאחורי המכונית ואוחז במכסה תא המטען, בניסיון למנוע את נסיעתו של אוחנה לאחור, על מנת שלא יימלט עם המשקפיים שנטל מן החנות. אוחנה מודיע לו כי הוא עומד לדרוס אותו, ולא מעניין אותו החוק או המשטרה. הוא שילב הילוך אחורי ונסע לאחור, כשהוא יודע כי בכך הוא עומד לפגוע במשיב, כפי שאמנם ארע.

אלו הן העובדות, ומהן מתגבשת הכוונה אליה מכוון החוק בחזקה, הממעטת שבהגדרת "תאונת דרכים". נהיר, כי אוחנה היה מעדיף שלא לפגוע במשיב, אלא שבכך אין כדי לשנות דבר, שכן דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר "הפגיעה... היא אמצעי להשגת מטרה אחרת..." (עניין בלבן במובאה שהובאה מעלה). דרישת הכוונה אצל אוחנה מתקיימת גם אם הנסיעה לאחור היתה אמצעי למטרה האחרת, קרי הימלטות מן המקום עם המשקפיים שנטל אוחנה מן החנות. בלא הנסיעה לאחור לא יכול היה אוחנה לממש כוונה זו, משמע הימלטות עם המשקפיים. המקרה שלפנינו דומה, ביסודותיו, לזה שהובא בפני בית המשפט בעניין בלבן. כפי ששם ביקש הגנב להימלט מן המקום עם המכונית, ולשם כך הוא נהג באופן שינער את התובע ממכוניתו, גם אם לא רצה – בחינת תכלית עיקרית לניעור – לפגוע בתובע, כך גם אוחנה, שעל מנת להימלט עם המשקפיים בחר לנסוע לאחור, כשהוא יודע שהמשיב עומד מאחוריו, נסיעה שנהיר שעתידה היתה לפגוע במשיב.

סיכומם של דברים, משמצאנו כי הפגיעה במשיב ארעה במתכוון, אין עניין לנו בתאונת דרכים כמשמעה בחוק. על כן אציע לחבריי לקבל את הערעור ולקבוע, כי המשיב נפגע שלא בתאונת דרכים כמשמעה בחוק. פועל יוצא מכך, התביעה נגד המבקשת תידחה."

ביום 16/6/2016 דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי הנפגע  על פסק הדין