פסיקה: לא ניתן להעביר פוליסה ממבוטח אחר לשני ללא הסכמת המבטח

תא (י-ם) 22822-08-10‏ ‏ מאיר איזנקוט נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בירושלים

פסק הדין ניתן ביום: 5/2/2016

ע"י כב' השופטת: קרן אזולאי

עניינו של פסק הדין: אדם רכש מכונית עבור בנו והסתמך על ביטוח המקיף לרכב של מוכר הרכב. תקופה קצרה לאחר מכן המכונית נגנבה. חברת הביטוח של המוכר סירבה לשלם את תגמולי הביטוח בטענה שלא הסכימה להעברת הביטוח על שם הרוכש. האם יש לחייב את חברת הביטח בתשלום התביעה?

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בעניין שלפניי היא אם התקיימה אותה שיחת טלפון נטענת בין התובעים (בעצמם או באמצעות אורי חיים) לבין סוכן הביטוח, ומה היה תוכנה של אותה שיחה. אילו היה נמצא כי עלה בידי התובעים להוכיח ששיחת הטלפון התקיימה ושבמסגרתה הבטיח סוכן הביטוח כי ישנה פוליסת ביטוח בת-תוקף, הרי אז היו יכולות להתעורר סוגיות משפטיות הנוגעות להוראות חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 וכן לדיני השליחות (לרבות סוגיות הנוגעות לחלוקת האחריות בין הנתבעים, במסגרת הודעת צד ג' שהגישה פניקס נגד סוכן הביטוח). דא עקא, מטעמים עליהם אעמוד בהרחבה להלן, אני סבורה כי במישור העובדתי, הגם שאין לשלול את קיומה של שיחת הטלפון האמורה, בכל האמור בתוכן השיחה, לא הוכח כי הובטח לתובעים קיומה של פוליסת ביטוח בת-תוקף.

עיון במכלול החומר העובדתי ובראיות שהוגשו לבית המשפט מצביע על כך שגרסת התובעים באשר להשתלשלות האירועים לא הייתה עקבית, בלשון המעטה. פרט לכך שהגרסאות העובדתיות שוכללו מכתב תביעה אחד למשנהו, התגלו סתירות משמעותיות בין הגרסה שהועלתה בתצהירי התובעים לבין הגרסה שנשמעה במסגרת החקירה הנגדית. סתירות נוספות התגלו בין הגרסה שמסר התובע בתצהירי העדות הראשית ובעדותו בבית המשפט לבין דברים שאמר לחוקר פרטי שנשלח מטעם הפניקס סמוך לאחר אירוע הגניבה. הסתירות הללו, אשר יפורטו בהמשך, מעמידות בספק את הגרסה העובדתית שהועלתה על ידי התובעים, ויש בהן כדי לקעקע, ולוּ חלק, מן הטענות העובדתיות שהם הציגו. חלק מהסתירות נוגעות לעניינים שאינם בלב המחלוקת, בעוד סתירות אחרות מתייחסות לעניינים הנוגעים ישירות לשאלות המרכזיות העומדות להכרעה. אלה גם אלה משליכים על מידת המהימנות שניתן לייחס לגרסה שהועלתה על ידי התובעים. בסופו של יום, שקילת מכלול החומר העובדתי מחייבת את המסקנה לפיה לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש לשם קבלת התביעה.

הדיון שלהלן יתייחס לשלושה עניינים מרכזיים שהתעוררו בבירור התביעה: שאלת מועד העברת החזקה במכונית; גרסת התובע "בזמן אמת" לחוקר מטעם הפניקס אל מול הגרסה שהציג בתצהירים ובבית המשפט; ותוכנה של שיחת הטלפון שהתקיימה בין אורי חיים לסוכן הביטוח.  

מועד העברת החזקה במכונית וקיום שיחת הטלפון עם סוכן הביטוח

העניין הראשון המצריך הכרעה נוגע למועד שבו הועברה החזקה במכונית לתובעים. יש למועד האמור חשיבות במסגרת התיק הנוכחי, הואיל והתובעים כרכו בין מועד קבלת החזקה במכונית לבין המועד שבו התקיימה שיחת הטלפון עם סוכן הביטוח. לטענת התובעים, עם קבלת המכונית התקשרו לסוכן הביטוח, הואיל וחששו לנסוע ללא ביטוח מקיף.

...

המסקנה משילוב הדברים היא כי מתעורר, לכל הפחות, ספק משמעותי אם המכונית עברה לחזקת התובעים ביום 16.9.2009. המסקנה המסתברת יותר היא שהחזקה במכונית עברה לידי התובעים במועד כלשהו לאחר ה-24.10.2009, וכפי הנראה, במועד העברת הבעלות בפועל, היינו, ביום 26.10.2009. התובעים לא ידעו להסביר את העובדה שהמכונית ניזוקה בתאונה שארעה לאחר המועד שבו טענו שהמכונית הועברה לחזקתם. התובעים גם לא ידעו להסביר את העובדה שהמכונית נבדקה על ידי שמאי במוסך בשלהי חודש אוקטובר 2009, ולא סיפקו הסבר כלשהו שיבהיר את הפער בין הגרסאות העובדתיות שהוצגו. לא ניתן לשלול את ההנחה לפיה התאריך 16.9.2009, שכאמור, לא נזכר בכתב התביעה המקורי, נקשר למועד קבלת החזקה במכונית, רק לאחר שהתובעים קיבלו את פלט שיחות הטלפון. משמעות הדברים היא שלא עלה בידי התובעים להוכיח כי התקשרו לסוכן הביטוח ביום קבלת החזקה על המכונית כדי לוודא שיש למכונית ביטוח. על רקע הראיות הנוספות שיוצגו כעת, לגישתי יש להניח – לכל היותר – כי במועד האמור (היינו, 16.9.2009) התקשרו התובעים עם סוכן הביטוח כדי לברר על אודות הביטוח, אולם ללא כוונה להעביר את הביטוח על שמם באותו המועד ממש.

...

ממכלול האמור לעיל עולה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שהובטח להם שיש להם פוליסת ביטוח בתוקף, ולמצער, לא עלה בידם להוכיח שיש בידם פוליסת ביטוח בתוקף לאחר יום 31.12.2009. יוער כי לא מצאתי לנכון לדון בטענות שהעלתה הפניקס בסיכומים מטעמה, ולפיה יש לראות בהתנהלות התובעים משום מרמה לשם קבלת תגמולי ביטוח. לא מצאתי שהוכחה מרמה בפעולותיהם של התובעים. עוד יוער כי נוכח המסקנה לפיה יש לדחות את התביעה, מתייתר הדיון במישור היחסים שבין הפניקס וסוכן הביטוח כמודיעה וצד שלישי.

בשולי הדברים ראיתי לנכון להתייחס בקצרה לעניין נוסף שעורר מחלוקת בפסיקת בתי המשפט. לכאורה, ניתן היה לטעון שגם בהינתן המצב העובדתי שנקבע לעיל – כלומר, שלא הובטח לתובעים שפוליסת הביטוח תועבר על שמם (או למצער ששמם יצורף לפוליסה הקיימת) – יש מקום להטיל חבות על הפניקס הואיל והמכונית הייתה מבוטחת אצלה (גם אם לטובת מבוטח אחר). שאלה זו מתייחסת לפרשנות ולתחולה של "זיקת הביטוח" במקרה של העברת בעלות. המחלוקת מתייחסת לאמור בסעיף 55 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו "מהות הביטוח". סעיף 55 קובע כך:

55.         (א)    בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק.

               (ב)     הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו.

 על רקע האמור בסעיף 55, בין היתר, ובשים לב למילים "למבוטח או למוטב" המופיעות בסעיף 55(א), פירשו בתי המשפט את חוזה הביטוח כחוזה אישי, במובן זה שאין לנתק בין הנכס המבוטח לבין זהות הבעלים של הנכס. עמדה זו נתמכת גם באמור בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב".

פסק הדין המוביל בעניין זה הוא ע"א 427/64 אפרת נ' מריואת, פ"ד יט(2) 17 (1965)(בדעת רוב) (בקשה לדיון נוסף נדחתה: ד"נ 10/65 אפרת נ' מריואת, פ"ד יט(4) 48 (1965)). בעניין מריואת נקבע כי עם מכירת המכונית פוקע העניין הביטוחי של בעל המכונית, שהוא היסוד להסכם הביטוח (שם, בעמ' 22). בעקבות פסק הדין השתרשה בפסיקה ההלכה לפיה לא ניתן להעביר פוליסת ביטוח ממבוטח אחד למבוטח אחר ללא הסכמת המבטחת וללא ידיעתה (ראו, מבין רבים אחרים, ת"א (שלום פ"ת) 2231/01 נועם נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ("הפול") (10.2.2003); ע"א 6562-07-09 כהן נ' ניסנפלד (24.12.2009) [פורסם בנבו] ; תא"מ (ירושלים) 44802-11-12 חלאק נ' מוסטפה (11.8.2014) [פורסם בנבו] ; ת"א (ירושלים) 11548/06 גבריאל נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (23.7.2009) [פורסם בנבו] ; תא"מ (הרצליה) 49809-07-12 שהם ציוד סחר בע"מ נ' אבו פני (28.7.2014) [פורסם בנבו] ; עוד ראו בעניין זה ירון אליאס דיני ביטוח 165-163 (מהדורה שנייה, 2009) והאסמכתאות המובאות שם; להלן: אליאס, דיני ביטוח). כידוע, בעקבות פסק הדין בעניין מריואת תיקן המחוקק את ההסדר הנוגע לביטוח החובה, במובן זה ששינוי הבעלות במכונית אינו פוטר את המבטח בביטוח חובה מאחריות על פי הפוליסה (ראו, סעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970)). בעקבות השינוי נטען בפסיקה כי העובדה שהמחוקק בחר להסדיר רק את ביטוח החובה מלמדת על כך שהלכת מריואת נותרה שרירה וקיימת לעניין הביטוח המקיף, במובן זה שהעברת הבעלות מנתקת את היסוד החוזי האישי שבהתקשרות. משכך, ללא הסכמת המבטחת להעברת הביטוח, יש לראות את הפוליסה כפוקעת עם מכירתה (ראו, למשל, בר"ע (חיפה) 3381/08 פניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חביש (28.9.2008)[פורסם בנבו] ).

לצד הלכה זו, שקנתה אחיזה בפסיקה, נשמעו בשנים האחרונות קולות הקוראים לסטות מהלכת מריואת, תוך קביעה שאין בהעברת הבעלות כדי לשלול בהכרח את אחריותה של חברת הביטוח לנזק. תחת זאת, מוצע כי חברת הביטוח תוסיף להיות אחראית גם כלפי הנעבר, "אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהייתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש. שאלת המפתח היא האם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון: אם התשובה היא שלילית, אין לאפשר למבטחת להימנע מתשלום תגמולי ביטוח" (ראו, שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (פירוש לחוקי החוזים) כרך שני 131-128 (2007);  כן ראו, בפסיקת בתי המשפט, ת"א (ב"ש) 8793/98 א.ד. כהן בע"מ נ' סהר חברה לביטוח (9.12.2008)[פורסם בנבו] ; ת"א (חי') 26166-09-09 שיבר נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (9.3.2011) [פורסם בנבו] , וכן האסמכתאות המופיעות בהערות שוליים 24-22 בעמ' 164 בספרו של אליאס, דיני ביטוח). 

אכן, דומה כי מחלוקת זו מעוררת שאלות נכבדות, במיוחד על רקע השינויים שחלו בפרשנות חוק חוזה הביטוח בשנים האחרונות, ולנוכח התכליות הצרכניות המונחות ביסוד החוק (לצד תכליות אחרות). יש להניח שעניין זה יוסיף להתברר בפסיקת בתי המשפט. בתביעה שלפניי לא ראיתי לנכון להביע עמדה בסוגיה זו, בעיקר מן הטעם שעניין זה לא הועלה כלל על ידי התובעים, לא בכתב התביעה ולא בסיכומים מטעמם. משכך, העניין לא נדון ולא התברר לגופו. על כן, לא התבררה, בין יתר הדברים, השאלה אם שינוי הבעלות גרר החמרה של הסיכון. יוער בהקשר זה כי הפניקס התייחסה בסיכומיה לעובדה שהתובע היה נתון בשלילת רישיון במועדים הרלוונטיים לרכישת המכונית וגניבתה. לטענתה, לא ניתן היה להנפיק פוליסת ביטוח על שם התובע, בהתאם לאמור בהגדרת "מבוטח" בפרק ו' (הגם שיוער, במאמר מוסגר, כי עיון בהגדרה מעלה כי היא מתייחסת לאנשים הרשאים לנהוג ברכב, ואין בהגדרה זו התייחסות לבעלות במכונית על ידי אדם שרישיונו נשלל). עוד התייחסה הפניקס לעובדה שהתובעים לא הוכיחו שהביאו לידיעת סוכן הביטוח את הכוונה לערוך את הביטוח על שמו של תובע 2 – שהוא נהג צעיר. גם אם עניין זה משליך בעיקרו על החמרת הסיכון ביחס לתאונה ולא לגניבה, אין חולק שאילו היה עניין זה מובא לידיעת הסוכן, היה הדבר מצריך תיקון ושינוי הפוליסה הקיימת. לפיכך, במכלול הטעמים, ובשים לב לכך שהטענה היחידה שהועלתה על ידי התובעים היא קיומה של פוליסת ביטוח בתוקף, לא מצאתי לנכון לדון בסוגיה זו בעת הנוכחית.

סוף דבר, התביעה נדחית."