ת"א 36121-06-14 ויינשטיין נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 21/2/2016
ע"י כב' סגנית הנשיא, השופטת אילת דגן
עניינו של פסק הדין: האם על בית המשפט להיענות לבקשת המבוטחת ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו פוליסת ביטוח הבריאות של התובעת בוטלה שלא כדין ולהורות לחברת הביטוח לחדש את הפוליסה ללא שינוי בתנאים וללא הצהרת בריאות חדשה בכפוף לתשלום חובה של המבוטחת?
רקע: מדובר בפוליסה שבוטלה על ידי חברת הביטוח בשל אי תשלום חוב. המבוטחת טענה, כי מדובר באי תשלום שמקורו בתום לב בשל בגביה בפרמיה באמצעות כרטיס אשראי שפג תוקפו. בנוסף טענה המבוטחת שלא קיבלה את הודעות הביטול מחברת הביטוח כנדרש על פי הוראות חוק חוזה הביטוח.
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין:
"בעניין ביטול הפוליסה בשל אי תשלום פרמיה, או חלק ממנה, יוצר חוק חוזה הביטוח הסדר קוגנטי, המגביל את זכותה של המבטחת לבטל את החוזה בשל אי תשלום הפרמיה.
סעיף 15(א) קובע הוראות מיוחדות באשר לביטול פוליסה מחמת פיגור בתשלום דמי הביטוח וזו לשונו: "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן."
תכלית סעיף זה סוכמה בספרו של המלומד ירון אליאס דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009) בעמ' 714-715 (להלן: "אליאס") וכך נאמר שם: "המטרה החקיקתית שביסוד סעיף 15 לחוק הינה להגן על אינטרס המבוטח. המנגנון הקבוע בסעיף זה, על הארכות הכלולות בו, נועד למנוע את ביטול הכיסוי הביטוחי במקרים שבהם הפיגור בתשלום דמי הביטוח נובע מגורמים זמניים ובני תיקון. תכליתו של הסעיף היא ליתן בידי המבוטח שהות מספקת לתקן את ההפרה.... ודוק, תנאי הכרחי לתיקון ההפרה ולסילוק החוב היא ידיעת המבוטח על אודות קיומו של החוב כאמור."
ראו גם ע"א (מחוזי, ת"א) 2612/01 אזולאי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (נבו) 2004 (להלן: "פרשת אזולאי"): "לא בכדי טרח המחוקק להתוות דרך ברורה וחד משמעית לגבי אופן וצורת הביטול. מטרתו הייתה למנוע ביטול הכיסוי הביטוחי, במקרים בהם הפיגור בתשלום דמי הביטוח נבע מקשיים חולפים וברי תיקון. בת.א. (ת"א) 47419/95 פרץ נ' מנולייף - מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך י' 935, עמד בית משפט על הרציונל שמאחורי הודעת הביטול: 'הודעת הביטול נועדה בעיקר למנוע מקרה של ביטול פוליסה מרישול או מחמת שיכחה של בעל הפוליסה שאין לו כוונה לבטלה. מדובר בהודעה מסוג תזכורת, לאותם מקרים של אי פרעון שלא מדעת'.
במסגרת ההסדרים המצויים בחוקי החוזים, הכללי והתרופות, עלול היה המבוטח למצוא עצמו ללא הגנה ביטוחית כשהוא חשוף לסיכונים. זאת ללא קבלת התראה נאותה קודם לביטול הפוליסה. מטעם זה, מצא המחוקק לראוי לחוקק חוק מיוחד בנושא הביטוח".
...
לפי הדעה המקובלת, אין המבטח יוצא ידי חובתו בהוכיחו כי שלח שתי הודעות כנדרש. עליו להוכיח כי אותן הודעות הגיעו בפועל לידי המבוטח נטל השכנוע על המבטחת (אליאס בעמ' 720).
מר אליאס בספרו סוקר חמש גישות שונות (ראו בספרו הנ"ל בעמ' 721-724): לפי הגישה הראשונה, המקלה ביותר עם המבטח, די בשליחת הודעה בדואר רגיל לפי מענו אחרון הידוע של המבוטח. גישה זו נסמכת, בין היתר, על החזקה הקבועה בסעיף 57 ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א 1971- שלפיה מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך בדואר, רואים את ההמצאה כמבוצעת, אם המען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש. עם זאת, ניתן להטיל ספק בתחולתה של חזקה זו על סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, שכן הסעיף אינו "מתיר או מחייב " להמציא את הודעת הביטול בדואר דווקא. לפי הגישה השנייה, מעצם משלוח ההודעה בדואר רגיל אין להסיק כי היא אכן הגיעה לתעודתה. לפי גישה זו, אמנם אין מוטלת על המבטח חובה להמציא את הודעת הביטול בדואר רשום דווקא, אולם עליו להוכיח כי ההודעה אכן נמסרה למבוטח. בהקשר זה, נקבע, כי אין די בהצגת פלטי מחשב של המבטח שעולה מהם לכאורה כי ההודעה נשלחה למבוטח, על מנת להרים את נטל ההוכחה הנדרש. בדומה, נפסק, כי עדויות של נציגי "המבטח שלפיהן "משלוח הודעות הביטול נעשה כרוטינה או כי הביטול נעשה באמצעות מחשב הן בגדר עדויות שמיעה שאין בהן כדי לספק את ההוכחה הנדרשת. לפי הגישה השלישית, על המבטח לשלוח את הודעת הביטול בדואר רשום. לפי גישה זו, נוכח תכלית החוק, אין ספק כי משלוח ההודעות בדואר רגיל מחטיא את המטרה, בעוד שמשלוח בדואר רשום המקים חזקת מסירה, עונה על דרישות החוק. ודוק, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. כך למשל, נקבע, כי מבוטח שהציג תעודת עובד ציבור של רשות הדואר שלפיה לא נמצאו עקבות להודעת הביטול, הצליח לסתור את החזקה האמורה. בדומה, נקבע, כי מבטח ששלח את הודעת הביטול לכתובת שגויה של המבוטח לא יוכל להיבנות מחזקת המסירה. ברי, כמו כן, כי על המבטח להוכיח את עצם משלוח ההודעה בדואר רשום. עליו להראות כי כל שלבי משלוח ההודעה מולאו כדבעי, ובכלל זה, הדפסת ההודעה, הגעתה אל בית הדואר, ושליחתה בדואר לנמען. לפי הגישה הרביעית, אין המבטח יוצא ידי חובת ההוכחה, אלא אם יש בידו להראות כי הודעת הביטול נשלחה בדואר רשום עם אישור מסירה. לפי גישה זו, באין אישור מסירה, אין ראיה לקבלת ההודעה בידי המבוטח. לפי הגישה החמישית, דרך המסירה טפלה לעיקר, דהיינו, לחובת המסירה עצמה. לפי גישה זו, "המבטח יכול לשלוח את ההודעה בדואר רגיל, בדואר רשום, בפקס, על-ידי שליח או בכל דרך אחרת ובלבד שיוודא כי ההודעה נתקבלה אצל המבוטח. כלומר, לפי גישה זו, מוטלת על המבטח אחריות אקטיבית לוודא כי המבוטח אכן קיבל את הודעת הביטול".
וראו גם אליאס בספרו עמוד 724 - "הגישה האחרונה היא המוצדקת ביותר, שכן יש בה כדי לאזן בצורה הטובה ביותר בין שני חלקי המשוואה הרלבנטית - הנזק הצפוי למבוטח כתוצאה מאי-קבלת הודעת הביטול אל מול ההכבדה הפרוצדורלית המוטלת על המבטח בקשר למסירתה.
נראה כי נוכח הנזק החמור העלול להיגרם למבוטח כתוצאה מאי-קבלת ההודעה, קיימת הצדקה מלאה להכביד על המבטח בכל הנוגע למסירתה. במילים אחרות, את משקלו של נטל ההודעה יש לבחון על רקע התוצאה הקשה העלולה להיגרם למבוטח אם ההודעה לא תגיע ליעדה. המבחן הוא מבחן יחסי. במובן זה, חיוב המבטח לוודא כי דבר הביטול הגיע לידיעת המבוטח אינו מטיל עליו נטל כבד מנשוא".
תהא הגישה אשר תהא, בין אם ההתראה נשלחת בדואר רשום, או בדואר רגיל דין הוא כי נטל ההוכחה לפיה ההתראה/הודעת הביטול הגיעה ליעדה, מונח לפתחה של המבטחת. הרציונל ברור והוא כי חברת הביטוח היא גוף כלכלי גדול וחזק המכיר את דרישות החוק ודקדוקי הפוליסה ונמצא בעמדת כוח אל מול המבוטח הקטן. על כן שליחת דואר שלא בדואר רשום ונקיטה באמצעי וידוא שהדואר התקבל אצל המבוטח, מעמידה את חברת הביטוח בסיכון לפיו טענתה ששלחה מכתב בדואר רגיל באופן אוטומטי כי זה הנוהל (ומבלי שיהיה מי שיעיד על כך באופן אישי) תעמוד כנגד טענת המבוטח שלא קיבל מכתב. במצב דברים זה של הכחשת המבוטח אל מול "נוהל" שיישומו לא הוכח, עשויות כפות מאזניים להיות מעוינות, ואז המבטחת לא תרים את הנטל במידה מספקת. על כן לטעמי נכון לדרוש הוכחה טובה על קבלת ההודעה אצל המבוטח בין אם בדואר רשום עם אישור מסירה ובין בדרך הוכחה אחרת שאינה חזקה סתם על מנת לוודא באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הודעות הביטול - שתיים במספר – תגענה ליעדן ותתקבלנה אצל המבוטח. כל ספק, בענין הוכחת הגעת ההודעות למבוטח, צריך לפעול לטובת המבוטח.
וראו ת.א. 2782/03 קאסם יוסף נ' אבו נאג'י נאסר ואח', (לא פורסם ניתן ביום 17/10/06): "הפסיקה הדגישה רבות את הצורך בקיום דווקני של סעיף 15(א) לחוק חוזה ביטוח ואין להקל בהוראותיו. טוענת הנתבעת, טענה שאיני מקבלת, כי אדם סביר היה נוקט באמצעים על מנת לוודא את תוקפה של הפוליסה. סעיף 15(א) לחוק מעביר נטל זה על המבטחת ועליה לוודא, כי המבוטח מודע לכך כי הפוליסה שהוא סבור שמכסה את הסיכונים אותם ביטח, מבוטלת בגין פיגור בתשלום. סעיף זה מבטא את המדיניות הרצויה להטיל על המבטחת ולא על המבוטח, לנוכח הפער שבין יחסי הכוחות ומשמעות הביטול עבור מבוטח, את הנטל להסיר את הספק בכל הקשור לאי תקיפות הפוליסה ולנקוט לצורך כך באמצעים".
וכן ת.א 8766/00 ניו קופל בע"מ נ ' שבות (לא פורסם ניתן ביום 20/05/02) "מבחינת המדיניות הרצויה, על חברת הביטוח להקפיד במיוחד בהודעות שעניינן שינוי זכויות מבוטחים על פי חוזה, ועליה לוודא כי מתבצעים הנהלים הראויים וכי מוחזקים בידיה האישורים המתאימים של ההודעות שנשלחו, ואם מתברר שקיים ספק או חוסר ודאות בנושא זה, הרי שהם פועלים כנגדה".
מן הכלל אל הפרט ולענייננו
אומר כבר עתה, נוכח ההסדר הקוגנטי בחוק, לעניין פיגור/אי תשלום פרמיה, ודרכי ביטול פוליסה, טענת הנתבעת כי בעצם חסימת כרטיס האשראי בחרה התובעת לבטל את הפוליסה, היא טענה בחוסר תום לב, תוך ניסיון לעקוף את הוראות החוק, ולייחס לתובעת, הזקוקה לפוליסה נוכח מצבה הבריאותי, מעשה לא רציונלי, הנוגד את האינטרס הבריאותי והכלכלי שלה. הנתבעת טוענת את הטענה בחוסר תום לב שכן היא יודעת שהמצבה הבריאותי של התובעת הורע במהלך השנים שכן היא זו המשלמת לה פיצוי חודשי בגין אי כושר עבודה. היא אף יודעת באופן עובדתי פוזיטיבי כי משהגיע משנודע לתובעת כי הפרמיה לא נגבתה ממנה, היא אצה רצה להסדיר את הפיגור ולשלמו והכל במטרה לשמר את הפוליסה. הנתבעת היא שסירבה ואילצה את התובעת להגיש תביעה כאן.
המציאות היא שהנתבעת יודעת היטב שהתובעת לא רצתה לבטל את הפוליסה אלא היא (הנתבעת) ביקשה לנצל לרעה את הטעות הטכנית כדי לפגוע בתובעת ולהפסיק לשלם לה ולא לשאת בבעיות עתידיות העלולות לצוץ מחמרת מצב בריאותה הידוע.
אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה שפעלה בהתאם למועדים ולדרישות החוק שבסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח.
לא ניתן הסבר לעובדה כי מכתב ההתראה הראשון נשלח לפי טענת הנתבעת ביום 29/10/12, מכתב ההתראה השני נשלח כביכול חודש לאחר מכן, כשאין מחלוקת כי לאחר משלוח ההתראות לכאורה, ביום 02/01/13 ניסתה הנתבעת לגבות מאותו כרטיס אשראי, חלף פנייה טלפונית לתובעת לבירור אי התשלום, וכי לא נשלחה הודעת ביטול כנדרש. התראה נוספת נשלחה לכאורה ביום 27/02/13, אחריה, במקום התראה נוספת נשלחה לכאורה ההחלטה על ביטול הפוליסה ביום 25/03/13, לא בהתאם לדרישות החוק והמועדים הקבועים בו, וראו נספחים ב-ג לנ/3. אם התיימרה הנתבעת לבטל את הפוליסה במכתביה הראשונים, נשאלת השאלה מדוע ניסתה במועד מאוחר יותר לגבות את הכסף. הנתבעת פעלה אפוא בניגוד חוק ואין היא זכאית לבטל את הפוליסה.
גרסת התובעת לפיה כרטיס האשראי בוטל על ידה וכל הוראות הקבע עליהן ידעה, הועברו לכרטיס החדש אמינה בעיני. עדותה לפיה היא לא היתה מודעת שהחיוב הספציפי לפוליסת הבריאות לא עברה לכרטיס החדש אף היא מהימנה. אין זה תמוה בעיני או בלתי סביר שחיוב זה, המהווה הוראת חיוב מיני רבות, נשמט מעיניה. עדותה של התובעת לפיה לא קיבלה את המכתבים הנטענים מהימנה בעיני ואף מתיישבת עם האינטרס של התובעת להמשך שימור הפוליסה.
התדפיס שהוצג בפניי, דו"ח מחשב של הנתבעת שכינויו – 'מידע התראות מעקב גבייה' (נספח ב לנ/9), ומכתבי ההודעה על אי העברת תשלומי פרמיות (נספח ג לנ/9) לא מהווים אישור לכך שההתראות בכלל נשלחו ובוודאי לא שהתקבלו אצל התובעת. הנתבעת לא הציגה ראייה עצמאית לכך שההתראות התקבלו אצל הנתבעת, או שלוחה – סוכן הביטוח.
בכל הכבוד, תמיהתה של נציגת המבטחת אינה תחליף להוכחת המצאה. שיטת הפעולה של הפקת מכתבים במחשב באופן אוטומטי כשהם לא חתומים, אינם ראיה להמצאתם לתובעת. אכן סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח אינו מחייב משלוח בדואר רשום דווקא ברם כפי שהסברתי לעיל, חברת הביטוח החוסכת משאבים וטוענת ששולחת בדואר רשום צריכה לשאת בתוצאות שעה שהמבוטח טוען שלא קיבל הודעות והיא לא יכולה להזים את עדותו.
למעלה מן הדרוש יאמר, כי גם אילו היה סוכן הבטוח מקבל את ההתראות ולא מעביר לתובעת (דבר שלא התקיים בענייננו), גם אז יש לזכור ולהזכיר כי הסוכן הוא שלוח של חברת הביטוח (והנתבעת לא כופרת בכך), ועל כן במידה והתרשל, ההתרשלות היא של הנתבעת.
כפי שקבעתי לעיל, חובתה של הנתבעת היא לפעול בהתאם לחוק ולוודא שמכתבי ההתראה התקבלו על ידי התובעת, דבר שלא נעשה בענייננו. שליחת ההתראות ומכתבי הביטול במועדים כה רחוקים אחד מהשני, מבלי לוודא קבלתם, תוך ניסיון גבייה נוסף במהלך אותה תקופה , מהווה תרתי דסתרי.
ודוק טענת הנתבעת, שעלתה בדיון, לפיה מחלקת השימור פנתה לתובעת טלפונית וזו ביקשה ממנה לנסות לגבות שוב מאותו כרטיס, מעבר להיותה הרחבת חזית, מנוגדת לטענת הנתבעת בדבר רצונה של התובעת לבטל את הפוליסה, ומראה את הקלות בה חברת הביטוח טוענת טענות סתמיות מתחלפות, ללא כל תיעוד או תרשומת בעניין בניסיון להתנער מהפוליסה.
עדות התובעת היתה עקבית וסדורה. מהלך האירועים אשר תואר על ידה מתיישב עם ההיגיון הכלכלי של התובעת, נוכח מצבה הבריאותי. התובעת לא התרשלה, עברה דירה ורכשה שירות "עקוב אחריי" של דואר ישראל כמו כל אדם סביר כדי להמשיך ולקבל דואר, סוכן הביטוח ידע על כתובתה החדשה, והתובעת אף העידה כי הדוורית ברח' בו היא מתגוררת מכירה אותה אישית לפחות 9 שנים ודאגה להביא לה את כל המכתבים שהגיעו לכתובת הישנה עמוד 10 שורות 1-4).
וראו גם אישור דואר ישראל לתקופה הרלוונטית סומן נ/4 (מיום 12/10/12-13/08/13).
למעשה, התובעת הבינה לראשונה שהפוליסה בוטלה, רק לאחר שהתיק הועבר לטיפול עו"ד לגביית החוב, וזה שלח מכתב הנושא תאריך 24/07/13. בעניין זה, אני תוהה, מדוע המתינה הנתבעת למעלה מ-3 חודשים לשליחת המכתב, ולא נתנה לתובעת את האפשרות לשלם את הפרמיות שלא שולמו, בתום לב. וראו עדותה של הגב' אלמוג בעמ' 26 לפרו' ש' 25-32:
סוף דבר אני קובעת כי התובעת מעולם לא ביקשה לבטל את הפוליסה, להיפך היא דאגה במשך שנים ארוכות כי התשלום לנתבעת יבוצע בהוראת קבע כסדרו כי הפוליסה היתה חשובה מאד בשים לב למצבה. אני קובעת כי אי התשלום של מספר חודשים נבע מטעות טכנית בתום לב בעת החלפת כרטיס אשראי כשהנתבעת עטה עליה כמוצאת שלל רב, ובניסיון להתנער מחובתה, ברם לא היתה כל הצדקה עניינית לביטול הפוליסה משגילתה התובעת את הטעות וביקשה לשלם את הפרמיה שבאיחור. יש להניח כי אלמלא שינוי מצבה הבריאותי של התובעת לרעה, היתה הנתבעת ששה לחדש את הביטוח ולגבות את הפרמיות שבאיחור. ממילא הנתבעת לא הוכיחה שביטלה את הפוליסה בהתאם לדרישות הדין ועל כן יש לקבוע כי הפוליסה בוטלה שלא כדין.
אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ומורה לנתבעת לחדש את הפוליסה של התובעת על פי תנאיה טרם פעולת הביטול ללא החרגה נוספת או מילוי הצהרת בריאות חדשה."
