תא (י-ם) 35195-03-14 סא"ל שיווק ביצים בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בירושלים
פסק הדין ניתן ביום: 9/3/2016
ע"י כב' השופטת: תמר בר-אשר צבן
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לשלם תגמולי ביטוח למבוטח בשל גניבה של משאית שבוטחה בביטוח מקיף לרכב בחברה?
רקע: בעת הגניבה לא התקבלה כל התראה מהמערכת לאיתור המשאית של חברת איתוראן אשר הייתה מותקנת על המשאית. המבטחת דחתה את בקשת התובעת לקבלת תגמולי הביטוח מהנימוק שעובדי התובעת היו מעורבים בגניבת המשאית. התביעה הוגשה נגד חברת הביטוח, סוכנות הביטוח ונגד חברת איתוראן.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"בנסיבות לפיהן לא התקבלה התראה מהמשאית במקום ובמועד הגניבה, לאור נתוני מערכת האיתוראן ותנועות המשאית, עולה כי לפני יציאתה ממקום חנייתה נוטרלה מערכת האיתוראן באופן חוקי.
מהנתונים הנ"ל עולה כי מערכת האיתוראן נמצאה תקינה ופעילה קודם ובמהלך הגניבה, מכאן שברשות הגנב נמצא מס' הקוד הסודי של מערכת האיתוראן".
...
נמצא אם כן, כי על-פי הראיות שהובאו, המשאית נגנבה בידי מה שמכונה, "משתמש חוקי", קרי, אדם שברשותו היה הקוד הסודי של המשאית ושל מערכת האיתוראן וברשותו היו גם מפתחות המשאית. על-פי גרסתו של אלמליח, אותו אדם היה הנהג צבי, אשר היה עובד התובעת. טענת אלמליח, כי לכאורה, צבי נשדד בידי ג'וואברה, שעבד בחברה בעבר, לא הוכחה בדבר. לא הובאה כל ראיה בעניין ואף לא ראיה שעשויה הייתה להצביע על אפשרות מעין זו. התובעת אף לא ניסתה לזמן את צבי למתן עדות, כדי לנסות לתמוך בגרסתה בדבר אותו שוד לכאורה. בנסיבות אלו, לא רק שהחזקה בדבר אי זימונו של עד מהותי פועלת לחובת התובעת, אלא שאף אין מקום לקביעת מסקנות על סמך סיפורים נעדרי כל בסיס ראייתי.
המסקנה היא אפוא, כי כטענת הנתבעות, הוכח כי המשאית נגנבה בידי עובד של התובעת, בין אם עשה כן בעצמו ובין עם עשה כן יחד עם אחר, בכך שמסר לאותו אחר את מפתח המשאית ואת נתוני הקוד הדרוש להתנעת המשאית ולהשבתת מערכת האיתוראן שהותקנה בה.
תחולת פוליסת הביטוח
לנוכח ההנחה כי המשאית אמנם נגנבה וכי התובעת אמנם הוכיחה עובדה זו, הרי שעל המבטחת מוטל נטל ההוכחה להוכיח את קיומו של החריג הקבוע בפוליסת הביטוח, השולל את תחולת הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006), כבוד השופטת ע' ארבל, פסקאות 20, 44-28).
החריג העיקרי אשר על-פי טענת הנתבעות מתקיים במקרה הנדון ושולל את תחולתה של פוליסת הביטוח, הוא החריג שעניינו גניבת המשאית בידי עובד החברה. חריג נוסף שעליו ביקשה להסתמך, אשר דומה כי בנסיבות העניין קשור אף בחריג הראשון, הוא החריג המתייחס למצב שבו אמצעי המיגון לא הופעלו כנדרש.
על-פי הפוליסה וכמובא לעיל, חריג הגניבה בידי עובד קובע כך:
"... מובהר כי גניבת הרכב המבוטח על-ידי עובד של המבוטח או בשיתוף עמו, כאמור בסעיף 3ה של פרק ב', אינו מכוסה" (שם, עמ' 2).
משהוכח כי שני החריגים האמורים התקיימו, ממילא שאין התובעת זכאית לתגמולי הביטוח מכוח הפוליסה. לעניין זה יוער, כי אין עוד רלוונטיות לשאלה אם במכתב דחיית פנייתה של התובעת התייחסה המבטחת רק אל החריג הראשון (שעניינו גניבת המשאית בידי עובד התובעת), או אף אל החריג השני (אי הפעלת אמצעי המיגון כנדרש). שכן, די בקיומו של חריג אחד כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי.
לנוכח מסקנה זו, יש לבחון אם אמנם עלה בידי התובעת להראות כי אין מקום להחלת ההוראה המחריגה את תחולת פוליסת הביטוח, מן הטעם שכטענתה, הפוליסה לא נשלחה אליה או מן הטעם שהוראות החריגים לא הובלטו כנדרש בפוליסת הביטוח.
המצאת הפוליסה אל התובעת
מכל מקום, אפילו היה אלמליח טוען באופן מפורש בתצהירו כי הפוליסה לא הומצאה אליו או אל התובעת, לא היה בכך כדי לסייע לו. שכן, לא רק שלא הונחה כל תשתית ראייתית התומכת באפשרות שאמנם הפוליסה לא הומצאה, אלא שהטענה בדבר אי המצאתה נסתרה.
אין לקבל את טענת התובעת כי על המבטחת להראות שהיא עצמה שלחה את הפוליסה אל המבוטחת (התובעת), וכי במצב שבו סוכנות הביטוח היא ששלחה את הפוליסה, לא מילאה המבטחת את חובתה להמציא למבוטחת את הפוליסה. החובה להמציא את הפוליסה אינה מחייבת כי גורם פלוני מטעם המבטחת יתדפק על דלת המבוטח וימסור לידיו את הפוליסה. המבטחת ממלאת את חובתה גם אם היא עושה כן באמצעות שליח, לרבות סוכנות הביטוח.
מסקנת הדברים היא אפוא, כי טענת התובעת כי לא קיבלה לידיה את פוליסת הביטוח, נסתרה וממילא שיש לדחותה.
הדגשת ההוראה המחריגה את תחולת הפוליסה
ככל שהדברים אמורים בהחרגה שעניינה באי הפעלת אמצעי המיגון, לא הייתה מחלוקת על כך שהחרגה זו הובאה בהדגשה, בין שתי שורות של כוכבים (עמ' 3 ברשימה).
אשר להחרגה שעניינה בגניבת הרכב בידי עובד, הרי שאף היא עונה על דרישות הוראות סעיף 3 בחוק חוזה הביטוח. הוראה זו מופיעה בעמ' 2 של הרשימה באופן בולט וברור תחת הכותרת "תיאור הכיסוי". לא רק שהדברים מובאים באופן ברור, אלא שהובאו על-פי החלופה הראשונה, המחייבת את פירוט התנאי סמוך לנושא הנוגע לו. הוראה זו מופיעה גם בחוברת הכוללת את כל תנאי הפוליסה, באותיות בולטות ומודגשות (bold) בצבע כתום, הבולט ושונה משאר הוראות הפוליסה, המודפסות בצבע כחול. כך שבמסגרת החוברת, הובאה ההחרגה הנדונה "בהבלטה מיוחדת", בהתאם לחלופה השנייה הקבועה בסעיף 3 בחוק חוזה הביטוח.
מסקנת הדברים היא אפוא, כי יש לדחות אף את טענתה של התובעת, כי אין בפוליסה הבלטה כנדרש של החריג השולל כיסוי ביטוחי במקרה של גניבת הרכב בידי עובד החברה או בשיתוף עמו.
קיום החריג בכל הפוליסות לביטוח משאיות
לבסוף נוסיף, כי כפי שטענו הנתבעות בצדק, אפילו לא היה מוכח כי התובעת קיבלה את הפוליסה, לא היה בכך כדי להעלות או להוריד. שכן, הוכח כי לא הייתה לתובעת כל אפשרות לבטח את המשאית באמצעות פוליסה שאינה מחריגה את הכיסוי הביטוחי במצב שבו הרכב נגנב בידי עובד החברה.
התביעה נגד סוכנות הביטוח
התובעת לא הבהירה די הצורך, אם בכלל, על יסוד מה הוגשה התביעה גם נגד סוכנות הביטוח. ככל שטענתה היא כי סוכנות הביטוח לא שלחה את הפוליסה, הרי שטענה זו נסתרה ומכל מקום, אף התובעת טענה כי חובת משלוח הפוליסה חלה על המבטחת ולא על סוכנות הביטוח. אם טענתה של התובעת היא כי היה על סוכנות הביטוח לוודא שהתובעת אמנם הבינה את תוכנה של פוליסת הביטוח, לרבות את הוראות ההחרגה, הרי שהתובעת לא הראתה מה הבסיס בדין לחובה זו וממילא שיש לדחות טענה זו. לכך אף יש להוסיף, כי אפילו היה מוכח כי אמנם קיימת חובה זו – חובה שאותה כינתה התובעת "חובת הווידוא" – ספק רב אם היה מקום להחילה בנסיבות המקרה הנדון. כזכור, מדובר בתובעת המחזיקה צי של כשישה כלי רכב מסחריים אשר כולם מבוטחים באמצעות אותה פוליסה. כך שחזקה היא שהתובעת בקיאה בכל הקשור בביטוח של אותם כלי רכב. כך על אחת כמה וכמה משהוכח שכחודש לפני גניבת המשאית הנדונה, נגנב לתובעת כלי רכב נוסף. קשה אפוא, אם בכלל, להניח כי התובעת אמנם זקוקה להסברים מהסוג הנטען.
מכל מקום, משלא הוכיחה התובעת כל עילת תביעה כלפי סוכנות הביטוח, ממילא שיש לדחות גם את התביעה המופנית נגדה.
התביעה נגד חברת איתוראן
טענות התובעת כלפי חברת איתוראן הסתמכו על טענות התובעת כי בין השתיים הייתה הסכמה שעל-פיה על חברת איתוראן לשלוח התראות אל הטלפון הנייד של אלמליח, או בכל אמצעי אחר, כל אימת שהמשאית נוסעת בשעות מסוימות או נכנסת אל שטחי הרשות הפלסטינית. לטענת אלמליח, קודם לגניבת המשאית, אף נשלחו אליו התראות מעין אלו.
כפי שטענו הנתבעות בצדק, התובעת לא הניחה כל תשתית ראייתית לביסוס טענותיה בדבר קיומה של הסכמה כנטען, בינה לבין חברת איתוראן. התובעת אף לא הראתה כי אמנם בעבר נשלחו אליה או אל אלמליח, התראות כלשהן בהתאם לאותה הסכמה נטענת. בנוסף לכך, כל טענות התובעת בדבר הסכמות כאמור או משלוח התראות בעבר נסתרו ונדחו בתצהירו של מר אבי מדעי, קב"ט חברת איתוראן. במצב זה ובהיעדר כל ראייה התומכת בטענותיה של התובעת כלפי חברת איתוראן, ממילא שיש לדחות גם את תביעת התובעת נגד חברת איתוראן.
סיכום ותוצאה
מסקנת הדברים היא כאמור, כי הוכח כי התקיים החריג שעל-פיו במצב של גניבת המשאית בידי עובד התובעת או בשיתוף עמו, פטורה חברת הפניקס מחובתה מכוח הפוליסה לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח בשל גניבת המשאית. לפיכך דין התביעה המופנית נגד הפניקס (הנתבעת 1) להידחות.
משלא הוכחה כל עילת תביעה נגד סוכנות הביטוח (הנתבעת 2), נדחית גם התביעה נגדה.
לבסוף וכאמור, אף התביעה נגד חברת איתוראן (הנתבעת 3) נדחית. שכן התובעת לא הוכיחה באף לא ראיה אחת, כי אמנם הייתה הסכמה כלשהי עם חברת איתוראן, אשר הופרה.
תוצאת הדברים היא כי התביעה נגד שלוש הנתבעות (הנתבעות 3-1) נדחית.
התובעת תשלם לנתבעות 3-1 סך 45,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט. מאחר ששלוש הנתבעות היו מיוצגות באמצעות בא-כוח אחד, תשלם התובעת את הסכום האמור לנתבעות 3-1 באמצעות בא-כוחן וזאת תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין."
