פסיקה: העליון דחה ערעור בנושא משמעות המונח "ליווי" לפי פוליסת סחר רכב

רע"א  8502/15  א.א. קאר סנטר מוטורס בע"מ נגד הכשרה חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 20/3/2016

ע"י כב' השופט: א' רובינשטיין, המשנה לנשיאה

עניינו של פסק הדין: האם יש קבל את בקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי שדחה את ערעורה של המבקשת על פסיקת השלום שדחה את תביעתה של המבקשת בשל נזק שנגרם לרכב בבעלותה בתאונת דרכים, בנימוק של היעדר כיסוי ביטוחי?

רקע: המבקשת הייתה מבוטחת אצל המשיבה בפוליסה המכונה "פוליסת סחר" אשר על פי תנאיה רק האדם אשר שמו צוין במפרט רשאי היה לנהוג בכלי-הרכב וכן כל אדם הנוהג ברשות המבקשת ומלוּוה על ידי הנהג המורשה.

רכב בבעלותה של המבקשת היה מעורב בתאונה, ומי שנהג בו לא היה הנהג המורשה אלא אדם אחר, עובד אחר של המבקשת, ואילו הנהג המורשה, על פי קביעה עובדתית של בית משפט השלום, נהג לידו ברכב אחר. והשאלה המשפטית היא אם ליווי ברכב אחר הוא הליווי על פי דרישת הפוליסה?

בית המשפט העליון דחה את הערעור

 מתוך פסק הדין:

"אקדים ואומר: איני רואה כיצד ניתן לפרש "ליווי" במקרה נשוא ענייננו כליווי חיצוני. נשוה בנפשנו דוגמה פשוטה – רכב מלוה נוסע, כגון לבדיקת תקינות לצורך תיקון או מכירה, בכל הכוונות הטובות לקיום קשר עין וליווי צמוד; אך התנועה בכביש אינה כמובן בשליטת שני כלי הרכב, וקשר עין עלול ללכת חיש קל לאיבוד כשנכנס רכב אחר בין השניים או כשאחד מהם עבר רמזור והאחר לא הספיק, או מכל טעם אחר. במקרה כזה, בהנחה כי מטרת הליווי היא במיוחד פיקוח בטיחותי אחראי על הנוהג ועל השימוש ברכב, שניתן למטרות "מקומיות", פג ה"ליווי" במקרה זה בפועל. יתר על כן, כיון שהמדובר ברכב הזולת שלא ניתן לנוהג אלא למטרות מצומצמות של בדיקה, למשל, נוכחות המלווה לידו גם עשויה למנוע נזק לרכב, בלא שאדרש לתסריטים נוספים. הדברים מדברים בעדם.

...

כמפורט מעלה, המחלוקת במקרה זה מתמקדת בפרשנות המילה "מלוה" בתנאי הפוליסה. בענייננו, בנוסף לדוגמה המעשית שהובאה מעלה, כללי הפרשנות המקובלים מובילים למסקנה, כי ליווי מחוץ לרכב, אינו עונה להגדרת "מלוה". הפוליסה נשוא תביעה זו היא פוליסת סחר. עסקינן בפוליסה ייחודית שנועדה למטרות ספציפיות, עליהן עמד בית משפט זה בע"א 4688/02 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26 (2005), מפי המשנה לנשיא מצא, בעמ' 41:

"התכלית הבסיסית  של פוליסת סחר – לאפשר לעוסק בסחר בכלי רכב לנהוג, במסגרת עבודתו ולצרכיה, בכלי הרכב הנכנסים אל המאגר העסקי ויוצאים ממנו, גם אם כלי הרכב אינם מבוטחים בביטוח חובה. הצורך שעליו באה פוליסה כזאת לענות הוא צורך עסקי בלבד, שעניינו מניעת התקורה והעלות הכרוכות בהשבתתם התכופה של כלי רכב במאגר העסקי עד לבדיקת ביטוחם ולהשלמתו במידת הצורך."

בהמשך לתכלית כללית זו, נראה כי דרישת הליווי בפוליסה מסוג זה מטרתה כפולה: ראשית, הבטחת פיקוח על נהג שאינו הנהג הרשום בפוליסת הביטוח. אדגיש, פיקוח בהקשר זה משמעו כי הנוהג ברכב כשיר לנהיגה, מקפיד על חוקי התנועה וכללי הדרך, וכיוצא באלה. שנית, צמצום הגיוני של מספר הנהגים הנוהגים ברכבי החברות המבוטחות בפוליסת סחר. כאמור, מדובר בפוליסה המשמשת לביטוח עסקים אשר תחת ידיהם עוברים כלי רכב רבים, ובעסקים מסוג זה, ישנה, מטבע הדברים תחלופת נהגים, ובהם עובדי מוסך מתקן, או קונים פוטנציאליים המבקשים לקחת רכב לנסיעת מבחן. בנסיבות אלה, הצמדת הפוליסה לנהג ספציפי משמשת את חברת הביטוח לשם הקטנת הסיכון לקרות אירוע הביטוח, קרי – חלילה – תאונה כזו או אחרת, ומאפשרת הוצאת פוליסה בפרמיה מופחתת. כידוע, הדרישה לנקוט אמצעים להקלת סיכונו של המבטח היא נדבך מרכזי במרבית חוזי הביטוח (ראו י' אליאס, דיני ביטוח (מה' 2, 2009-תשס"ט), 212). דרישת הליווי נועדה גם להבטיח כי פוליסה מסוג זה לא תנוצל שלא לטובה על ידי המבוטחות, אשר ישלמו פרמיה מופחתת בעבור פוליסת סחר שבה נהג מורשה אחד, כפי שאירע כאן, בעוד שבפועל ינהגו נהגים רבים בכלי רכבן של המבוטחות בלא פיקוח. ברי כי לא ניתן להשיג מטרות אלה כראוי על ידי "ליווי חיצוני", כמוצע על ידי המבקשת, דבר העלול למסמס את הרעיון שביסוד הליווי והפוליסה, וגם אם הכוונות טובות, ובעולם הריאלי יתכן הבדל בין נסיעה פנימית במוסך – למשל – לנסיעת מבחן לצורך רכישה, הפוליסה היא אחת וכל עוד נוסחה כפי שהיא, יש להביט אל המכלול.

הדוגמאות להגדרתו של ליווי בחוק אשר הובאו בבקשה מחזקות לטעמי את המסקנה כי הפרשנות הסבירה בנידון דידן היא שהמלוה נדרש להימצא ברכב. ראשית, בדוגמאות דלהלן עסקינן ברכב מלוה ולא במלוה "סתם". תקנה 129א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן התקנות), מחייבת ליווי קבוצת אופניים בדרך בין-עירונית בליווי רכב ש"ינהג מאחורי הרוכב האחרון בקבוצת רוכבי האופניים ובמרחק סביר ממנו ויפעיל את ארבעת מחווני הכיוון ברכב". מטרת ליווי זה היא להתריע מראש על נוכחותם של הרוכבים בפני כלי-רכב המגיעים מאחור. בכגון דא - משבקבוצה ובאופניים עסקינן – ברי כי ליווי שמטרתו בטיחות הרוכבים ואזהרת הסביבה אינו יכול להיות "פנימי", כגון רוכב נוסף על כל אופניים, ונחוץ רכב מלוה. בדומה, תקנה 85(ו) לתקנות התעבורה, עניינה בליווי מטען חורג ברכב ובו שלט מלפניו ומאחוריו שרשומות בו המלים "זהירות – מטען חורג", והנוהג ברכב הליווי יסע במרחק המאפשר לו קשר עין עם הרכב המוביל את המטען החורג. גם כאן ניתן להבין מהוראות אלה כי כאשר מוגדר בחוק ליווי מחוץ לרכב, הדבר נועד להתריע נהגים אחרים בדרך מפני נוכחותו בכביש של כלי הרכב לו ניתן הליווי, ולא להבטיח שליטה ופיקוח עליו. נחוץ אפוא רכב נוסף. האם כך גם בענייננו? ואוסיף, לא זו בלבד שפירושו של מונח בחוק אינו בהכרח זהה תמיד לפירושו בחוזה (ראו א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ד' – פרשנות החוזה, 605; ובהקשרי ביטוח: ע"א 192/61 "בחן" חברה לביטוח בע"מ נ' סיגטי, פ"ד טו 1900, 1903 (1961); ע"א 163/76 אוירום נתיבי אויר בע"מ נ' הסינדיקט הישראלי לביטוח תעופה, פ"ד ל(3), 757, 761 (1976)), בענייננו ההשוואה אינה גם באותם מונחים, שכן אין להשוות בין רכב מלוה לאדם מלוה.

והנה מנגד, סעיף 12א1(ד) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 – הקרוב יותר מהותית לענייננו – קובע, כי נהג חדש לא ינהג ברכב למשך תקופת הליווי הקבועה בפקודה, אלא אם כן יושב במושב שלצדו, מלוה. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי "מטרתה העיקרית של ההוראה המוצעת להדריך את הנוהג החדש ולשפר את נהיגתו" (דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 45), התשנ"ח-1998). אמנם, בענייננו אין מדובר בנהגים חדשים, ולכן הדמיון אינו אחד לאחד, אולם נראה כי אחת מתכליות חובת הליווי בתנאי הפוליסה, בדומה לחובת הליווי לנהג חדש, היא להבטיח כי יהיה גורם מפקח, מרסן ומייעץ לצדם של הנהגים הנוספים הנוהגים ברכבי המבוטחות. מלשון הסעיף ניתן להבין כי המחוקק סבר שלא ניתן להשיג פיקוח שנועד למטרה זו, אלא כאשר המלוה יושב לצדו של הנהג, ובהיקש כך גם בענייננו.

נוכח מאפיינים ייחודיים הטבועים בחוזה הביטוח – ובהם פערי הכוחות בין הצדדים לחוזה עובר לכריתת החוזה, היותו של מושא הביטוח מוצר שאינו מוחשי, והיכולת המוגבלת של המבוטח לעמוד על מכלול הוראותיו ומשמעויותיו של חוזה הביטוח ולהשפיע על עיצובו של החוזה, שהוא ברובא דרובא של המקרים חוזה אחיד – נוצרו במהלך השנים כללי פרשנות ספציפיים בנוגע לפוליסות ביטוח (ראו, בין היתר, רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, 303 (1996)). כללים אלה הם חלק ממערכת נרחבת של כללים פרשניים, אשר מנחים את הפרשן בבואו להתחקות אחר משמעותו של טקסט כלשהו (ראו ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) (1985)). אמנם, כפי שכתב המלומד א' ברק: "בעיות היסוד בפרשנות משותפות לכל טקסט משפטי. תורת הפרשנות אחת היא, והיא חלה הן על טקסט משפטי חקוק (חוקה, חוק ותקנה) הן על טקסט משפטי הלכתי (פסק דין) והן על טקסט משפטי פרטי (חוזה וצוואה). כללי היסוד בפרשנות משותפים הם, איפוא, לפרשנותו של כל טקסט משפטי, יהא אופיו אשר יהיה...בעיות היסוד בדבר היחס בין הגוף לבין "הרוח" ובדבר השיטה האובייקטיבית או הסובייקטיבית לפרשנותו של טקסט, משותפות הן לכל הטקסטים המשפטיים" (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך א' – תורת הפרשנות הכללית במשפט, 128-127). ואולם, יש להוסיף לכך את המאפיינים הספציפיים של הטקסט בו מדובר, וחוזה ביטוח יש לפרש לאור תכליותיו, ובמקרה דנא – תכליותיו הן כפי שפורטו מעלה.

אכן, המבקשת טענה כי יש לפרש את הפוליסה לרעת המנסחת-המשיבה. אין חולק כי זהו כלל פרשנות כללי בדיני החוזים, אשר נפסק כי הוא מוצדק במיוחד בפוליסות ביטוח, שכן רק לעתים רחוקות נושאים ונותנים הצדדים על תניותיהן. משמעותו היא כי כאשר יש אי בהירות או ספק בנוגע למשמעות הנכונה של הכתוב, יש לפרש את הפוליסה כנגד המנסח, קרי המבטח. כלל זה ראוי והוגן, ואולם לשם הפעלתו לא די כי לחוזה ביטוח יהא יותר מפירוש לשוני אחד, אלא נדרש כי יהא לו יותר מפירוש תכליתי אחד. כפי שכתב השופט ברק (כתארו אז) בפרשת שלו: "אפילו יש לה לפוליסה מספר משמעויות לשוניות – דבר שהוא תדיר למדיי לאור חוסר הדיוק שבלשון – ניתן לרוב לבחור במשמעות (משפטית) אחת ויחידה באמצעות הכלל הפרשני בדבר תכלית הפוליסה, ואין תחולה לכלל הפרשני המשני בדבר פירוש לטובת המבוטח" (פסקה 10 לפסק דינו של השופט ברק). במקרה דנא, התחקות פשוטה למדי אחר תכליתה של הפוליסה מובילה למסקנה, כי הפירוש המוצע על ידי המשיבה – בכל הכבוד – אינו תואם תכלית זו, ועל כן אין מקום להפעלת כלל זה. עם זאת, משנתעוררה שאלה, יש גם לטעמי מקום, כפי שהציע בית משפט השלום, לתיקון עתידי לפוליסות הרלבנטיות, לשם חידודה של הגדרת "מלוה" אם ברוח האמור ואם בסיווגי משנה; ואולם חוששני כי אין בכך כדי לסייע למבקשת בענייננו הקונקרטי.

נוכח כל אלה, אין מקום להיעתר לבקשה."