תאק (מרכז) 32957-05-11 טלי ברק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: המחוזי מרכז-לוד
פסק הדין ניתן ביום: 4/4/2016
ע"י כב' השופטת: הדס עובדיה
מייצגים: המבוטחת, יוצגה ע"י עו"ד חיים קליר חברת הביטוח, יוצגה ע"י עו"ד רם דורון ועו"ד עילם בורבין
עניינו של פסק הדין: האם תקופת הביטוח על פי חוזה הביטוח נקבעה למשך ארבע או חמש שנים?
רקע: מדובר בתביעת אלמנת המנוח דני ברק ז"ל שכיהן כמנכ"ל לידר שוקי הון בע"מ ולידר ושות' בית השקעות בע"מ עד למועד פטירתו ביום 4.6.2010. בנסיבות הטראגיות שאירעו המנוח שם קץ לחייו במקום עבודתו.
סכום התביעה עמד על 20,305,042 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וריבית מיוחדת, ובנוסף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"
בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשלם לחברת הביטוח הוצאות משפט בסכום של 60,000 ₪
מתוך פסק הדין:
"חשיבות המידע שנמסר על ידי המנוח לורקר ביחס לתקופת הנאמנות ותקופת הביטוח
לטענת התובעת, בניגוד למטרה המוסכמת של הביטוח, מתכחשת מנורה לחובתה לשלם את תגמולי הביטוח, למרות התממשות הסיכון הביטוחי הנוגע לפטירת המנוח בטרם הסתיימה תקופת הנאמנות בת חמש השנים, מבלי שלפי הנטען היה זכאי לקבלת המניות. המידע הנוגע לתקופת הנאמנות ולזכאות המנוח לקבלת המניות הוא לפיכך מידע מהותי ביחס להגדרת מקרה הביטוח ולשאלה מתי ישולמו תגמולי הביטוח.
המידע הנדרש לכריתת חוזה הביטוח ולרבות הנתונים הנוגעים לתקופת הנאמנות ולזכאות המנוח לקבלת המניות הוחלפו בין שני האחים: המנוח וורקר יבדל"א. לצורך ההכרעה במחלוקת חשוב לעמוד תחילה על תפקידיהם, מעמדם, וחובותיהם לאור ריבוי כובעיהם במסגרת ניהול המשא ומתן לכריתת חוזה הביטוח, בעת כריתתו ובתקופת תוקפו.
ורקר
ורקר הוא סוכן ביטוח העוסק בתיווך ביטוחים בין מבוטחים למבטחים כהגדרת "סוכן ביטוח" בסעיף 32 לחוק חוזה הביטוח.
...
ורקר פעל כשלוח מנורה מכוח הוראות החוק בעניינים הקבועים בסעיפים שפורטו לעיל. בנוסף מהראיות עולה כי ורקר פעל גם למען המנוח אשר פנה אליו לצורך עריכת הביטוח עבורו ועבור העובדים הנוספים בלידר בהיותו סוכן ביטוח וכאח (בעניין פניית המנוח לורקר ראו סעיף 4 לתצהירו בבר"ל).
בהיעדר כוח לשנות את מצבו המשפטי של המנוח לא ניתן לראות בורקר גם שלוח המנוח וגם שלוח מנורה, הגם שחוק השליחות, התשכ"ה-1965 מתיר בסעיף 8 שליחות למען שולחים שונים. עם זאת ביחס לשליחות לצורך כריתת חוזה ביטוח קובעת הוראת סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח דרישת כתב לצורך הסמכת סוכן הביטוח כשלוח המבוטח. דרישה זו לא התמלאה בנסיבות העניין. אין בכך כדי להפחית ממאסת החובות של ורקר אשר בפועלו למען המנוח חב גם בחובות כלפיו ובכללן חובת האמון, חובת הזהירות וחובת תום הלב.
ורקר לפיכך חב חובות אמון כאמונאי המנוח ומנורה. בנוסף חב ורקר כלפי המנוח, מנורה ולידר חובת זהירות וחובת תום לב. לידר בהקשר זה היא צד להסכם לטובת צד ג' בהיותה "משלם חריג" וצד להתקשרות בחוזה הביטוח עם מנורה לטובת העובדים והבכירים.
המנוח
המנוח הוא שלוח לידר כמנכ"ל החברה במועדים הרלבנטיים לתביעה. כנושא משרה בלידר, ובשים לב לכוחותיו להשפיע על ענייניה, יש לראותו כנמנה על הקטיגוריות המובהקות ביותר של האמונאים החבים בחובות אמון וחובת תום לב כלפי החברה (ראו הגדרת סעיף 1 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ל"נושא משרה" הכולל את מנכ"ל החברה, וכן למעמד נושא משרה בחברה כאמונאי: עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 145 (2013)). בנוסף, כמבוטח חב המנוח כלפי מנורה בחובת תום לב מוגברת ובכללה חובת גילוי.
ד"ר ולר עמד במחקרו, הכולל סקירה השוואתית של הסדרי הגילוי הטרום חוזיים הנוהגים בשיטות המשפט השונות, על כי כלל שיטות המשפט שנבחנו מטילות על המבוטח חובת גילוי מידע כלפי המבטחת לפני כריתת החוזה. ההבדלים בין שיטות המשפט נוגעים להיקף החובה ולסעד בגין הפרתה. ביחס להצדקה ההיסטורית להטלת חובת הגילוי על המבוטח נאמר:
"ההצדקה ההיסטורית להטלת חובת גילוי יזום על מבוטחים במשפט המקובל היתה פער המידע בין הצדדים עובר לכריתת החוזה. במונחים מודרניים, הבעיה המיוחדת של חוזי ביטוח היא קיומה של אסימטריה אינפורמטיבית בין המבוטח למבטחת".
ראו: שחר ולר חובות גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח 411-412 (2002).
בענייננו המידע החשוב ביחס לזכות המנוח לקבלת מניות הנאמנות, כולן או חלקן, היה אך ורק בידי לידר והיא הביאה אותו לידיעת מנורה לצורך כריתת עסקת הביטוח באמצעות המנוח וורקר.
אוסיף כי על פי הדין הישראלי מקובל לראות את עקרון תום הלב וחובת הגילוי כחובות החלות הן על המבטח ואף על המבוטח מכוח הוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, ועוד מעבר לכך את תחום הביטוח כמטיל חובות אמון מוגברות בעיקר על מבטחים. ראו: ירון אליאס דיני ביטוח 259 (מהדורה שנייה, 2009) (להלן: "אליאס").
עסקת הביטוח ביחס למנוח נכרתה על יסוד מידע שנמסר בעל פה למבטחת על ידי המנוח בשיחות בין האחים ורקר והמנוח בשליחות לידר ומנורה ועבור המנוח עצמו. מידע זה כלל פרטים על עצם ההזמנה להציע ביטוח למנוח ולעובדים וגם על תקופת הביטוח ומטרתו. המידע הועלה על הכתב בסמוך למועד בו נמסר.
על פי הוראת סעיף 2(א) לחוק חוזה הביטוח, על המבטח חלה חובה למסור למבוטח את הפוליסה ולהוכיח שהמציא את הפוליסה כנדרש (ראו: ת"א (י-ם) 6181/04 יוזמה ותשואה חברה לשירותים בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (16.6.2010) (להלן: "פסק הדין בעניין יוזמה"); וכן אליאס, בעמ' 680).
ביחס לנפקות הפרת החובה כאמור שותק החוק. נפסק שככל שלא הומצאה הפוליסה למבוטח, לא תוכל המבטחת להסתמך על החריגים המופיעים בה (ראו: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר פ"ד מט(2) 749 (1995) (להלן: "פסק הדין בעניין ישר"); ת"א (חי') 742/87 סיטרוק נ' ג'י. בי. ביצוע ותעשיות [פורסם בנבו] (15.11.1992), פסק הדין בעניין יוזמה בעמ' 15; אליאס, בעמ' 677). זו אינה הסוגיה שבמחלוקת בתובענה שלפני שבגדרה טוענת התובעת שחוזה הביטוח בו התקשרו הצדדים נכרת למשך 5 שנים, בניגוד לקבוע בפוליסה, הקובעת כי הביטוח הוא למשך ארבע שנים. לפיכך אין בפסיקה עליה נסמכים סיכומי התובעת כדי לסייע לה בטיעונה.
בנוסף יש לציין כי להלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין ישר נקבעו חריגים שבהתקיימותם אי המצאת הפוליסה לא תשלול מהמבטח הסתמכות על חריגי הפוליסה. עיקרם: ידיעת המבוטח על התנאים או החריגים, חובתו המקבילה של המבוטח לוודא שהפוליסה מצויה בידו ולהתריע בפני המבטח על דבר אי קבלתה, ושלילת הקשר הסיבתי בין אי המצאת הפוליסה לגרם הנזק למבוטח (ראו: אליאס, בעמ' 679-680).
לפחות שניים משלושה חריגים עיקריים אלה מתקיימים בנסיבות העניין: ידיעת המנוח על תקופת הביטוח שהודעה לו הן בארבעת הדיווחים השנתיים שנשלחו לבית המנוח, בהם צוין כי תאריך תום תקופת הביטוח בחודש מאי 2010 (נספח ו' לתצהיר ורקר), והן במייל חוזר שנשלח למנוח לבקשתו על ידי ורקר ביום 13.10.2010 (נספח ח' לתצהיר ורקר וסעיף 26 לתצהירו); וחובתו, אם לא קיבל את הפוליסה, לבקש לקבלה. התובעת העידה שורקר שלח כנראה את פירוט הביטוחים בהתאם לבקשת המנוח, וכי פניית המנוח לורקר לקבלת המידע נעשתה בעקבות חשש שהיא הביעה לפני המנוח בסמוך לפני מועד קבלת המייל מורקר בעניין ביטוחי המנוח עקב הלוואות שיהיה עליו ליטול אם יזכה במכרז לרכישת לידר שוקי הון (עדותה בעמ' 64 לפרוטו' וסעיף 9 לתצהירה). מכאן שבנסיבות העניין ממילא אין כל מניעה להסתמכות מנורה על פוליסת הביטוח.
הפוליסה שיכללה את הסכמות הצדדים בחוזה הביטוח והיא מבטאת את כוונתם המשותפת ביחס לתקופת הביטוח
כפי שבאר אליאס בספרו (עמ' 295), התקשרות טיפוסית בחוזה ביטוח מורכבת משלושה שלבים:
1. יצירת הקשר הראשוני בין הצדדים, בין ביוזמת המבטח ובין ביוזמת המבוטח. המועמד לביטוח מפרט את מבוקשו והמבטח או סוכן הביטוח פורשים לפניו את מוצרי הביטוח ומחירם. פעולת המבטח או הסוכן מהווה הזמנה להציע הצעות.
2. מבוטח מגיש את הצעת הביטוח, בד"כ על גבי טופס סטנדרטי שהוכן מראש על ידי המבטח.
3. מבטח מבצע הערכה של הסיכון (חיתום) ומחליט אם לקבל את ההצעה או לדחותה. קיבול של ההצעה משכלל למעשה את חוזה הביטוח. לפי התבנית הטיפוסית של ההתקשרות הביטוחית, המבוטח הוא המגיש את הצעת הביטוח והמבטח הוא הניצע.
אליאס עמד בנוסף על כך כי אחד הקשיים הטיפוסיים הכרוכים בכריתתו של חוזה ביטוח נוגע לאיתור מועד הקיבול, היינו זיהוי המועד המדויק בו קיבל המבטח את הצעת המבוטח על פי דיני החוזים. קושי זה כרוך בהבחנה בין חוזה הביטוח לבין הפוליסה. חוזה הביטוח הוא אותו מפגש רצונות בין הצעה לקיבול הדרוש לצורך כריתתו של החוזה. פוליסת הביטוח היא האישור הפורמאלי של הסכמות הצדדים. מבחינה כרונולוגית קודם אמנם החוזה לפוליסה, אולם במציאות לא תמיד נשמרת אבחנה זו (אליאס בעמ' 302).
המסקנה שאליה הגעתי לאור המפורט לעיל היא כי בנסיבות העניין נכרת חוזה הביטוח בהתאם לפרטים שנמסרו על ידי המנוח לורקר והועברו למנורה ועל פי ההצעה הפרטנית של המנוח שנערכה לאחר מכן, וכי הפוליסה לביטוח המנוח ומבטאת נכונה את הסכמות הצדדים ואת חוזה הביטוח שנכרת, לפיהם משך הביטוח יהיה ארבע שנים
טענות התובעת כי מניין ימות הפוליסה מתחיל ביום האישור אינו עולה בקנה אחד עם ההחלטה לאשר את ההתקשרות עם מנורה בפוליסת הביטוח שהוצאה ולא עם מושכלות ראשונים ביחס לכריתת חוזים המחייבת הסכמה וגמירות דעת ביחס לתוכן ההתקשרות הנטענת.
כפי שבאר אליאס בספרו (עמ' 295), בשלב השלישי להתקשרות מבצע המבטח הערכה של הסיכון (חיתום) ומחליט אם לקבל את ההצעה או לדחותה. קיבול של ההצעה משכלל למעשה את חוזה הביטוח. תבנית טיפוסית זו להתקשרויות בחוזי ביטוח משקפת גם את אופן ההתקשרות בחוזה לביטוח חיי המנוח אף בשים לב למאפייניה המיוחדים כפי שפורט לעיל. אף אם נראה בפוליסת הביטוח הצעה מצד מנורה, הרי שההצעה התקבלה על ידי המנוח ולידר.
לו אף סברו לידר או המנוח כי ההתקשרות היא לחמש שנים הרי שהם לא נתנו ביטוי חיצוני לכך, ומהתנהגותם לפי קנה המידה של האדם הסביר לא ניתן היה להסיק כי ביטוח המנוח הוא לחמש שנים.
איני סבורה שהתובעת עמדה בנטל להוכיח כי ורקר הוא שהעביר את טבלת לידר השנייה, כי הטבלה היא המסמך שצורף למכתב הסוכנים, כי הטבלה נערכה במנורה, וכי אין מדובר אלא בהעברה פנימית בתוך לידר. כל עדי מנורה העידו שהמסמך אינו מצוי בידי מנורה. הטבלה שנטען כי צורפה על ידי ורקר למכתב הסוכנים נחזית להיראות טבלת לידר ולא תחשיב של מנורה על התפתחות הפרמיה לאורך השנים. הטבלה לא נמצאה בידי מנורה השומרת את מסמכיה והיא אף הוסתרה על ידי לידר עד להגשת התביעה. יש מקום לסבור שהעברתה בפקסימיליה הייתה בין מחלקות לידר עצמה. ומכל מקום התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה שהטבלה משקפת את גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה ביטוח לחמש שנים.
המנוח ומנורה לא פעלו במהלך כל השנים להארכת תקופת הביטוח או להעמדת מנורה על טעותה הנטענת בעניין זה. גם תקופת הביטוח של ורדי הייתה ארבע שנים הגם שנטען כי תקופת הבשלת מניותיו הייתה אף היא לאורך חמש שנים. גם ורדי לא פעל להעמיד את מנורה על טעותה הנטענת אף בעניינו ואף הוא לא ביקש להאריך את תקופת הביטוח, גם לא לאחר פטירת המנוח. התנהגות זו מחזקת אף היא את ראיות מנורה ואת המסקנה העולה מהן שחוזה הביטוח נערך לארבע שנים ולא לחמש שנים, כפי שהתבקש הן ביחס לעובדים והן ביחס למנוח ולורדי.
לטענת התובעת, כשהפוליסה אינה תואמת את חוזה הביטוח, גובר חוזה הביטוח. הטענה נסמכת על ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד פ"ד מ(3) 1 (1986) =. התובעת טוענת שאין זה מחובת המבוטח לקרוא את הפוליסה ולראות אם קיבל את מה שביקש, כפי שנקבע בע"א 188/84 הנ"ל. יש לפרש את החוזה כפי שהמבוטח היה רשאי להבינו (ע"א 846/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ פ"ד לא(2) 780 (1977). התובעת טוענת בנוסף שבקשת לידר הייתה לבטח בהתאם לתשקיף וציפייתה להבטיח לכל עובד קבלת סכום הביטוח בגובה יתרת זכאותו למניות. בהתבסס על כך נרכש הביטוח. נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לפרש את חוזה הביטוח באופן שיגשים את ציפיותיו הסבירות של המבוטח, אפילו לשון הפוליסה סותרת מפורשות ציפיות אלה.
כיצד צריכה הייתה מנורה לפעול לשינוי הוראות המנוח או להארכת הפוליסה בהיעדר בקשה מפורשת וברורה בעניין זה בכתב או בעל פה וללא המידע הנוגע לכך? הפרשנות המוצעת לפוליסה, העומדת בניגוד גמור ללשונה המפורשת, אינה אפשרית בנסיבות אלה.
זאת ועוד, פרשנות התובעת וטענתה שחוזה הביטוח נכרת לחמש שנים וכך יש לפרש את הפוליסה נסמכת על ההנחה כי מערכת ההתקשרות החוזית שבין לידר למנוח ולחברות שבשליטתו אינה מקנה למנוח ולתובעת אחריו כל זכות במניות ובאופציות, או חלק מהן, או תמורתן או חלק ממנה.
איני סבורה שהתובעת הוכיחה את הנחתה העובדתית כנדרש. הסכם העסקת המנוח והחברות שבשליטתו מיום 7.3.2006 (נ/4) הוא מסמך משפטי מורכב שבכל הנוגע לזכאות המנוח לקבלת המניות והאופציות קשה לומר שהוא מדבר בעד עצמו. לידר והתובעת לא הביאו לעדות את פודים שניהל את המשא ומתן עם המנוח על תקופת הבשלת מניותיו לפי עדות ורדי (עמ' 24 לפרוטו'), כדי לשפוך אור על מערכת הסכמית זו.
היעדר הוכחה לטענות שביסוד פרשנות התובעת לפוליסה
התובעת לא עמדה בנטל הוכחת ההנחה העובדתית שביסוד פרשנותה המוצעת לפוליסה, שיש לקרוא 4 ולפרש 5. לא הובאו עדויות מטעם התובעת לביאור זכויות המנוח לפני ואחרי המיזוג ולהוכחת הטענה שביסוד פרשנותה שעקב פטירת המנוח ובטרם חלפה תקופת הנאמנות לא היה המנוח זכאי לכל תמורה בגין מניותיו וחלף המניות שבהן החזיק בטרם המיזוג.
הטענה הנטענת בסיכומים מטעם התובעת שלא היה זה מחובת המנוח או לידר לקרוא את הפוליסה ולראות אם קיבלו את מה שביקשו איננה יכולה להתקבל על פי כל האמור לעיל והמסקנה שאליה הגעתי שמנורה לא התבקשה לבטח את חיי המנוח לחמש שנים אלא לארבע שנים. בנסיבות העניין, המנוח ולידר לא היו רשאים להבין את חוזה הביטוח אחרת, והציפייה שמנורה תפעל בניגוד לבקשת המנוח שפעל בשליחות לידר ועבור עצמו, ואף קיבל דיווחים על הפוליסה ומועד סיומה ולרבות דיווח שנשלח אליו לאור בקשתו, ובהיעדר כל בקשה מצד לידר בעניין זה, איננה יכולה להיראות כציפיית לידר, לא כל שכן צפייה סבירה מצד לידר או המנוח בנסיבות העניין. איני סבורה שהוכח שהפוליסה אמנם סותרת ציפיות אלה. לא הוכח אף שלידר או המנוח סברו שמנורה מפרשת את הפוליסה כפוליסה המסתיימת בחלוף חמש שנים ממועד תחילת תוקפה, או ביום 31.12.2010 או ביום 18.6.2010, או בחלוף ארבע שנים ממועד תשלום הפרמיה הראשונה ששולמה ביום 27.7.2006, כהצעות התובעת בסיכומים שהוגשו מטעמה, ולא כקבוע בפוליסה. מסקנה אחרת בעניין זה, בשים לב לממצאים שנקבעו לעיל, הייתה בהכרח מציגה את המנוח ולידר כמי שהטעו את מנורה ופעלו כלפיה בחוסר תום לב והסתירו ממנה נתונים מהותיים לצורך ההתקשרות.
עוד בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון ויזום בע"מ (1991) נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.7.1995; להלן: "עניין אפרופים") נקבעה העדיפות הפרשנית ללשון החוזה ככזו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה וטבעית של הכתוב, על יסוד החזקה הפרשנית בעניין זה:
"חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנות. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי..."
עיקר חשיבותו של פסק הדין בעניין אפרופים נוגע כמובן לסתירת החזקה ביחס לפשט הלשון, אך בענייננו החזקה לא נסתרה ומכלל נסיבות העניין כפי שפורטו לעיל עולה שאין לקבל את פרשנות התובעת בסיכומיה ש- 4 צריך לפרש כ- 5 (ראו בנוסף: סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973).
התוצאה
לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות עדי מנורה והמומחה מטעמה, ובנוסף תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪."
