בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש, פרופ' מרדכי שגב ופרופ' אסא כשר נגד הכנסת, שר האוצר, היועץ המשפטי לממשלה והטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 21/4/2016
ע"י כב' הנשיאה: מ' נאור השופטים ובהסכמתם של כב' השופטים: המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, השופטת א' חיות, השופט י' דנציגר, השופט נ' הנדל, השופט ע' פוגלמן והשופטת ד' ברק-ארז.
עניינו של פסק הדין: האם הוראת סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 הקובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה, היא חוקתית? העותרים, טענו כי אף אם קביעת כלל אחיד לפרישה היא לתכלית ראויה, ניתן להגשימה באמצעים אחרים וממילא היא אינה מצדיקה את הפגיעה הקשה הנגרמת לאנשים מבוגרים עקב חיובם לפרוש מעבודתם מחמת גילם.
רקע: חוק גיל פרישה נחקק בשנת 2004. לפני חקיקתו, לא היה בדין הישראלי חוק המסדיר באופן כללי את סוגיית הפרישה לגמלאות, וממילא גם לא את גיל פרישת החובה או את גיל הזכאות. באותה תקופה עוגן גיל פרישת החובה בהסכמים קיבוציים, בתקנונים של קרנות פנסיה או בהוראות חוק שחלו על קבוצות עובדים מסוימות במשק כגון עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא הקבע. העסקתם של עובדים שלא חל עליהם הסכם קיבוצי או דין מיוחד הסתיימה בגיל הפרישה המקובל אם הדבר הוסכם במפורש או מכללא בינם לבין המעסיק. כמו כן, עובדים כאלה רשאים היו להתפטר עם הגיעם לגיל הפרישה המקובל, ולקבל פיצויי פיטורין.
בית המפשט העליון דחה את העתירה
מתוך פסק הדין:
"על בסיס הכללים של הדירקטיבה הנזכרת, קבע בית המשפט האירופי לצדק במספר הזדמנויות כי ניתן לקבוע גיל פרישת חובה אם יש בצדו מטרה לגיטימית, ואם האמצעים שננקטו לשם הגשמתה הם סבירים ומידתיים. בית המשפט האירופי קבע כאמור בשורה של פסקי-דין בנושא, כי מטרות לגיטימיות בהקשר זה הן, למשל, הרחבת הגישה של עובדים חדשים לשוק העבודה; תכנון כוח אדם במקום העבודה; מניעת ויכוחים עם עובדים בעניין כשירותם לעבודה ותיוג "שלילי" אישי של עובדים שחויבו לפרוש עקב אי-כשירות אינדיבידואלית; והחלפת דעות ורעיונות בין עובדים ותיקים וחדשים, בפרט במוסדות השכלה גבוהה .
...
בהתאם לכך, במדינות שונות באירופה אין איסור בדין על קביעת גיל פרישת חובה. בגרמניה, לדוגמה, רוב עובדי המדינה נדרשים לפרוש בין הגילאים 67-65, כאשר ניתן להאריך את שירותם מעבר לכך אם הדבר עולה בקנה אחד עם צרכי המעסיק ואם העובד הסכים לכך.
יוער כי בחלק ממדינות אירופה חלו שינויים בשנה האחרונה. בדנמרק בוטל גיל פרישת החובה במגזר הציבורי, אולם מעסיקים פרטיים היו רשאים לחייב עובדים לפרוש מחמת גילם.
גיל פרישת חובה נהוג גם במדינות אסיאתיות, כגון יפן ודרום קוריאה .
מנגד, ישנן מדינות שבהן הוטל איסור על קביעת גיל פרישת חובה. בארה"ב למשל בוטלה פרישה כפויה מחמת גיל בחקיקה עוד בשנת 1986.
שקילת סוגית גיל הפרישה במבט השוואתי מגלה כי מודל הפרישה שבחר המחוקק אינו יוצא-דופן. במדינות שונות קיימות אפשרויות מגוונות להסדרת הפרישה לגמלאות בכלל, וגיל הפרישה בפרט. השיקולים השונים בעד ונגד גיל פרישת חובה נדונים תדיר במדינות אלה והוויכוח המשפטי, החברתי והכלכלי בסוגיה זו עדיין לא תם. גם כאשר נעשו שינויים משמעותיים בהסדרי הפרישה לגמלאות במדינות אחרות, שינויים אלה נעשו כאמור בחקיקה ולא בדרך של הכרעה שיפוטית. דומה כי זוהי הדרך שנכון לצעוד בה גם במקרה שלפנינו.
בנוסף לכך, גם אם היינו סוברים כי גיל פרישת החובה במתכונתו הנוכחית אינו ראוי, ניתן היה לחשוב על דרכים אפשריות שונות לתיקונו.
מדובר איפוא בבעיה "רב-קודקודית", שבה ככלל ממעט בית המשפט להתערב (ראו והשוו: בג"ץ 3677/09 איגוד שמאי ביטוח ישראל נ' המפקח על ביטוח ושוק ההון (7.12.2010)). הדברים אינם פוטרים את בית המשפט מחובתו לבחון את חוק גיל פרישה לאורם של המבחנים החוקתיים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שיש קושי בביצוע שינוי מהותי בגיל הפרישה באבחה אחת. שינוי מסוג כזה מצריך עבודת הכנה מדוקדקת, ניתוח שיקולים שונים, שמיעת עמדות של גורמים במשק וצפיית השלכות רוחב אפשריות. ויוזכר, כי המחוקק עצמו יזם שינויים בגיל הפרישה לאחר שההיתכנות לכך נבחנה לעמקה, במסגרת של ועדות ציבוריות שונות.
לכך מתווספת העובדה כי מודל פרישה קולקטיבי, הקובע גיל פרישה אחיד וקבוע מראש, נהוג בישראל מזה שנים ארוכות. החלפת מודל זה במודל אחר כגון מודל הפרישה התפקודית המתחשב בנתוניו הפרטניים של כל עובד, עשוי להשפיע באופן מהותי על שוק התעסוקה. זאת, בפרט אם השינוי ייעשה באופן מיידי, עקב החלטה שיפוטית. לשם המחשת הדברים, אציין כי מחקר של בנק ישראל מגלה, כי העלאת גיל פרישת החובה וגיל הזכאות הובילו לשינויים מיידיים במשק. בשעה שהעלאת גיל הפרישה הובילה לגידול משמעותי במספר המועסקים בגילאים מבוגרים ולעלייה בהכנסותיהם של בעלי ההכנסות הגבוהות, היא צמצמה את הכנסותיהם של מי שמתקשים להשתלב במעגל התעסוקה בגיל מבוגר (שכירים בעלי הכנסות נמוכות ופרטים שאינם עובדים), בין השאר משום שלא היה ביכולתם להיערך אליה מראש. על כן, המלצת עורכי המחקר הייתה כי אם יוחלט על העלאה נוספת בגיל הפרישה, יהיה מקום לעשות כן בהדרגה (דוח בנק ישראל 2014, בעמודים 134-129
בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף, כי פרשנותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה משליכה גם היא על חוקתיותו. כאמור לעיל, קריאתם של סעיפים 4 ו-10 לחוק גיל פרישה יחד הובילה את בית הדין הארצי בעניין וינברגר למסקנה, כי חוק גיל פרישה מקנה לעובד זכות לבקש ממעסיקו להמשיך ולעבוד גם לאחר הגיעו לגיל פרישת החובה, וכנגד זכות זו מוטלת חובה על המעסיק לבחון את הבקשה באופן ענייני ועל בסיס אינדיבידואלי. בית הדין הוסיף וקבע כי אין משמעות הדבר כי המעסיק חייב להיענות לבקשת העובד, אלא כי עליו לשקלהּ בכובד ראש, בהתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות. גישתו זו של בית הדין נותנת לדעתי ביטוי לצורך בגמישות בפרישה ו"מרככת" את המודל הקולקטיבי של הפרישה הכפויה, מבלי לבטלו לחלוטין.
אשר על כן, בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה כי החוק צולח גם את מבחן המידתיות השלישי.
סיכומם של דברים:
הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בסעיף 4 לחוק גיל פרישה. מאז חקיקתו של חוק גיל פרישה הועלה בהדרגה גיל הפרישה, בהתאם למנגנונים שנקבעו בחוק. גם לאחר יישומו המלא של החוק, הדיון הציבורי בסוגיה זו לא פסק. מעת לעת נדרשת הכנסת לסוגיה ואך לאחרונה הוגשה מחדש הצעת חוק פרטית בעניין גיל פרישת החובה. הצעת חוק זו מציעה אמנם לאסור על קביעת גיל פרישת חובה, אך היא מתירה למעסיק לדרוש מהעובד לפרוש בהגיעו לגיל הפרישה, אם קיימת אי-התאמה תפקודית בעניינו (הצעת חוק גיל פרישה (תיקון – ביטול גיל פרישת חובה), התשע"ו-2016). דיונים נוספים נערכים בנושא גיל הזכאות של נשים (טלי חרותי-סובר "גלאון ויחימוביץ' מציעות: ביטול חובת פרישה וגיל זכאות משתנה לפנסיה" themarker(27.8.2015); כן ראו: הצעת חוק גיל פרישה לאישה (תיקוני חקיקה), התשע"ו-2016). יתר על כן, כפי שנמסר לנו במסגרת הודעתה של המדינה מיום 9.2.2015, סוגית גיל הפרישה תובא בפני הרשות המבצעת בהתאם לתקנון עבודת הממשלה, על-מנת שתשקול אם יש מקום לבחנהּ מחדש, לרבות באמצעות הקמת ועדה. והנה, בימים האחרונים אף דווח כי שר האוצר מינה ועדה לבחינת העלאת גיל הפרישה לנשים, אשר תהיה אמונה, בין היתר, על בחינת אפשרויות להעלאת גיל הפרישה ולעידוד תעסוקת מבוגרים ... העובדה כי סוגית גיל הפרישה לא ירדה מסדר היום הציבורי מחזקת את המסקנה שלפיה המקום המתאים לשקול שינויים נוספים בה הוא בית המחוקקים. אף שמצאתי כי החוק צולח את הבחינה החוקתית, דומה כי טוב עשו המשיבים בהחליטם להביא סוגיה זו שוב אל שולחן הממשלה.
בסופו של דבר, דין העתירה להידחות. לא יהיה צו להוצאות.
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
"תיק זה מעורר שאלה שבצד היותה משפטית היא שאלה חברתית, ערכית ואנושית המעסיקה את ישראל, כמו מדינות אחרות, בעידן שבו נתארכה, תודה לאל, תוחלת החיים, ועמה גם רבו יכולותיהם של אנשים לעבוד עד גיל מתקדם. מחד גיסא, יש המבקשים לאפשר לאדם להמשיך לעבוד גם מעבר לגיל הפרישה הסטטוטורי על פי יכולתו התפקודית... מאידך גיסא, יש הרואים בהתארכות תוחלת החיים הזדמנות לניצול נעים של הפנאי לאחר הפרישה מעבודה, אשה אשה ואיש ואיש לפי טעמם. המחוקק הישראלי בחקקו את חוק גיל פרישה,תשס"ד-2004, לא בחר בדרך האמריקנית שבה אין גיל פרישה מחייב והמבחן הוא תפקודי, אלא בדרך של קביעת גיל, מבוגר מן הנהוג בעבר, לפרישת חובה".
ואכן, נושא גיל הפרישה לגמלאות הוא מורכב ודינמי. מחד גיסא, העליה המתמדת בתוחלת החיים ובאיכות החיים תומכת בהעלאת גיל הפרישה עם השנים, והעותרים שלפנינו הם דוגמה חיה לכך; גם מן הזוית הכלכלית של הפרט, ברי כי העליה בתוחלת החיים מצריכה הגדלת ההפרשות לתשלומי גמלאות, דבר העשוי להיות מושג בין היתר על-ידי עבודה למשך שנים ארוכות יותר, ושימוש בתשלומי הגמלאות רק החל מגיל מאוחר יותר. ראו למשל לעניין זה דו"ח בנק ישראל לשנת 2010 (אשר צורף לתגובת המדינה מיום 4.4.2013
ככל שיחס הגילאים כאמור ילך ויפחת, ועל פניו ניכר מן הנתונים כי המגמה אך הולכת ומתעצמת, העלאת גיל הפרישה תהא כורח המציאות; הדבר נובע מכך שאנשים במלוא כוחם בגילאים מבוגרים ירצו להמשיך לעבוד נוכח תוחלת החיים, אך גם, ואולי לא פחות, מיכולתה המוגבלת של המדינה – נושא מדאיג יותר ויותר – להעניק ביטחון סוציאלי ממשי לכמות הולכת וגדלה של אנשים אשר אינם נכללים בשוק העבודה. האמור גם עולה בקנה אחד עם סעיף 1 לחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 (להלן החוק), הקובע כי "מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לעניין גיל פרישה מעבודה, ובכלל זה העלאתו באופן מדורג..."
השופט ע' פוגלמן:
אני מסכים לחוות דעתה המקיפה של חברתי, הנשיאה מ' נאור ולהערותיו של חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין.
גם להשקפתי הוראת החוק העומדת במוקד הדיון צולחת, לעת הזאת, את הביקורת החוקתית, על יסוד הניתוח המפורט בחוות דעתה של הנשיאה מ' נאור. אדגיש כי לטעמי ההכרעה שלפיה על המעביד לשקול את המשך העסקתו של העובד לאחר גיל הפרישה – כדי לצמצם את הפגיעה בעובד – היא רכיב שיש לו משקל ניכר בבחינת האיזונים בגדרו של מבחן המידתיות השלישי.
כפי שמבהירים חבריי, חתימת הדיון המשפטי בנקודת הזמן הנוכחית אינה מסיימת את הדיון הציבורי, כמו גם את המשך הדיון בגדרה של הרשות המבצעת. במסגרת זו תשקול האחרונה אם בשלה העת לבחינה מחודשת של הסוגיה.
השופטת ד' ברק-ארז:
אני מסכימה עם חברתי הנשיאה מ' נאור כי דין העתירה שבפנינו להידחות.
המדינה הציגה שלושה טעמים מרכזיים להצדקתו של ההסדר הנוכחי – העובדה שקביעתו של גיל פרישה מחייב מיטיבה עם ציבור העובדים בכללותו; תרומתו של ההסדר מן ההיבט של "הגינות בין-דורית"; וכן תרומתו לתכנון ולהתחדשות של מקום העבודה, מהיבט האינטרסים של המעסיק. כל הטעמים הללו הם טעמים שהגיונם בצידם,
ניתן להצביע על מספר יתרונות לקביעת גיל פרישה מחייב מן ההיבט של זכויות העובדים עצמם.
הסדרת הסוגיה של גיל פרישה בחקיקה מאפשרת לעשות כן באופן מקיף, אשר כולל התייחסות גם להיבטים כלכליים ותעסוקתיים נלווים, ובכלל זאת גם לשיקולים ביטוחיים ופנסיוניים. כך למשל, בבריטניה נקבע במסגרת התקנות משנת 2011 – לצד ביטולה של חובת הפרישה מטעמי גיל – כי מעסיקים יוכלו לקבוע הסדרי ביטוח שונים לעובדים שהגיעו לגיל הפנסיה הממלכתי או עברו את גיל 65, לפי הגבוה שבהם. באופן כללי יותר, החקיקה בנושא במדינות שונות משאירה מקום לחריגים, עניין שמתאים אף הוא להסדרה חקיקתית ומצריך הנחת תשתית רחבה יותר מזו שהונחה לפנינו.
לכך ניתן להוסיף כי – בשונה מן המשתמע מן העתירה – גם ביטולו של גיל הפרישה המחייב אין משמעותו בהכרח בחינה אינדיבידואלית של כישוריו של כל עובד ועובד בכלל מקומות העבודה.
למעשה, בספרות המשפטית הובעו עמדות המכירות בלגיטימיות של הסדרים הכוללים מרכיב של גיל פרישה מחייב כאשר מדובר בעניינם של עובדים המקבלים "תמורה" למרכיב זה בתנאי העסקתם – במתכונת של קביעות ושל הסדרי פנסיה מספקים.
אם כן, העותרים שבפנינו נופלים לגדרם של המקרים הנחשבים ל"קשים" פחות מבחינת השאלות החוקתיות שמעוררת קביעתו של גיל פרישה מחייב, אף לשיטת מי שסוברים שהסדרים של גיל פרישה מחייב מעוררים קשיים.
לקראת סיום נוסיף ונזכיר: הפליה מטעמי גיל היא פסולה. יתר על כן, גילנות היא תופעה חברתית מכוערת שיש להיאבק בה. פסק דיננו אינו מבוסס על הנחה בדבר אי-כשירותם של העובדים שהגיעו לגיל פרישה, ואין צריך לומר שדברים אלה אמורים אף בעותרים עצמם. עם זאת, ההסדר של גיל פרישה מחייב הוא הסדר מורכב, שמקפל בתוכו גם הגנה על זכויות, כאשר הגנה זו נתפסת במובנה הרחב, החורג מעבר להגנה על חירות ההחלטה של העובד האינדיווידואלי.
השופטת א' חיות:
אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתה המקיפה של חברתי הנשיאה מ' נאור ולמסקנה שאליה הגיעה כי מודל הפרישה הכפויה מחמת גיל הקבוע בסעיף 4 לחוק גיל הפרישה, התשס"ד-2004 (להלן: חוק גיל הפרישה), והעדפתו על פני מודלים אחרים - דוגמת המודל של פרישה תפקודית שבו תומכים העותרים - אינה בלתי חוקתית במידה המצדיקה את ביטול הסעיף.
העתירה שבפנינו שבה והעלתה לסדר היום המשפטי את העובדה כי שוק העבודה בישראל ולמעשה בעולם המערבי כולו, עובר שינויים מרחיקי לכת נוכח העלייה בתוחלת החיים תוך שימור מדדים של כשירות ויכולת תפקוד בעבודה בגילים מתקדמים מבעבר. שינויים אלה יש להם השלכות משמעותיות בהיבטים כלכליים וחברתיים והם מחייבים חשיבה מחודשת, בין היתר, בכל הנוגע לגיל הפרישה מעבודה ואולי גם בכל הנוגע למודל המתאים שיש לאמץ בהקשר זה. מכל מקום, המגמה המסתמנת בדין הישראלי היא מגמה מובהקת של העלאת גיל הפרישה לעובדים ולעובדות (עניין זוזל, פסקה 25), ולא מן הנמנע כי המחוקק הישראלי יוסיף ויתאים את דברי החקיקה הרלוונטיים למגמה זו.
השופט נ' הנדל:
אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, הנשיאה מ' נאור, לפיה דין העתירה לביטול סעיף 4 לחוק גיל הפרישה, התשס"ד-2004 (להלן: חוק הפרישה), המחייב עובד לפרוש בגיל 67, מחמת אי חוקתיותו – להידחות. יחד עם זאת, ישנם ניואנסים המבדילים בינינו. בעיניי, אלה בעלי חשיבות בעיקר לגבי העתיד – ולזקנה יש עתיד – ועל כן מצאתי לנכון להציגם.
כמובן שיש להיזהר ולהימנע מהפליה על כל תצורותיה, אך דומני כי ייחודיות זו של הפליה על רקע גיל יש בה כדי להשפיע על אופן בחינת הדברים וההסתכלות עליהם. עם כל החשיבות בבחינה רחבה של החברה ושל הכלל, אין לשכוח כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שם דגש על היחיד. ישנם אנשים שרואים בברכה ומקבלים בשתי ידיים את חובת הפרישה בגיל נתון. השאלה מתי לפרוש ברף העליון אינה דורשת הכרעה על ידם. ישנה השלמה ואולי אף שלווה בידיעה שהדבר אינו נתון לקביעתם. ניתן גם ניתן ליצור בדרכים שונות, לא רק במסגרת העבודה. זוהי בוודאי גישה לגיטימית. אך לצד אלה, יש גם אלה – אנשים שלגביהם קיים קשר הדוק בין הגדרתם העצמית לבין תרומתם במסגרת העבודה. ולפתע, על פי מצוות לוח השנה, הם נאלצים לנתק את הקשר כליל. זאת על אף שחלק מהם עודנו מסוגל ורוצה לתרום ואף באיכות גבוהה. הזמן, שהוא הנכס היקר ביותר לאדם, מחפש תוכן חלופי ולא מוצא. אדם כזה יכול להרגיש חסר ערך, מבודד ואף מושפל. הוא גם עלול לחוש שהוא מצוי מחוץ למרכז העיקרי בחברה, וכידוע – לעיתים קר מאוד בחוץ.
בהתאם לאופן שבו הוצגו הדברים על ידי העותרים, התמקדה חוות דעתה של חברתי הנשיאה בשאלה איזה מבין שני המודלים יש לבכר: פרישה ביולוגית או פרישה תפקודית. מנקודת מבט זו, ניתן לראות תחרות בין שתי תפיסות עולם שונות, שני קצוות של הספקטרום, שהגיונה וטעמיה של כל אחת – בצידה. לכל אחת מתפיסות העולם הנוגדות יתרונות וחסרונות, שתוארו בהרחבה על ידי חברתי. יוער, כי גם נקודת המבט של העובד אינה מחייבת בהכרח אימוצה של פרישה ביולוגית על פני פרישה תפקודית, או להפך. כך, למשל, מונח ה"כבוד" (dignity) יכול לשרת את שתי הגישות הנוגדות: בפרישה כפויה יש משום פגיעה בכבוד העובד, כמתואר לעיל, אך פגיעה כזו עלולה להתרחש, ולו מעשית, גם כאשר כופים עליו מבחני התאמה לבדיקת כשירותו.
באשר להסדרים הנוספים, נראה כי פתרון אחד הוא העלאת גיל הפרישה. נקודה זו חשובה, אך הייתי רוצה להוסיף עליה. לדעתי, אין לנקוט גישה לפיה מידה אחת מתאימה לכולם. כאמור, יש לבחון את הסוגיה בכללותה, לא רק מבעד לעדשת הכבוד אלא גם מבעד לעדשת החירות. אם הביטחון הסוציאלי המתבטא בקביעות הוא המחייב פרישה בגיל קבוע, הרי ניתן לחשוב על מודל לפיו העובד יבחר בין הטבות מסוגים שונים, גם בשלבים שונים של חייו ושל הקריירה שלו. במובן זה, ייתכן כי ישנה חשיבות לגיל שבו מתחיל העובד לעבוד במקום עבודה מסוים. כמובן, אלו רק דוגמאות שאמורות להצביע על כך שנדרשת חשיבה מחוץ לקופסא.
סיכומם של דברים, דעתי היא כי בחירתו של המחוקק במודל פרישה כפויה מחמת גיל שיקפה, בשעתו, בחירה מושכלת בין אפשרויות שונות. שינוי העיתים וההתפתחויות שבדרך, חומרת הפגיעה הכרוכה בפרישה כפויה שהיא בליבת האדם ומשורש עצמיותו, רגישות הנושא ומורכבותו התלויה בהקשר, בחברה ובנתונים קונקרטיים ועדכניים – כל אלה מחייבים כעת בחינה מחודשת ומעמיקה של המחוקק (וייתכן גם של מקומות עבודה מסוימים דוגמת אוניברסיטאות) ובחירה מושכלת בעקבותיה. ככל שלא תיערך בחינה כאמור תוך זמן סביר, עמדתי היא כי ראוי שטענות הצדדים תישמרנה להם. ראוי לנו, כחברה, להתמודד עם הסוגיה כדבעי ולהידרש לה בצורה המיטבית והמתבקשת. בייחוד אמורים הדברים בימינו, כאשר לא רק תוחלת החיים משתנה, אלא גם האופן בו נתפסים איכותם וטיבם. בכפוף לדברים אלה, מצטרף אני כאמור לתוצאה אליה הגיעה הנשיאה מ' נאור, לפיה דין העתירה להידחות."
לפסק הדין באתר הרשות השופטת
