פסיקה: ההבדל שבין רכב חלופי לרכב להשכרה הוא ההבדל שבין שאילה לבין שכירות

תא (חי') 2580-06-11  אמנון מזיג נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: המחוזי בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 14/4/2016

ע"י כב' השופטת: שושנה שטמר

עניינו של פסק הדין: אדם נפגע בתאונת דרכים שארעה כאשרר נהג ברכב, אותו קיבל מהמוסך שתיקן את רכבו כ"רכב חלופי". חברת הביטוח שביטחה את הרכב החלופי, טענה, כי האירוע אינו

בטענה כי הרכב נמסר על פי "חוזה שכירות" וכי רכב חילופי בכלל ובנסיבות המקרה בפרט, כלול בחריג "רכב השכרה" בפוליסה, על פיה בוטח הרכב החלופי. לפיכך צורפה לתביעה גם קרנית.

בית המשפט קבע, כי חברת הביטוח שביטחה את הרכב החלופי תשלם לנפגע את תגמולי הביטוח.

מתוך פסק הדין:

" התאונה ארעה ברכב החלופי ולא ברכב שמעבידו של התובע שכר מהצדדים השלישיים.

בכתב הגנתה, כתבה מנורה כאמור, כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה, מכיוון שארעה כאשר התובע נהג ברכב שכור. טענה זו באה לידי ביטוי גם בהסכם הדיוני.

אין מחלוקת שמעבידו של התובע שכר עבורו רכב מקאר-בר, שהיא גם הבעלים של המוסך וגם חברה להשכרת רכבים. בהמשך, הסתבר על פי עדותו של התובע וכן על פי מסמכים שהוצגו, כי הרכב נשוא התאונה, ניתן לתובע על ידי המוסך כרכב חלופי, לאחר שהתובע השאיר את רכבו הפרטי במוסך לשם תיקונו: נ/1 – הזמנת תיקון לרכב מס' 7834723 – הוא רכבו הפרטי של התובע; נ/2 – מתן רכב חלופי כשבהערות רשום "רכב חליפי לרכב 7834723 בעקבות טיפול בלמים"; התובע העיד (עמ' 43 לפ') כי התאונה לא אירעה עם הרכב השכור שאותו השכיר לו פרז, ועדותו של פרז זהה בעניין זה (עמ' 46 לפ'). נראה כי בסיכומי התשובה של מנורה, היא כבר לא חלקה על עובדה זו. לפיכך, אני  אני קובעת, שהתאונה אירעה עם רכב חלופי שניתן לתובע לאחר שהכניס את רכבו הפרטי לתיקון, ולא את הרכב השכור.

האם "רכבים חילופיים" בוטחו בתקופה המתייחסת כרכבים להשכרה, האם "צרכני הביטוח" לרכבים היו ערים לכך שיש לבטח רכבים חילופיים בביטוח שאינו ביטוח של רכב פרטי:

שוכנעתי על פי העדויות של בעלי המוסכים, שהעידו מטעמה של קרנית, וכן על פי עדותו של פרז, עדויות עליהן אעמוד בפרק זה, כי לפני המשפט הנוכחי, לא נהגו חברות הביטוח, ובכללן מנורה,  לבטח רכב חלופי כרכב השכרה או לדחות הצעה לביטוח רכב חלופי משום הסיכון שבביטוחו. כמו כן שוכנעתי שצרכני הביטוח לא היו מודעים לטענה שיש לבטח את הנסיעה ברכבים אלו בביטוח מיוחד של רכב להשכרה. מנורה לא הביאה כל ראיה, כי אי פעם היא בטחה רכב חלופי של בעלי המוסכים כרכב השכרה. היא אף שלמה בעבר פיצויים בגין נזקי רכוש, שארעו לרכבים חלופיים בעת שלקוחות המוסכים נהגו בהם. עמדתה הנוכחית לא הייתה ידועה בציבור צרכני הביטוח בשטח זה. 

...

שוכנעתי, כי מנורה לא נהגה לבטח את הרכבים החלופיים אצל בעלי המוסכים כרכבים להשכרה, על אף שהייתה מודעת לקיום הנוהג של מתן רכבים חלופיים ללקוחות. לא הובאה על ידי מנורה ראיה  כלשהי, שתראה כי היא ביטחה בתקופה הרלוונטית רכבים חילופיים כרכבי השכרה או שסרבה לבטח רכבים כאלו בביטוח חובה רגיל. לא הוכח כי פרז ומי מקאר-בר היו  מודעים לכך שיש לסווג את הרכבים החלופיים כרכבים להשכרה ואף לא שוכנעתי כי מי מצרכני הביטוח הנדון, היה מודע לכך או כי הובהר לו באופן כלשהו על ידי חבורת הביטוח עמדה לפיה יש לבטח את כלי הרכב החלופיים בביטוח שונה מכלי רכב פרטי. שוכנעתי כי טענתה זו של מנורה באה לעולם במשך משפט זה, כאשר התברר לה כי הרכב לא היה רכב להשכרה, כפי שסברה בתחילה, ועלתה אצלה הטענה כי כל רכב חלופי כמוהו כרכב השכרה ומחייב ביטוח שונה מרכב פרטי רגיל.

עוד אני קובעת, על סמך עדויותיהם של בעלי המוסכים שהעידו ושל פרז כי אצל הצדדים השלישיים ואף במוסכים רבים אחרים, לא התקבלה תמורה במובנה הנפוץ או הרגיל: ההוצאות בגין הרכב החלופי, לא הושתו ישירות על הלקוחות, שכן לא היה הבדל בין מחיר ללקוח שקיבל רכב חלופי לבין מחיר ללקוח שלא קיבל רכב חלופי. הוצאות הרכבים החלופיים חושבו כהוצאות כלליות של עסק המוסך, כמו הוצאות חשמל וניהול, שאולי באופן כלשהו משפיעות על המחירים במטרה לשמור על אחוז רווח רצוי, אולם כאמור, הן מתחלקות על כל הלקוחות כפי שמתחלקות הוצאות כלליות אחרות.

גם כאשר הצדדים השלישיים שכרו רכב עבור הלקוח, כיוון שלא היה ברשותם רכבים חילופיים, עלותו לא שולמה על ידי הלקוח, אלא על ידי הצדדים השלישיים. כך שביחסים בינם לבין חברת ההשכרה מדובר אכן בעסקת השכרה, אולם לא כך ביחסים ביניהם לבין הלקוח. זאת ועוד: במקרה זה לא הוכח כי הרכב נלקח מתוך צי הרכבים להשכרה שהיו לצדדי ג' בעסק ההשכרה שלהם, ושאותם ביטחו בביטוח של רכב השכרה, אלא שעמדו לרשותם מספר רכבים, ככל הנראה ארבעה במספר, אשר שימשו למטרה של מתן רכב חלופי. 

אינני נותנת משקל לכך שברשיון הרכב נשוא התאונה, רשום שייעודו השכרה. זאת, בשל ההסבר של פרז, שלא נסתר, לפיו הרישום נשאר כך כיוון שקנה את הרכב מחברת השכרה. בסיכומי התשובה שלה, טענה מנורה שאין הכרח שרכב ימשיך להיות רשום בייעוד השכרה גם לאחר שעובר לידיים פרטיות; אין הוראה כזו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה-1985. החשוב הוא, ששוכנעתי, כי פרז סבר בתום לב, שאין לשנות את הרישום ושלא ייחס לכך חשיבות משהרכב שימש בשימוש חדש ובלעדי של רכב חלופי במוסך. זאת ועוד: נ/2 איננו, לדעתי, חוזה השכרה. כותרתו מדברת מפורשות על "רכב חלופי", ובהערות רשום "רכב חליפי לרכב 7834723 בעקבות טיפול בלמים". קיבלתי בעניין זה את עדותו של פרז, כי הוא הוריד מתוכנת המחשב את טופס ההשכרה ובנה עליו את הטופס של הרכב החליפי. לכן נשארו בו הביטויים של "יום השכרה", "שוכר" ו"משכיר". אולם, מבחינת מהות הטופס, מטרתו היא להבטיח שמי שקיבל את הרכב החלופי, יישא בתשלומים בגין אגרות כבישים שונות, או דו"חות חניה וקנסות. 

...

אוסיף, כי לדעתי אף מהבחינה האובייקטיבית, הבאה לבדוק אם הנחתם של בעלי המוסכים שאין לבטח רכבים חלופיים בביטוח של רכבים להשכרה, הייתה סבירה, מצאתיה ככזו; אני סבורה כי אדם שאינו בעל השכלה משפטית, לא יעלה על דעתו כי ישנה אפשרות שמתן רכב חלופי הוא עסקת השכרה, שהרי איננו מקבל תמורה מהלקוח, שכאמור מתחלקת בין כל הלקוחות, איננו קובע באופן קטגורי את הזמן שבו יהיה הרכב ברשותו של הלקוח ואיננו מחייב אותו על פי הזמן שהרכב ברשותו. הוא הדין לגבי הלקוח, שמקבל את הרכב. חזקה עליו שאם היה עולה בו חשד כי איננו מבוטח כדין, היה מסרב לנהוג בו. הלקוח הסביר לא יברר אם הביטוח הוא ביטוח להשכרה אלא אם יש ביטוח לרכב החלופי. בנסיבות אלו, כפי שאראה בהמשך, קמה החובה על חברת הביטוח להבהיר ב"רחל בתך הקטנה", כי הפוליסה מחריגה "מתן רכב חלופי".

הנורמות החלות ויישומן  לעובדות שלפנינו

הנטל להוכיח כי ההסעה היתה בשכר, וככזו, מוחרגת מהפוליסה, מוטל על המבטחת הטוענת להחרגה. ברע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברת ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד נג (1) 450 (1999) דן השופט אנגלרד בשאלה על מי נטל השכנוע להוכיח כי ההסעה הייתה בשכר. מסקנתו הייתה שמדובר בחריג לפוליסה, ולפיכך נטל השכנוע הוא על המבטחת (שם בעמ' 454 ס' 10). מנגד, נטל הבאת הראיות באשר לעובדות שהן בידיעתו של המבוטח יהיה על המבוטח (שם בעמ' 455 ס' 11; וראו גם את פסק דינו של השופט זילברטל, אליו הופניתי על ידי קרנית, בת.א (י-ם) 1550/99 אושרי אוחנה נ' יוסף ניאזוף (28.3.05) (נבו).

חוזה הביטוח כמוהו ככל חוזה, ולפיכך, יש לרדת ל"אומד דעת" הצדדים לו (ראו ע"א 559/91 המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול נ' פאיזה עיסא, פ"ד מז(3) 788 בסעיף 4).. כשעומד בית המשפט לפסוק אם יש לשלול כיסוי ביטוחי בשל חריג בפוליסה, עליו לבחון את תנאי ההתקשרות, נוסח הפוליסה והראיות שהובאו לגבי אומד דעת הצדדים. כאן, בעוד שקרנית וצדדי ג' הביאו ראיות על אומד דעתם ודעת ציבור בעלי המוסכים, מנורה נמנעה מלהביא כל ראיה לעניין זה - לרבות אם סוכן הביטוח עבר על החריגים בפוליסה עם צדדי ג' המבוטחים (וראו סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; וראו ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד מח(1), 221; ע"א 453/11 מ.ש מוצרי אלומוניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2013)

משהגעתי למסקנה, ששני הצדדים לא התכוונו בפוליסה להחריג את הרכב החלופי ככלול ב"רכב השכרה", הרי, שוכנעתי כי אומד דעת הצדדים היה אכן שלא להחריג רכב חלופי . לנושא זה אוסיף, כי אם סוכן הביטוח, שהוא שלוחה של חברת הביטוח, ידע שהרכבים אותם הוא מבטח, הם רכבים חלופיים, ובכל זאת בחר לבטחם בפוליסה רגילה, מכאן שמכר לבעל המוסך פוליסה ללא כיסוי, תוצאה שאיננה יכולה להתקבל על ידי מערכת המשפט. על כך נאמר ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3) 1, 14-15, להלן "פס"ד חדד";

...

העולה מכל האמור לעיל בפרק זה הוא, שמהנסיבות עלה שמנורה הייתה מודעת, כפי שגם סוכנה היה מודע לכך, שציבור בעלי המוסכים והמשתמשים ברכב חלופי, אינם מודעים לכך שתתכן פרשנות שרכב השכרה כולל גם רכב חלופי. לפיכך, ואף משום שהפרשנות של החריג כמי שאינו כולל רכב חלופי היא פרשנות מתקבלת על הדעת לציבור הרחב, אפילו הייתה גם פרשנותה של מנורה מתקבלת על הדעת, הייתה מוטלת עליה חובה כמבטחת לפרש זאת בפוליסה או באמצעים אחרים לציבור המבוטחים אצלה כי פרשנותה היא שונה ולסרב לבטח כלי רכב חלופים בביטוח רגיל. כמו כן הייתה מוטלת עליה החובה לפרש בפוליסה באופן ברור כי רכב השכרה משמעותו לרבות רכב חלופי (ואולי גם רכב הדגמה).  לגבי מקרי העבר, לפני שהובהר לציבור פרשנות אחרת של החריג, יש לפעול על פי הפרשנות המקיימת את הביטוח לציבור המבוטחים. 

...

גם מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, אין מקום לקבל את טענותיה של מנורה ולהסיר ממנה אחריות במקרה דנן. פירוש אחר לפוליסה, לפיו היא מחריגה רכב חלופי ממנו, משמעותו הלכה למעשה כי מאות מוסכים ברחבי הארץ, ייוותרו ללא כיסוי בנותנם רכב חלופי ללקוחותיהם, למרות ששילמו ממיטב כספם עבור ביטוח ומבלי שחריג זה הופיע במפורש בפוליסה. האמון של הציבור בחברות הביטוח, הכרחי להמשך קיומו של מנגנון הביטוח כמכשיר לפיזור סיכונים. איבוד אמון זה, עשוי לסכן את עצם קיומו של המנגנון (ראו ספרו של י' אליאס "דיני ביטוח" (דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, תשס"ט-2009) כרך א' עמ' 685). מצב בו חברת ביטוח מסתתרת מאחורי חריג בפוליסה, שעניינו שימוש על יסוד חוזה השכרה, וטוענת כי חריג זה כולל גם רכב חלופי, וזאת מבלי שהדבר רשום בפוליסה ומבלי שהמבוטח יודע כי למעשה רכש ביטוח ללא כיסוי, הוא מצב שאין להסכים עמו ושעשוי להמיט אסון על המוסכים מחד, וגם על ענף הביטוח, שעלול לסבול מאיבוד אמונו של הציבור.

...

עד הנה קבעתי כי בשל העדר הבהרה על הבהרה על עמדתה של מנורה והעדר בדיקה שהצרכנים מודעים לכך שרכב חלופי הוא "רכב על פי חוזה השכרה", הרי אין לפטור את מנורה מחבותה על פי הפוליסה. לפיכך, לא נכנסתי לאבחנה בין שני סוגי עסקאות אלו. מאחר שהצדדים הדגישו כי לא ניתנה עד הנה פסיקה באשר לאבחנה בין שני הרכבים, אביא, בקצרה את דעתי גם לעניין זה: הצדדים סברו שיש לסווג את הרכב החלופי כהשכרה (לעמדת מנורה) או כשאילה (לעמדת התובע, הצדדים השלישיים וקרנית). המלומד וייסמן בספרו דיני קניין - החזקה והשימוש ( עמ' 281) סבר, כי ההבדל בין שכירות לבין שאילה הוא בכך שבשאילה יש צורך בתמורה ממשית:

""ההבדל בין שכירות ובין שאילה נעוץ איפא ביסוד התמורה. משנתקיימו בזכות נתונה היסודות הנדרשים בשכירות, פרט לתמורה, לפנינו שאילה. דומה כי בהקשר הנוכחי פטורים אנו מלהתחבט בשאלה אם בתמורה הכוונה לתמורה בעלת ערך ממשי, או שמא גם תמורה שערכה סמלי לתמורה תיחשב. לצורך שאלת הסיווג של זכות שכירות כשאילה מתבקש כי המשמעות של תמורה היא תמורה בעלת ערך ממשי דווקא".

לדעתי, לא ניתן לראות ברכב חלופי משום רכב השכרה: בנסיבות שתארתי, בהן הלקוח איננו מחוייב על מלוא התועלת שהוא מקבל על ידי מתן הרכב החלופי, אלא העלות מתחלקת בין כל הלקוחות, שכן היא נכללת בתוך ההוצאות הכלליות, לא ניתן לדבר על תמורה אלא על תמורה מזערית ביותר. כל כל פנים, ואם שיטת התמחור של הרכב החלופי שונה, עדיין חלה חובת הגילוי והוידוא כי הלקוח מודע לעמדתה של חברת הביטוח, שלא לשים "מכשול לפני עוור" וככל שלא מולאו חובות אלו, הפוליסה תהא תקפה על אף שהרכב לא בוטח לפי סיווג או תעריף אחר.

אכן, מתן רכב חלופי ללקוחות, מבחינת הסיכון הביטוחי, דומה במידה מסויימת לעסקת השכרה. חברת הביטוח לא יכולה לדעת מי הנוהג ברכב, כמה נוסעים בו, ולכמה אנשים הרכב יינתן. משכך, הגיוני מבחינת הסיכונים שנוטלת על עצמה חברת הביטוח, כי הפרמיה עבור רכב חלופי, תהא גבוהה יותר מפרמיה עבור רכב שמטרותיו פרטיות. אולם, כל עוד חברות הביטוח לא דאגו לתיקון הפוליסה כך שיהיה ברור כי גם רכב חלופי כלול במסגרת החריגים, או למצער להודיע מפורשות ללקוחות לפני ההתקשרות בחוזה הביטוח על עמדתה זו, אין להתיר לחברות הביטוח, לטעון בדיעבד שהסיכון גבוה מדי ולכן אין כיסוי לפוליסות שהוצאו. 

התוצאה

החבות במקרה זה, חלה על חברת הביטוח – מנורה - והיא שתישא בתשלומי הפיצויים לתובע, כפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם הפשרה."