תאמ (חי') 42798-05-15 עידו דולב נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 14/4/2016
ע"י כב' השופטת: תמי לוי יטח
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של המבוטח ולחייב את חברת הביטוח לפצות אותו לפי ביטוח המקיף לרכב בגין הנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מנהיגתו של המבוטח את הרכב דרך מעבר מים?
רקע: בעת חציית מעבר המים, חדרו המים למנוע הרכב, המנוע כבה והרכב נסחף לאורך מספר מטרים. כתוצאה מהאירוע הוכרז רכב התובע ע"י שמאי מטעם חברת הביטוח כאובדן מוחלט וזאת לאחר שהעריך כי הנזק לרכב הינו בשיעור של 66% משוויו.
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין:
"לשם הכרעה במחלוקת שבין הצדדים, יש לדון וליתן מענה לשאלות המפורטות להלן:
א. האם המבוטח הוכיח את קרות מקרה הביטוח?
ב. האם הנתבעת הוכיחה כי האירוע נגרם במכוון ע"י התובע?
ג. האם הנתבעת הוכיחה כי האירוע נגרם ברשלנות רבתי ע"י התובע?
ד. האם יש לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת בגין דחיית התביעה וסירובה לתשלום תגמולי הביטוח ללא הצדקה, כנטען ע"י התובע?
...
הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח כי האירוע נכנס לאחד המקרים הנחוצים בפוליסה מאחר שלטענתה אירוע שנגרם בכוונה ע"י המבוטח אינו אירוע תאונתי ואינו בלתי צפוי.
התובע לעומת זאת טוען כי האירוע נכלל בגדר סעיף 1(2) לפוליסה. היסחפות רכב התובע במעבר המים נחשבת כ"תאונה מכל סוג שהוא", שכן חרף אי הוודאות שבצליחה בשלום את הנחל, הסתכן התובע ונסע עם רכבו לתוך מעבר מים. פעולה זו לא צלחה בסופו של יום והרכב נסחף אל תוך מעבר המים.
לאחר ששמעתי עדויות התובע והעד מטעמו, ולאחר שעיינתי בכלל הראיות שהובאו בפניי, סבורני כי האירוע נשוא התביעה נכנס בגדר "תאונה מכל סוג שהוא" כהגדרתה בסעיף 1 (2) לפוליסה.
תאונה הינה כל אירוע בלתי מתוכנן המוביל לתוצאה שאינה רצויה. ומכאן כי במקרה בו מתקיימת אי וודאות לקרות הנזק שאירע , ניתן לקבוע כי האירוע מהווה "תאונה".
אם נאמץ את גישתה של הנתבעת, ונקבע כי היסחפות הרכב דנן במעבר המים, מהווה אירוע ידוע וצפוי מראש שאינו תאונה, נדרש באותה מידה לאמץ טענה זו גם כאשר נהג רכב נכנס לצומת במופע אור אדום ברמזור, או נוהג תוך ביצוע עבירת תנועה אחרת ורכבו נפגע.
לאור עמדתי זו, ולאור העובדה כי התובע הציג לגופו של עניין, לשם הוכחת קרות האירוע, תמונות שצולמו ע"י המחלץ של הרכב "בזמן אמת" וכן הביא עדותו של מר רן אייזנר, אשר סייע בחילוץ הרכב בזמן האירוע, נחה דעתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח את עצם קרות האירוע הביטוחי וכי אירוע זה נכנס בגדר סעיף 1(2) לפוליסת הביטוח.
לשיטתה של הנתבעת בשל העובדה כי התובע משמש כמחלץ ביחידת החילוץ יש לצפות כי ידע היטב כי אינו יכול להיכנס עם רכבו למעבר המים נוכח מצבו באותה עת ומשעשה כן יש לראות בכך כמעשה מכוון מצדו.
אינני מקבלת טענת הנתבעת בעניין זה . במקרה שלפני לא מצאתי כל ראייה לכך שמעשיו של התובע לפני ואחרי האירוע, מלמדים על תכנון ו/או רקימת מזימה לגרימת נזק מכוון לרכב התובע. התנהלות התובע מלמדת על כך שהוא עשה דווקא כל מאמץ לחילוץ רכבו ללא פגע , לרבות באמצעות טרקטורים, תוך שהוא ממהר לבצע את החילוץ בסמוך לאחר קרותו ואינו מותיר את הרכב עד לטביעתו המלאה.
כל אלו מלמדים על כך שהרכב היה חשוב לתובע, הוא לא היה מעוניין בגרימת נזק לרכב, וקל וחומר כי לא הייתה לו כל כוונת מכוון לגרימת הנזק שנגרם.
עקרון יסוד בדיני הביטוח הוא כי רשלנות המבוטח אשר גורמת לקרות מקרה הביטוח אינה משחררת את המבטח מחבותו.
הפוליסה החוזית נשוא התביעה אינה כוללת הוראה המטילה על המבוטח חובת זהירות כלשהי ומשכך אין לקרוא לתוך חוזה הביטוח תנאי המחייב את המבוטח לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים למניעת כל נזק המכוסה על פי הפוליסה ו/או על פי חוק חוזה ביטוח. כל טענה אחרת בעניין זה עשויה לרוקן את חוזה הביטוח מתוכנו.
לפיכך נקבע כי רק במקרה חריג וקיצוני בו יוכח שהמבוטח התרשל במידה ניכרת ומתוך מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות, להבדיל מרשלנות סתם, ניתן יהיה לפטור את המבטחת מחבותה.
עסקינן בביטוח מקיף כהגדרתו בפוליסה התקנית אשר נקבעה ע"י המחוקק בתקנות הפיקוח שפורטו לעיל ובהתאם לכך המבוטח מצפה כי הביטוח יכסה את תוצאות נהיגתו גם במקרים בהם שגה נהג הרכב בשיקול דעתו ו/או אף נהג ברשלנות או בחוסר זהירות בנסיעה.
לאור כל האמור, לא שוכנעתי כי ניתן לקבוע כי מדובר בהתנהלות המהווה רשלנות רבתי מצדו של התובע אשר יש בה כדי להצדיק את הסנקציה החמורה של שלילת תגמולי הביטוח ממנו.
סעיף 28 א לחוק חוזה הביטוח קובע כי כאשר מבטח בביטוחים אישיים לא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, רשאי ביהמ"ש לחייבו בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי 3 מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961.
סבורני כי כלל התנהלות הנתבעת כפי שפורטה לעיל, אינה מלמדת על התנהלות שבתום לב, נוכח קיומה לכאורה של מחלוקת בתום לב עם המבוטח. התנהלות זו אילצה את התובע, ללא כל הצדקה ממשית, לרכוש רכב חלופי על חשבונו (לאחר שרכבו פורק על דעת הנתבעת עצמה). לשם רכישת הרכב החלופי, ובהיעדר תגמולי הביטוח, נאלץ התובע ליטול הלוואה תוך נשיאת העלויות הנלוות לקבלתה. כמו כן, התנהלות הנתבעת, אילצה את התובע לנהל הליך משפטי ממושך כנגדה לשם קבלת תגמולי הביטוח, על כל המשמעויות הכספיות והטרחה הרבה הנובעת מכך.
לאור כל האמור, ויש לציין למצער, מתקיימים במקרה דנן הנסיבות החריגות והקיצוניות המצדיקות החלתו של סעיף 28 א לחוק חוזה הביטוח.
נזקי התובע המפורטים בכתב התביעה בגין הנזק הישיר לרכב וכן בגין הנזק לטאבלט שהיה ברכב, לא נסתרו על ידי הנתבעת. מכל מקום, הנזק הישיר הנטען המהווה את עיקר סכומי הנזק, הוערך על ידי השמאי מטעם הנתבעת עצמה.
אשר על כן, אני מורה כדלקמן:
א. הנתבעת תשלם לתובע את תגמולי הביטוח המגיעים לו בסך של 46,500 ₪ בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת.
ב. אינני רואה לנכון במקרה דנן להורות על מתן פיצוי בגין עוגמת נפש, ותחת זאת, ולאור כלל הנימוקים שפורטו לעיל בהרחבה, אני רואה לנכון לחייב את הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח בסכום הנ"ל בתוספת תשלום בגין הפרשי הצמדה כחוק ובריבית מיוחדת בסך של 10% לשנה, מיום האירוע (15.1.15) ועד לתשלום בפועל.
ג. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין הנזק שנגרם לטאבלט (לאחר ניכוי ההשתתפות העצמית) בסך של 350 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום האירוע (15.1.15) ועד לתשלום בפועל.
ד. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט, לרבות אגרה ושכ"ט עד התובע בסך 2,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪+מע"מ."
