תא (חי') 46312-01-13 דוד גרוס נ' סימון את ויזל- סוכנות לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 27/4/2016
ע"י כב' השופט: אהרון שדה
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של מבוטח כלפי סוכנות ביטוח לפיצוי והשבת כספים בסך כולל של 144,383.60 ₪?
רקע: לטענת המבוטח הפרמיה ששילם בעבורו המעביד הייתה אמורה להקנות לו כיסוי לאובדן כושר עבודה לפי ביטוח המנהלים אותו רכש בעבורו המעביד באמצעותה של סוכנות הביטוח. המבוטח טען, כי התקיימו מחדל או התרשלות מצדה של סוכנות הביטוח שגרמו לכך שהפרמיה ששולמה ע"י המעביד לא הקנתה כיסוי כזה ולחילופין טען שהמחדל או התרשלות מצד סוכנות הביטוח גרמו לכך שהמבוטח שילם מכיסו ביתר ע"מ לקבל את הכיסוי המלא.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין
"הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה ובמקרה דנן הנטל להוכיח את העובדות, את גובה הסכום הנתבע ולשכנע במשמעות המסמכים והמצב המשפטי רובץ על התובע.
החריג הוא ביחס לטענת ההתיישנות שהנטל להוכיחה רובץ על הנתבעת.
אשר לטענת ההתיישנות, מועד עריכת הפוליסות, מועד החיובים וקיומם ומועד הגשת התביעה אינם במחלוקת. אין גם חולק כי מאז שנערכו איזו מן הפוליסות ועד להגשת התביעה חלפו יותר מ-7 שנים.
האם ידע או יכול היה לדעת התובע על כל העובדות המקימות לו את עילת התביעה במועד אשר ממנו ניתן למנות את תקופת ההתיישנות ואשר יביא למסקנה כי התביעה התיישנה?
יצוין שניתוח העובדות והמסקנות המשפטיות ביחס לטענת ההתיישנות יפה בחלקו גם להכרעה בשאלת הוכחת התביעה וחיוב הנתבעת.
התשובה חיובית, התובע היה שותף מלא לעריכת הפוליסה הראשונה בשנת 1998, לעריכת הביטוח בשנת 2001 ולעריכת הביטוח האישי בשנת 2004. גם אם אניח לטובת התובע כי לגבי שתי הפוליסות הראשונות, נכון ליום עריכת ההצעה עבורן הוא לא יכול היה להבין כי מדובר בפוליסות בהן שיעור הכיסוי הולך ונשחק עם השנים והגיל הרי זמן מה לאחר עריכתן ובוודאי לאחר עריכת והוצאת הפוליסה השנייה, הוא ידע והיה צריך לדעת כי הפוליסות הנוגעות לביטוח הן פוליסות אשר בהן נשחק גובה השכר המבוטח ונדרשת השלמה.
...
כאמור, בכך יש די כדי לקבוע כי התובע ידע היטב כבר בשנת 2004 מה הוא טוען כנגד כל הפוליסות, גם זו משנת 2001 והסיכומים לגביה וגם כל מה שקרה בהמשך עד ליום כתיבת המכתב לאחר שהפוליסה השלישית באה לעולם.
אלא שהמצב בעייתי עוד יותר שכן מסתבר שהתובע התכתב עם הנתבעת ועוד בינואר 03 היה מודע לבעיה שבביטוח שנערך לו, כבר אז הוסבר לו שהכיסוי החודשי בו הוא מבוטח יורד "בצורה משמעותית" בעקבות הגיל וכי מגיל 56 ולפי טבלאות המבטחת, יש קפיצה משמעותית בעלות הפרמיה כשבאותה הזדמנות הוצע לו תוך אי הסתרת העלות הגבוהה הנוספת הנדרשת, לפנות ולבקש כפי שיראה לנכון גם ביחס לכיסוי חלקי (נספח 14 לתצהיר גב' שפר).
משמע, הטענות בדבר חריגה (לכאורה) מההסכם שהביא לעריכת פוליסות הביטוח, אי הצמדת הביטוח למשכורת בלבד, הקפיצה בתשלום הפרמיות כפונקציה של גיל וירידה גובה הכיסוי החודשי היו ידועות לתובע עוד לפני אמצע שנת 2004 ולא רק זאת, הוא טיפל בנושא, עקב אחרי הדברים והודיע שאיננו מתכוון להרפות אך התביעה הוגשה רק בינואר 2013, הרבה מעבר לתום תקופת ההתיישנות.
אינני מקבל את טענת התובע לפיה מדובר בעילה מתחדשת, יש להפריד בין נזק מתמשך הנובע מעילה/עוולה/הפרה אחת ולבין רצף של עילות מתמשכות.
בין אם הייתה מוכחת עילה חוזית ביחס להסכם משנת 2001 ובין אם היו מוכחות עילות אחרות ביחס להסכמי הביטוח ועריכתם עד שנת 2004 הרי אלה העילות ואין אחרון והתשלומים החודשיים שולמו בהתאם להן קרי לכל היותר מדובר בנזק מתמשך ונזק כזה איננו מאריך את תקופת ההתיישנות.
אם נאמר שבכל אלה יש כדי להעביר את הנטל חזרה לתובע להסביר מדוע הוגשה התביעה באיחור ואם יבקש התובע לטעון כי רק בשנת 2012 נודע לו פתאום שהיה מכוסה כל השנים בפרמיה ששילם המעביד, גם אז ניתן לומר בפה מלא שטענה זו לא הוכחה שכן אין עליה שום ראיה ופרט, לא ביחס למי הודיע לו, מתי בדיוק הודיע לו ולא ביחס לנכונות אותה הודעה. כדי לבסס טענה זו היה עליו להביא לעדות את אותו אדם שגילה לו לטענתו שהיה מכוסה כל השנים במלוא גובה שכרו.
גם לגופו של עניין דין התביעה להידחות ובמישור זה ונוכח התיישנות עילת התביעה, יובאו הנימוקים בתמצית ככל שניתן.
עדות התובע היא עדות בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך ולמעשה היא העדות היחידה התומכת בגרסתו.
התובע זימן אמנם שני עדים מטעמו, מר אנדריאה ומר יעקב מגן, סוכני הביטוח שלו בעבר ובהווה ומי שידעו על מה הם באים להעיד ואף עזרו לתובע למצוא חומר ומסמכים שאמורים היו לסייע לו בתביעתו.
למרות שמדובר בעדי התובע וסוכניו בהווה, עדותם של עדים אלו פועלת כנגד התובע ומחלישה עד מאד את כל הטענות הביטוחיות והמקצועיות כנגד הנתבעת וכן את הטענות בדבר התיישנות ותרמית.
אמנם התובע בסיכומיו ניסה לטעון כי עדיו נמנעו מלהעיד כנגד המבטחת או סוכניה והגם שטענה זו קשה לקבל נוכח מהות העדות ונוכח העובדה כי התובע הוא מבוטח וותיק של העדים, גם אם היא נכונה, אין הדבר מסייע לתובע. בעל דין הוא זה שמנהל את האסטרטגיה מצדו, הוא זה ששוקל וקובע מי יזומן לעדות ומי לא, מי יסייע לו ומי יזיק לו. "טעות" בזימון עד שבסופו של יום "לא סיפק את הסחורה" כמוה כטעות בכדאיות עסקה כלומר אין בטעות זו כדי לסייע לבעל הדין, מקל וחומר כשהתרשמתי שהעדות סבירה, מאוזנת ועלתה בקנה אחד עם מסמכים ועדות הגברת שפר.
ניחא אם היה מגיש התובע חוות דעת מומחה לביטוח שהיה מציג ומבסס תמונה ביטוחית אחרת אך הדבר לא נעשה ולמעשה כל ההליך התנהל מצדו של התובע מנקודת מוצא "הגיונית" וסובייקטיבית אך ללא התמצאות של ממש בעולם הביטוח ושני העדים, מר אנדריאה ומר מגן הם כאמור היחידים מטעם התובע שמבינים בביטוח ומעדותם לא צריך להתעלם ואין מקום לצמצם את משקלה, נהפוך הוא.
זה המקום להזכיר כי הראל-המבטחת שלכאורה הוציאה את הפוליסות וקבעה את התנאים והפרמיות איננה צד לתיק זה ואיש מטעמה לא הובא לעדות.
הדבר מוזר שלא לומר תמוה שכן למרות טענות התובע על "הסכמים" מול הנתבעת, המציאות המשפטית היא שההסכמים שלו הם מול המבטחת, הפוליסות והרשימות לפוליסות נקבעו ע"י המבטחת, המבטחת היא זו שקבעה בנספחי הפוליסות את זכותה לשנות באופן חד צדדי את הפרמיה לא רק זאת אלא שההצעות שגובשו יחדיו הועברו לאישור המבטחת לה המנדט לקבל או לא לקבל את ההצעה. הוראת הקבע ניתנה אף היא לטובת המבטחת. איך ניתן להוכיח תביעה זו ללא זימון עד או חתם מטעם המבטחת שיסביר את הדברים ושמעדותו ניתן יהיה להסיק האם נפל או לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת? האם באמת סבור התובע כי תיק זה, המתנהל ממרחק של לפחות עשור מהזמנים והאירועים הרלבנטיים ועוסק בטבלאות ובתניות ביטוחיות המשקללות סיכונים, ניתן להכרעה רק על בסיס למידה עצמית של התובע לצורך ההליך שחלקה מהאינטרנט (סעיפים 10 ו-14 לתצהירו)?
זאת ועוד, לא ניתן שלא לשאול ולתמוה כיצד זה בזמן הרלבנטי, בשנים 2003-2004 כשגילה כי הביטוח שערך לו המעביד איננו מכסה אותו על מלוא השכר ולא רק אלא שפתאום הוצגה לו פוליסה הממומנת ע"י המעביד שמבטחת אותו בכיסוי של 18% בלבד, לא פנה למעביד כדי לברר, למחות שלא לומר "להפוך שולחנות" ועניין זה פועל כנגדו ומחזק את עדות גב' שפר, מר אנדריאה ומר מגן ומביא למסקנה כי הביטוח שערך בשעתו המעביד, היה מלכתחילה ביטוח המוגבל בגובה ההפרשה של 2.5% והפיצוי שכלול בו נשחק עם חלוף השנים-בדיוק כפי שהעידו העדים האחרים מטעמו ולמעשה התובע הוצב בשעתו בפני האלטרנטיבה לרכוש ביטוח משלים מכיסו והדגש צריך להיות על מהות הביטוח כ"משלים". כאן יש לחזור על הדברים שנסקרו ונקבעו בשלב הדיון בטענת ההתיישנות ביחס למעורבות, ידיעת התובע ופעולותיו בתחילת שנות האלפיים.
כדי לקנות את מלוא הכיסוי, נדרש המבוטח לשלם את ההפרשים מכיסו. הדבר לגרסת גב' שפר, יכול להיעשות בשני אופנים, האחד הוא הגדלת התשלום עבור רכיב אובדן אי כושר עבודה על חשבון הקטנת התשלום לרכיב החיסכון בפוליסה, במקרה כזה אין שינוי בסכום הכללי שמשלם המעביד למבטחת אך בפועל המבוטח "משלם" מתוך החיסכון, תיאור זה מקורו כנראה בטעות שנפלה אצל גב' שפר בלהט החקירה.
האפשרות השניה היא רכישת ביטוח אובדן אי כושר מלא (75%) בפרמיה פרטית יקרה יותר ממנה מנכים את מה שהמעביד משלם וההפרש בין תשלום המעביד למה שהמבטחת דורשת עבור כיסוי מלא למבוטח בנתוניו, משולם ע"י המבוטח באמצעות הוראת קבע או אמצעי תשלום אחר, מה שנעשה בפועל.
מול עדות סדורה ומקצועית אין מצד התובע דבר.
גם הגדרת המחלוקת העובדתית ע"י התובע בסעיף 18 לסיכומיו המתייחסת לפגישה משנת 2001 איננה מתקבלת על הדעת ואיננה אפשרית בשום אספקט ביטוחי:
"האם אותו מפגש נערך, כמקובל, בעקבות בירור מוקדם של הנתבעת עם חברת הביטוח, ובעקבות זאת נוצר הסכם בין הנתבעת לתובע, לפיו התחייבה הנתבעת לשפר את מרכיב הכיסוי בגין אובדן כושר עבודה בפוליסת הביטוח באופן שמעתה סכום הפרמיה יהיה צמוד לשכרוסכום הפרמיה ישאר 2.5 אחוז מהשכר-גרסת התובע"
זו אם כך גרסת התובע אבל אין לה שום בסיס, היכן הראיות לכך שהנתבעת הייתה יכולה לערוך לו ביטוח כה שונה ומיטיב ממה שהיה לו בפועל? היכן הבסיס לביטוח שמנותק מטבלאות הגיל והסיכון של המבטחת והיכן ראשית הראיה שלא לדבר על ראיה ממש לפיה ניתן היה לרכוש כיסוי מלא בגובה 75% משכרו של התובע בגילו ועד פרישתו כנגד פרמיה של 2.5% מהשכר? אפילו שני סוכני הביטוח הוותיקים שבאו להעיד מטעמו ועבורו לא הניחו תשתית לקיומה של אפשרות כזו, ההיפך הוא הנכון. התובע מנסה לקשור חלקי מונחים, ניסוחים שונים שנרשמו בכתב יד וחלקי מסמכים וליצור תמונה ממוקדת מטרה אך התמונה הרחבה והכוללת היא שמה ששילם התובע הוא מה שנדרש היה לשלם כדי לקבל את הכיסוי המלא בשים לב לשכרו, לגילו ולתנאי המבטחת. גם אם הייתה אי בהירות כלשהי באותן פגישות עם הגב' שפר וגם אם נמסר לו מידע שאיננו נכון במאת האחוזים (ואינני קובע כך) עדיין התוצאה זהה שכן אין קשר סיבתי בין אותו מידע או פעולה שלכאורה אינן מושלמות ולבין התוצאה והקביעה שאין בנמצא, לפחות לא אצל המבטחת חבילת ביטוח טובה יותר.
לסיום, התביעה היא תביעת השבה ברובה הבסיס לתביעת השבה הוא תשלום ביתר הווה אומר שלתובע יש להשיב את מה שלא היה אמור לשלם או מה ששילם ביתר.
היות והוכח מעל לכל ספק כי התובע היה מעוניין מאד בקבלת כיסוי ביטוחי מלא בגין אובדן כושר עבודה וכי היה מוכן לשלם באופן פרטי, מכיסו ואפילו כמעט פי 2 ממה שהמעביד הפריש עבורו הרי כדי להשיב את הכספים היה על התובע, בראש ובראשונה וללא שום קשר לטענות התרמית, ההונאה, הזיוף, הטענות החוזיות וכיו"ב, להוכיח כי אלמלא שילם את הפרמיות שעתה הוא מבקש להשיב לו, עדיין היה זוכה לאותו כיסוי ביטוחי שקיבל. לחילופין היה עליו להוכיח שאם היה משלם פרמיות נמוכות יותר, עדיין היה מקבל את אותו כיסוי מלא אותו כל כך רצה. הדבר לא קרה. עד רגע זה אין שום ראיה, שום חוות דעת ושום דבר אחר היכולים לבסס מסקנה לפיה התובע היה מכוסה באופן מלא אלמלא ביצע את הביטוח המשלים ובסכומי הפרמיה שנדרשו עבורו. אותה הפניה בתצהיר לדברים עלומים חסרי בסיס ראייתי שנאמרו לתובע בדיעבד על ידי מאן דהוא, ממרחק של עשור שנים "והאירו את עיניו" שכביכול יש לו ביטוח מלא אינם נתמכים בשום ראיה, בשום חוות דעת מקצועית, גם לא בעדות חתם ביטוח ואין שום הסבר איך בתנאי הפוליסה או בתנאי שוק הביטוח, הייתה הפוליסה המשולמת ע"י המעביד מכסה את התובע באופן מלא כפי שרצה וביקש. באותה נשימה יש לומר שאין הסבר כיצד היה זוכה לאותו כיסוי מלא, בפרמיה מופחתת המשולמת מכיסו.
כאן יש לחזור להפנות לשאלות שהודגשו ברישא לפסק דין זה.
משכך נדחית התביעה הן משום שעילתה התיישנה והן לגופו של עניין."
