פסיקה: חובת הגילוי של הבנק כלפי נוטל משכנתא ומעמדו של הבנק כ"סוכן ביטוח"

תא (י-ם) 57228-06-13‏ ‏ המנוח בנימין טאוב ז"ל נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

בית המשפט: המחוזי בירושלים

פסק הדין ניתן ביום: 3/4/2016

ע"י כב' השופט: משה בר-עם

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את עתירת התובעים לפסק-דין הצהרתי לפיו המשכנתא הרובצת על זכויותיהם בדירת מגורים בטלה וכי התובעים אינם חייבים לבנק דבר בגין ההלוואות אותן נטלו התובעת והתובע – שהִנו בעלה המנוח ולביטול הליכי מימוש המשכנתא הננקטים במסגרת תיק ההוצאה לפועל?

בית המשפט קיבל את העתירה

מתוך פסק הדין:

"השאלה שבמחלוקת וההכרעה בתמצית:

יריעת המחלוקת הִנה מצומצמת וממוקדת. כפי שהובהר במהלך הדיון, השאלה היחידה הדורשת ליבון והכרעה עניינה בסוגיית הפרת חובת הגילוי של הבנק בקשר לסכום ההגבלה המדויק  והאם הבנק יצא ידי חובתו עובר לחתימת המנוח על גבי הפוליסות, במתן הסבר מספק ומקיף בנוגע לסכום ההגבלה המדויק בגין כל הלוואה והלוואה.

...

דומה כי הצדדים אינם חלוקים באמת בדבר מעמדו המיוחד של הבנק עובר לחתימת המנוח על גבי הפוליסות, והיותו "סוכן ביטוח" (למצער, מעין סוכן ביטוח), כמשמעו בסעיף 32 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח), הקובע "...בסימן זה, 'סוכן ביטוח' – מי שעוסק בתיווך ביטוחים בין מבוטחים לבין מבטחים". משבחר הבנק לעסוק בתיווך ביטוחי, הרי הוא מוחזק, לעניין הוראות סימן ו' לחוק חוזה הביטוח, כסוכן ביטוח לכל דבר ועניין, על כל המשתמע מהחובות המוטלים על סוכן ביטוח וממעמדו במערכת החוזית בין המבוטח למבטח (ע"א 3778/06 (מחוזי חיפה) הנזכר בסיכומי התובעת); זאת, אף אם לא ניתן לו רישיון כדין מטעם המפקח על הביטוח כמשמעו בסעיף 2 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (סעיף 11ב. לסיכומי הבנק) וכקבוע בסעיף 24 לחוק שם ובעניין זה מקובלות עלי טענות התובעת בסיכומי תשובתה  (סעיפים 2-3).

במצב דברים זה, מוטלת על הבנק החובה ליתן ללווים (ובענייננו – למנוח) הסבר מפורט על תנאי הפוליסה ובמיוחד להבהיר במדויק את מהות הגבלת סכום הביטוח כפי שמחויב לעשות סוכן ביטוח. בהקשר זה, אין צורך להכביר במילים בדבר חובותיו של סוכן הביטוח בעניין היקף חובת הגילוי על-פי חוק חוזה הביטוח, לפיו "...תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם" (שם, סעיף 3). על היקף חובות המבטח עמד בית-המשפט העליון בשורה של פסקי-דין. פסק-הדין המנחה ניתן בעניין ישר (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, פ"ד מט(2) 749 (1995)), שם נקבע כי יש להדגיש בפוליסה באותיות בולטות ובשפה ברורה את הסייגים לחבות המבטח באופן שהמבוטח יוכל להיות מודע לסייגים אלו ויהיה ער בפועל להוראות ולסייגים שנקבעו בפוליסה. לפיכך, למבטח "...אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והווידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהיה מובנת וברורה לו ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים וכי במקרים שבהם לא יתקיימו לא יוכל ליהנות מגיבוש זכותו לשיפוי" (שם, עמוד 773; וכן ראו: ע"א 11081/02 הנזכר בסיכומי התובעת) ודומה כי הדברים ברורים.

מן הכלל אל הפרט. עיון בפוליסה מעלה כי מדובר בנוסח סטנדרטי, חוזה אחיד שזהה בכל הפוליסות למעט בנוגע לסכום ההגבלה שמשתנה בהתאם למועד בו הונפקה הפוליסה: עד 1999 סך של 400,000 ₪ ולאחר שנת 1999 ועד שנת 2005 800,000 ₪ (עדות דרשן, עמוד 18 שורות 16-15). בחינת מסמכי ההלוואות והעתקי הפוליסות שצורפו לתצהירו של דרשן (פוליסת הביטוח בעניין ההלוואה הרביעית לא צורף ואולם, אין בכך כדי לשנות, כיוון שהצדדים אינם חלוקים על קיומה ותנאיה), מלמדת כי סכום ההגבלה בהלוואה הראשונה עומד על 400,000 ₪, בהלוואה השנייה והשלישית על 800,000 ₪ וההלוואה הרביעית, נוכח מועד נטילת ההלוואה (3.1.1995) קרוב לוודאי שהִנו 400,000 ₪. בעניין "סכום ההגבלה" נקבע בסעיף ההגדרות בפוליסה – "סך 400,000 ₪ (או 800,000 ₪, בהתאם לפוליסה הרלוונטית – מ.ב) בניכוי היתרה המשוערכת הכוללת של כל ההלוואות הקיימות בכל מועד שטפחות יקבע, אך לא יאוחר מיום ביצוע ההלוואה". בסעיף 1 לפוליסה תחת הכותרת "סכום הביטוח" נקבע בסעיף קטן ב. "... במקרה שסכום הקרן המקורית של ההלוואה כולה (להלן – הסכום המקורי) גדול מסכום ההגבלה אז יחולו ההוראות דלהלן: (1) הסכום המקורי יחולק לשניים: סכום אחד (להלן – הסכום המבוטח) יהיה שווה לסכום ההגבלה והסכום השני (להלן – הסכום הלא מבוטח) יהיה שווה להפרש בין הסכום המקורי של ההלוואה כולה לבין סכום ההלוואה". בשולי הפוליסה, תחת הכותרת "הצהרה ובקשה" נקבע כי "...לאחר שיקול האפשרויות הנ"ל, החתום מטה מבקש בזה להיות מבוטח על-פי הפוליסה דלעיל והוא מצהיר ומסכים כדלקמן... ד. סכום הביטוח מוגבל כמפורט בסעיף 1.ב לפוליסה". אין חולק כי המנוח חתם על ההצהרה.

טוען הבנק, על-יסוד חתימת המנוח על גבי הפוליסה תוך שהצהיר על ידיעתו שסכום הביטוח מוגבל כמפורט שם, כי יש לקבוע (בשים לב למומחיותו בתחום העסקי פיננסי) שהמנוח הבין את משמעות הגבלת סכום הביטוח וידיעתו או הבנתו מחייבת את התובעת. אכן, בשל פטירתו לא ניתן היה לעמוד על "ידיעתו והבנתו" של המנוח עובר לחתימתו על הפוליסה. עם זאת, לזכות הבנק עומדת החזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו (ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.8.2008)[פורסם בנבו] ). כך בכלל וכך שעה שמדובר במסמכים מהותיים (ראו, למשל, ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (1997)). הנטל על התובעת לסתור חזקה זו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל בנקודה זו. מהראיות שהובאו עולה כי המנוח, עורך-דין וותיק בעל הכשרה משפטית שעסק בפעילות עִסקית וכלכלית מסועפת (עדות אח המנוח – עמודים 10-9), היה ער למשמעות סכום הביטוח המוגבל הרשום בפוליסה, לאחר שעיין בהוראותיה (עדות התובעת – עמוד 14, שורה 1) וצירף את חתימתו בשולי הפוליסה, כראיה, לאחר שהצהיר והסכים למגבלותיה. בנסיבות אלה ומשלא הובאה ראיה לסתור, הנני קובע כי המנוח הסכים לביטוח חלקי נוכח הסכום שנקבע בפוליסה, ברישא לסעיף הגדרת "סכום ההגבלה" (400,000 או 800,000, על-פי העניין) ומוגבל ביחס לקרן ההלוואה. בהקשר זה יוער כי אין לקבל את עדות אח המנוח (עמוד 11, שורות 16-4), והתובעת בעניין הבנת המנוח לכיסוי (ביטוחי) מלא של הלוואות, בהיותה עדות שמיעה שאיננה קבילה לאמיתות תוכנה, הגם שיש בה כדי לשקף את הלך רוחו של המנוח (ובעניין זה מקובלות עלי טענות הבנק בסיכומיו, סעיפים 9, 13). מכאן, בשעה שהמנוח חתם על הפוליסות ביודעין היה עליו (והתובעת בנעליו) לשאת בהשלכות הסכמתו לחתימה על ההצהרה שנתן בשולי הפוליסה. בכך שונה ענייננו מהעניין שנדון לפני חברי, השופט רומנוב (ה"פ 10094-01-11 (מחוזי י-ם) רובי תורג'מן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (30.4.2013)[פורסם בנבו] ), בקשר לתחולת הפוליסה בנסיבות דומות של מות המבוטח. שם קבע בית-המשפט כי אין לקבל את טענת הבנק לעניין סעיף 1.ב לפוליסה בנוגע למנגנון "פיצול הסכומים", שכן הדברים לא נרשמו "בצורה ברורה ומפורשת" ונדרשת "בדיקה מעמיקה" בשים לב לעיסוקו והבנתו של המבוטח "...שעבד בשעתו כקבלן בניין". במקרה שלפנינו נוכח עיסוקו של המנוח והשכלתו המשפטית הרחבה, הרלוונטית לענייננו, שוכנעתי לקבל בנקודה זו את טענת הבנק, הגם שלא בלי לבטים וחרף הספק העולה מהראיות, הפועל בנסיבות העניין לחובת התובעת, שהמנוח היה ער למנגנון הפיצול. מכאן שאין לזקוף את הניסוח העמום בנדון לחובת הבנק. אולם, בכך לא מסתיים הדיון שכן הסוגיה הרלוונטית איננה מתמצת בשאלה האם ידע המנוח על סכום הביטוח המוגבל שנרשם תחת הכותרת "סכום ההגבלה" (400,000 או 800,000, על-פי העניין) וחלקי, נוכח האמור בסעיף 1.ב לפוליסה (שלדוגמא, בעניין ההלוואה הראשונה – נמוך מסך קרן ההלוואה העומדת על 500,000 ₪), אלא - האם המנוח הבין וידע את סכום ההגבלה המדויק לאחר ניכוי היתרה המשוערכת הכוללת של כל ההלוואות הקיימות עובר לקבלת ההלוואה נושא הפוליסה. עיון בפוליסה מעלה כי לא ניתן לעמוד באופן סביר על סכום ההגבלה לאחר הניכוי ללא תחשיב מפורט, כפי שהובא בהרחבה בתצהירו של ערן דרשן (והנספחים המפורטים שצורפו) וכך גם עלה מעדותו, בחקירתו (עמוד 20). אם כן, בנסיבות אלה מתחדדת השאלה – האם ניתן למנוח, עובר לחתימתו על גבי הפוליסה, הסבר מספק ומניח את הדעת בדבר סכום הביטוח המדויק וזאת בשים לב לגדרי חובות הבנק כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה.

אמת, בנוסף לחובת הזהירות המוטלת על הבנק מתוקף מעמדו הנחזה כ"סוכן הביטוח", עומדות חובות אמון וגילוי המוטלות על הבנק ובכלל זה, חובת תום הלב, חובת זהירות וחובת נאמנות, שלענייננו חובת הבנק לנקוט אמצעים שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, במיומנות ובזהירות ראויה ולדאוג כי כספו או נכסיו של הלקוח לא ייפגעו (ראה, למשל, ע"א 6547/12 שי עמר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ-סניף נתיבות (13.4.2015)[פורסם בנבו] ). ממבט קרוב יותר נקבע כי במקרה שבו מדובר בביטוח משכנתא בעל כיסוי ביטוחי מוגבל, חלה על מי שמשווק את הביטוח חובה להסביר למקבל ההלוואה "ברחל בתך הקטנה" בעל-פה ובכתב את הזיקה שבין סכום הביטוח המוגבל לבין היקפו של חוב המשכנתא כאשר זה עולה על הסכום המבוטח (רע"א 7664/13 בת שבע ברקת סטניצקי נ' בנק לאומי למשכנתאות (16.1.2014)[פורסם בנבו] ).

אכן, הדיון בענייננו קשור באופן הדוק להגדרת היקפה של חובת הגילוי החלה על גופים פיננסיים גדולים כמו בנקים או חברות ביטוח, כאשר על גופים אלה מוטלת חובת גילוי אקטיבית בעת עריכת העסקה שמתחייבת מפערי הכוחות המובנים שבין הצדדים ובגדרה הם מחויבים להפנות את תשומת לבו של הלקוח לכל הפרטים המהותיים בעסקה באופן יזום. ככלל, ראוי כי גופים אלו יקפידו הקפדה יתרה על גילוי מלא ואקטיבי של פרטים מהותיים בעסקאות שהם עורכים עם לקוחותיהם. כך בכלל וכך ככל שמדובר בעסקה חשובה כמו רכישת ביטוח חיים לצד הלוואת המובטחת במשכנתא, או אז גדלה החשיבות שיש לייחס לחובת הגילוי. משמעותה של חובת הגילוי בהקשר זה היא שלנוכח פערי הכוחות והמידע המובנים בין הצדדים, חייב המבטח להפנות את תשומת לבו של המבוטח לסייגים הכלולים בפוליסה ולוודא כי הבין את התנאים שאם לא יתקיימו לא יזכה לתגמולי ביטוח. מכאן, חלה על מי שמשווק את הביטוח להסביר למקבל ההלוואה את הזיקה שבין סכום הביטוח המוגבל לבין היקפו של החוב. ראוי כי הסבר זה יינתן בעל-פה והן באמצעות הדגשת פרטים בטפסים שעליהם חותם הלווה.

במקרה דנן, לא הובאה לפניי כל ראיה לפיה נציג הבנק הסביר למנוח את החישוב המפורט של סכום ההגבלה וכפועל יוצא – את שיעורו המדויק של סכום הביטוח; זאת, אף שאין חולק בדבר חובת הבנק לעשות כן (ראה עדותו של ערן דרשן, לעיל). ודוקו, הייתי מוכן להניח לטובת הבנק קיומה של " חזקת תקינות" בעניינו של המנוח, ובלבד שהבנק היה מניח תשתית ראייתית מספקת לעניין התנהגות נציגיו על דרך הכלל בדבר מתן הסבר מפורט של סכום ההגבלה, דהיינו: ביצוע בפועל של "הוראות נוהל" (סיכומי הבנק, סעיף 16ד) ללקוחותיו. לשון אחר, הנני מקבל את הטענה שאין לצפות מפקידי הבנק "...שיזכרו מקרה ספציפי של לווה" (שם, סעיף 16ה.) ואולם, ניתן היה להביא ראיות לביסוס הטענה הכללית לפיה הבנק נהג ליתן הסבר מלא לפוליסה בנסיבות דומות למקרה שלפנינו. אם כך היה נעשה, הייתי מוכן להניח לטובת הבנק, מכוח חזקת התקינות ובהיעדר ראיה לסתור, כי כך גם נהג בעניינו של המנוח. משלא נעשה כן, חרף הודאת הבנק בדבר קיומה של החובה ליתן הסבר מלא ומפורט, כאמור ולא הובאה גרסה מפורטת של נציג הבנק בנדון, מבלי שניתן טעם לדבר, לא נמצא טעם משכנע, נוכח טיבה והיקפה של חובת הגילוי, לקבל את הטענה כי  די בחזקת התקינות הכללית כדי להכשיר את התנהגות הבנק בנסיבות העניין ודומה כי הדברים ברורים. גם בעניין זה טענות התובעת בסיכומי תשובתה (סעיף 6) – בהתייחס לפסיקה שהובאה על ידי הבנק בסיכומיו, מקובלות עלי. כללו של דבר,  הבנק לא קיים את חובת הגילוי המוטלת עליו ולכך משמעות אופרטיבית לעניין היקף הכיסוי הביטוחי וסכום ההגבלה הרלוונטי לחישוב יתרת החוב. אמת, הבנק כפוף לחובות גילוי מוגברות, אשר נועדו לשקף את עוצמתו אל מול הלקוח. העוצמה הרבה אשר בידי הבנק מונעת מן הלקוח במקרים רבים יכולת להתמודד עמו בצורה שווה, הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות ולגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ובענייננו, לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות שנתן עובר לחתימת המנוח על הפוליסות. הנתון בדבר סכום ההגבלה המדויק מהווה נתון מהותי, כאשר עסקינן בעסקה כמו זו הנדונה. המנוח היה זכאי לדעת על שיעור הכיסוי וסכום הביטוח המדויק. הבנק צריך היה ליידע את המנוח בטרם חתימתו על גבי הפוליסות כי סכום ההגבלה (400,000 או 800,000, על-פי העניין) אינו סכום סופי, שכן יש לנכות ממנו את היתרה המשוערכת הכוללת של ההלוואות הקיימות (אשר מגיע כדי 24.2% בלבד מקרן ההלוואה הראשונה) ומשלא עשה כן – הפר את חובתו. חובת הגילוי היא תכליתית, היא נועדה לגלות מידע מקום שמידע זה אינו מצוי בידיעת הצד שחייבים לו גילוי. אכן, כאשר המידע גלוי וכאשר שני הצדדים יודעים זאת, אין טעם בהחלת חובת גילוי טכנית, המנותקת מידיעת הצדדים בפועל. אולם, בענייננו לא הוכחה ידיעה שכזו מצד המנוח (ראה והשווה: ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מיכל מרטין (2.3.2011)[פורסם בנבו] ). התובעת בתצהירה (סעיף 10) ובחקירתה הדגישה כי לא נמסר לה ולמנוח כל הסבר מיוחד ביחס לפוליסות. לדבריה, "...באנו שנינו וחתמנו" (עמוד 12, שורה 18) ועדותה לא נסתרה. זאת ועוד, אמרת המנוח שסבר כי קיים כיסוי ביטוחי (מלא) להלוואות, הגם שאיננה מהווה ראיה לאמיתות תוכנה, מהווה חיזוק לעדות התובעת לעניין הלך רוחו ולטענתה בדבר היעדרו של הסבר מפורט. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת הבנק, לפיה המנוח ידע או שהיה עליו לדעת כי סכום ההגבלה איננו מסתכם בשיעור שנקבע, כאמור, אלא שיש לנכות מסכום זה את היתרות המשוערכות של ההלוואות הקיימות, בהתאם לתחשיב מפורט שיעשה הבנק באשר הנתונים הרלוונטיים לעניין זה מצויים בידיעת הבנק, בלבד ומשאין חולק בדבר חובת הבנק "...לומר ללקוח את סכום הכיסוי הביטוחי הכולל של סך ההלוואות שלו" (עדות ערן דרשן, עמוד 20). כפי שעלה מהראיות, לא הובא עד מטעם הבנק שנכח במעמד חתימת המנוח על גבי הפוליסות, למצער, לא הובאה עדות ולא הונחה תשתית ראייתית לביסוס הטענה בדבר מתן הסבר מפורט והולם כנדרש לקיום חובת הגילוי המוטלת על הבנק, בין אם למנוח ובין אם באופן כללי ומשלא נעשה כן, שוכנעתי כי הבנק הפר את חובתו.

כללם של דברים, הנני קובע כי הבנק הפר את חובת הגילוי בנוגע לסכום ההגבלה המדויק, וכי הכיסוי הביטוחי שעמד למנוח (ולתובעת בנעליו) מגיע כדי סכום ההגבלה שנקבע בסעיף ההגדרות לפוליסה (400,000 או 800,000 על-פי העניין) ובשים לב למנגנון פיצול הסכומים שנקבע בסעיף 1.ב לפוליסה. על-פי האמור, יש לבצע את חישוב יתרת החוב של הלווים (והתובעת), לבנק. מעיון בתצהיר דרשן עולה, כי למעט ההלוואה הראשונה יש בסכום ההגבלה כדי לתת מענה מלא  וזיכוי חשבון ההלוואות שנטלו הלווים (נוכח סכומי ההלוואות הנמוכים מסכום ההגבלה הרשום) ומשכך, פטורה התובעת לשאת בתשלום כלשהו בגינן. באשר להלוואה הראשונה, סכום קרן ההלוואה עמד על 500,000 ₪, כאשר סכום ההגבלה הרשום הִנו 400,000 ₪. מכאן, נוכח מנגנון פיצול הסכומים (הקבוע בסעיף 1.ב לפוליסה) כי הלווים היו זכאים לכיסוי ביטוחי בשיעור יחסי של 80% מסכום ההלוואה המשוערך במועד הרלוונטי ועל התובעת לשאת ביתרת החוב המשוערכת בנוגע ל- 20% בלבד. הסכום המדויק יתברר בהליך אחר, בכפוף לטענות התובעת לעניין קביעת המועד הרלוונטי לחישוב יתרת החוב וככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה בעניין זה.

סוף דבר, הנני נעתר לבקשת התובעת ומצהיר כי הבנק הפר את חובת הגילוי בעניין סכום הביטוח ומשכך, לא מוטלת חובה על התובעת לסלק את החוב בגין ההלוואות השנייה, השלישית והרביעית. באשר להלוואה הראשונה – עליה לשאת בשיעור יחסי של 20% מסכום ההלוואה המקורי המשוערך למועד הרלוונטי."