תא (ת"א) 61329-12-13 ילנה זלטקין נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 17/4/2016
ע"י כב' השופט: רונן אילן
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את הנתבעים (חברת ביטוח, סוכנות ביטוח והבנק המלווה)בתשלום תגמולי פוליסת ביטוח חיים לכיסוי יתרת חוב ההלוואה שנטלה התובעת? האם בקשה התובעת לבטל את פוליסת ביטוח החיים של המנוח (בן זוגה לשעבר) וככל שכן – אם בכלל הייתה חברת הביטוח רשאית לעשות כן בלא בקשה של המנוח עצמו ובלא ידיעתו של הבנק (המוטב), והאם בכך גם הופרה מצד כלל הנתבעים חובת הזהירות כלפי התובעת?
רקע: מדובר בהלוואה של הבנק לצורך רכישת דירה, ולהבטחת פירעון ההלוואה נרכשו פוליסות ביטוח חיים עבור שני בני הזוג באמצעות סוכנות הביטוח. הבנק נקבע כמוטב בלתי חוזר לתגמולי הביטוח. לימים, נפרדו בני הזוג בהסכם הכולל העברת מלוא הזכויות בדירה לתובעת. התובעת נשאה בתשלומי ההלוואה לבנק ואף בתשלום הפרמיות עבורה ועבור בן זוגה, שבינתיים יצא מישראל. כשנתיים לאחר הפרידה, פנתה התובעת לסוכנות הביטוח בבקשה להפסיק לשלם את הפרמיות עבור ביטוח החיים של בן הזוג לשעבר. הפנייה הועברה לחברת הביטוח שהפסיקה את גביית הפרמיות מ, וכך בוטל ביטוח החיים של בן הזוג, אך בלא שהודעה על כך נמסרה לבן הזוג לשעבר. 4 שנים לאחר מכן נפטר בן הזוג.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"אין למעשה מחלוקת על כך שבהתאם לדרישת הבנק בעת העמדת ההלוואות, הפיקה הנתבעת 1 לתובעת ולמנוח את הפוליסות, כאשר הבנק מהווה מוטב בלתי חוזר לקבלת תגמולי הביטוח. אמנם, פוליסות הביטוח עצמן לא הוצגו, ולטענת הנתבעת 1 לא אותרו ולא נשמרו, אך למרות התמיהה שעולה מכך, לא ברור כיצד משליך אובדן זה על התביעה כאשר על עצם קיום פוליסות הביטוח אין מחלוקת.
אין גם מחלוקת על כך שבחדש מרץ 2008 בוטלה פוליסת הביטוח של המנוח אצל הנתבעת 1 (עדות גב' מירי נחום בעמ' 10; ש' 20 בפרוט'), ועל כך שהודעה על ביטול הפוליסה לא נשלחה לבנק (עדות נציג הבנק, יקיר וייס, בסעיף 10 בתצהירו).
לטענת הנתבעת 1, אין כלל ראיה לכך שהמנוח נפטר, שכן אין כל עדות לזיהוי גופת המנוח והמסמך שהוגש כתעודת פטירה מרוסיה איננו מקורי ואיננו קריא. טענה זו לא ניתן לקבל. מעבר לעדות התובעת ולמסמך שהציגה, שנראה כתעודת פטירה מרוסיה, הרי לפי התעודה שהציגה הנתבעת 1 עצמה (תעודת כניסות ויציאות לישראל מיום 7.12.14) נפטר המנוח ביום 28.10.12. נקודת המוצא של בירור הטענות בתביעה זו הינה איפה שהמנוח אכן נפטר.
במוקד המחלוקת עומדת שאלת ביטול פוליסת הביטוח של המנוח במרץ 2008.
אין מחלוקת על כך שפוליסת הביטוח של המנוח בוטלה בעקבות פנייתה של התובעת לנתבעת 2, אך בין הצדדים מחלוקת עובדתית בהקשר זה.
לפי גרסת התובעת, ביטול פוליסת הביטוח נעשה שלא כדין, שכן היא כלל לא בקשה לבטל את הביטוח של המנוח אלא רק להפסיק ולשלם בעצמה את תשלומי הפרמיה בגינה. לפי גרסת הנתבעים מאידך, הביטול נעשה בעקבות בקשה מפורשת של התובעת ולאחר שמשמעות הביטול הוסברה לה.
במהלך שמיעת הראיות הוצג תמליל השיחה היחידה שקיימה התובעת עם איה ביום 26.2.08. אותה שיחה אשר לגביה טוענת התובעת כי כלל לא בקשה במסגרתה לבטל את פוליסת הביטוח. נראה שלצורך הכרעה במחלוקת זו אין אלא להביא חלק מחילופי הדברים באותה שיחה.
השיחה מתחילה בהסבר התובעת לגבי תכלית הפנייה:
"אה... התגרשתי ואני רוצה להוציא מהביטוח את הגרוש."
נוכח בקשה זו מסבירה איה לתובעת שעל המנוח לחתום על מסמכי הביטול. התובעת משיבה שאין לה כל מושג כיצד לאתר את המנוח, שאז מציעה איה לתובעת לשלוח מכתב ולבקש להפריד את התשלומים ולשלם רק עבור הביטוח שלה.
השיחה ממשיכה כאשר איה מעלה בפניה את נתוני התובעת, ומוסרת לתובעת שלמועד השיחה היא משלמת עבור ביטוח 187 ₪, כאשר אם יופסק התשלום עבור המנוח כי אז יועמד התשלום החדשי על כ- 37 ₪ (עמ' 4 בתמליל).
בשלב זה מסבירה איה לתובעת את משמעות הפסקת התשלום כך:
...
די לקרוא את תמליל השיחה כדי להיווכח בבקשה הברורה של התובעת ובהבנתה המלאה של משמעותה. התובעת בקשה לחדול מלשלם את הפרמיה עבור ביטוח החיים של המנוח. התובעת הבינה היטב כי משמעות הפסקת התשלום תהיה ביטול פוליסת הביטוח. היא אף הבינה היטב שבכך לא תכוסה ההלוואה במקרה של פטירת המנוח. הבינה והסכימה כדי לחסוך בתשלומי הפרמיה ולאחר שממילא התברר שאין עוד כל קשר בין המנוח להמשך פירעון ההלוואות ולזכויות בבית שעברו במלואם לתובעת. על יסוד הבנה ברורה זו כתבה התובעת את המכתב בכתב ידה ובו בקשה, במפורש, להוציא את המנוח מהביטוח.
שלישית, נוכח הסכם הגירושין שלפיו עברו כל הזכויות והחובות בקשר עם הדירה לתובעת, אך הגיוני שהתובעת חדלה מלסמוך על המנוח בהקשר של תשלומים אלו ולא הייתה צריכה להבטיח את עצמה למקרה פטירתו.
גרסת התובעת שלפיה לא הבינה את משמעות הדברים, בנסיבות אלו, איננה אמינה.
לפיכך, אני דוחה את גרסת התובעת, מקבל את גרסת הנתבעים וקובע כי פוליסת הביטוח של המנוח בוטלה בעקבות בקשתה המפורשת של התובעת, לאחר שהבינה היטב את משמעות הביטול, ולאחר שחדלה מלשלם את הפרמיות בגינה.
לטענת התובעת, אפילו בקשה היא לבטל את פוליסת הביטוח, אסור היה לנתבעת 1 לעשות כן בלא הסכמת המנוח ובלא הודעה בכתב למנוח.
לביסוס טענה זו מפנה התובעת לחוות דעתו של מר שבתאי פרגר מיום 30.12.14. עיון בחוות הדעת מלמד כי הינו בעל השכלה תיכונית, כי עבר קורס פקחי רכישה והוא סוכן ביטוח חיים. כלל לא ברור איפה כיצד ניתן לראות בו "מומחה", בר סמכא למתן חוות דעת מקצועיות בתחום הביטוח ומה ידיעותיו וניסיונו עולים על אלו של כל סוכן ביטוח. למעלה מכך, התברר שמר פרגר מתייחס לסוגיות משפטיות מובהקות שבגינן נפסלה חוות דעתו הראשונה, ואף זאת הוא עושה באופן לאקוני, ובלא ניסיון להתייחס לאבחנה שבין הצדדים השונים לחוזה הביטוח. חוות דעת זו איפה, איננה יכולה להיות בעלת משקל כלשהו בהכרעה במחלוקות.
האפשרות לביטול פוליסה לביטוח חיים קבועה בפרק ב' בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), ומורה בסעיף 45 (א) כך:
המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח.
לפי טענת התובעת, המנוח הוא הוא "המבוטח", שלכן הסכמתו מהווה תנאי הכרחי לביטול פוליסת ביטוח החיים לגביו. טענה זו לא ניתן לקבל ככלל, ובנסיבות מקרה זה בפרט.
לחוזה ביטוח חיים עשויים להיות 4 צדדים: המבטח, בעל הפוליסה, זה שחייו בוטחו והמוטב. לעיתים 3 האחרונים הם אדם אחד אך לעיתים מדובר באנשים נפרדים (יהודה כהנא, ספר ביטוח החיים, הפנסיה והגמל בישראל (1988), 354). כך גם במקרה דנא, המנוח היה "זה שחייו בוטחו", אך אין משמעותה ההכרחית של קביעה זו גם קביעה כי המנוח הוא גם "המבוטח" כהגדרתו בסעיף 45 בחוק חוזה הביטוח.
למעשה, ניתן לזהות את בעל הפוליסה באמצעות פנייה לחזקה בכללית בתחום הביטוח, שלפיה ניתן לזהות כבעל הפוליסה את זה שנשא בתשלומים בגינה.
אילו היה קיים ספק בכך, מיהו המבוטח, ניתן היה להתיר את הספק גם בעזרת עובדה נוספת. כאשר פלוני מבטח את חייו של אלמוני, ובמותו של אלמוני מתעוררת השאלה, מי זכאי לקבל את סכום הביטוח, פלוני או עזבונו של אלמוני, נודעת חשיבות לשאלה, מי שילם את דמי הביטוח. באין ראיה אחרת, הדעת נותנת שמי ששילם את הפרמיה זכאי גם לפירות הביטוח. (ע"א 588/71 ניו-זילנד חברה לביטוח בע"מ נ' רג'ואן פ"ד כ"ז (1) 290, 293)
שימוש בחזקה זו לזיהוי "בעל הפוליסה" הוא "המבוטח" לצורך חוק הביטוח, זכתה לעיגון בספרות (למשל: י. אליאס דיני ביטוח מהדורה שנייה, בעמ' 127) ובפסיקה (למשל: ת.א. (שלום ת"א) 025207/04 חיים גאולה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] 13.12.05). כעולה מאסמכתאות אלו, אבחנה זו איננה החרגה החלה רק בהקמת פוליסת ביטוח של מעביד לעובד, כטענת התובעת בסיכומיה, אלא מתייחסת למגוון רחב של מצבים.
כך גם במקרה דנא. אמנם, המנוח היה צד להסכמים מול הבנק במסגרתם ניטלו ההלוואות וחייב כלפי הבנק בפירעון ההלוואות; ואמנם המנוח גם היה צד לחוזה הביטוח בכריתתו; ברם מצב זה השתנה בכריתת הסכם הגירושין. כפי שאישרה התובעת, לפי הסכם הגירושין עברו הזכויות המלאות בדירה לתובעת. כך גם החובות הכרוכות בפירעון ההלוואות, והתשלומים בהם נשאה התובעת לבדה.
זאת ועוד, התברר שעוד ב- 2007 יצא המנוח את הארץ לרוסיה ומשם לא שב עד לפטירתו ב- 2012. התובעת טענה שהקשר שהיה לה עם המנוח "היה רופף" (סעיף 16 בתצהיר התובעת) אך העובדות מצביעות למעשה על נתק מוחלט. הא ראיה, אי תשלום המזונות וטענת התובעת שכלל איננה יודעת את כתובתו (עמוד 1 בתמליל השיחה למשל).
בשלב זה איפה, לאחר כריתת הסכם הגירושין ובשים לב לנסיבות שהתבררו כאמור, הייתה התובעת לבדה "בעלת הפוליסה" ומכאן שאף "המבוטח" לצורך סעיף 45 בחוק חוזה הביטוח. התובעת בקשה לבטל את פוליסת הביטוח של המנוח, עמדה לה הזכות לעשות כן, והיענות הנתבעת 1 לבקשתה הייתה כדין ביחסיה מול התובעת.
עוד טוענת התובעת שלא ניתן היה לבטל את פוליסת הביטוח של המנוח בלא הסכמת הבנק, כמוטב. עובדתית, אין מחלוקת על כך שלא נמסרה לבנק כל הודעה על ביטול פוליסת הביטוח של המנוח, ולבנק נודע על הביטול רק לאחר פטירת המנוח, כשהתובעת פנתה בבקשה לפדות את תגמולי הביטוח. עם זאת, גם בכך אין כדי לסייע לתובעת.
בהתאם לסעיף 45 (ב) בחוק חוזה הביטוח, חייבת הייתה הנתבעת 1 להודיע מיידית לבנק על ביטול פוליסת הביטוח של המנוח. עם זאת, כך נקבע בסעיף 45 (ג) לחוק חוזה הביטוח ביחס להוראה זו:
נקבע מוטב שאינו המבוטח קביעה בלתי חוזרת, והחוזה בוטל שלא כאמור בסעיף קטן (ב), על המבטח להודיע על כך מיד בכתב למוטב.
אם כך, אם במצב של ביטול חובה להודיע על כך מיידית למוטב, משמע שהפרת ההוראה לדיווח למוטב איננה מאיינת את ביטול חוזה הביטוח. הפרה זו אפשר שתקים למוטב זכויות להלין כלפי המבטח על הפרת חובה זו, אולם אין הדבר מקנה זכויות לתובעת, המבוטחת, שלבקשתה נעשה הביטול. אין לפיכך בהפרת החובה למסור הודעה לבנק כדי לאיין את ביטול פוליסת הביטוח של המנוח ולהקים לתובעת זכות בגינה.
לא ניתן שלא לחוש אי נחת מהתנהלות התובעת. התובעת היא היא שבקשה לבטל את פוליסת הביטוח של המנוח. התובעת עשתה כן כדי לחסוך תשלומי פרמיה בשיעור של כ- 140 ₪ לחדש, שאכן נחסכו ממנה. התובעת עשתה כן בשיקול דעת כלכלי ובהבנה מלאה של משמעות החלטתה. לימים, התברר שהתובעת עשתה מקח טעות, אך הניסיון בנסיבות אלו להשיב הגלגל אחור חסר בסיס וספק אם בתום לב נעשה.
בעוד טענות התובעת כלפי הנתבעת בקשו, למעשה, לאכוף עליה לשלם את תגמולי הביטוח לפי פוליסת ביטוח החיים של המנוח שבוטלה, ביחס לנתבעת 2 ולבנק טענות התובעת הינן להפרת חובת הזהירות. אלא שאפילו התקבלה הטענה כלפי הנתבעת 1, כלל לא ברור כיצד באה התובעת בטרוניה כלפי נתבעת 2 וכלפי הבנק.
נתבעת 2 הינה סוכנות הביטוח, אשר העובדת מטעמה קבלה את בקשת התובעת לביטול פוליסת הביטוח של המנוח והעבירה אותה לטיפול הנתבעת 1. כפי שהובהר, התובעת בקשה לבטל את פוליסת הביטוח, כך נמסר לנציגת הנתבעת 2, כך גם הועבר לנתבעת 1. הנתבעת 2 בסך הכל העבירה את בקשת התובעת כלשונה וכרוחה ולא נפל כל דופי בהתנהלותה. התובעת מלינה על כך שהנתבעת 2 לא דיווחה לבנק על הביטול, אך נראה שזו חובתו של המבטח, הנתבעת 1, ולא של הנתבעת 2.
הבנק הינו הנתבע 3. לבנק הסכם מול התובעת ובו, בין יתר, התחייבות של התובעת לרכוש ביטוח חיים עבורה ועובר אולג. הבנק אף דחה את בקשת התובעת לשחרר את המנוח מהתחייבותו ולהסב לתובעת לבדה את כל ההתחייבויות כלפיו. ועל אף זאת, לא דאגה התובעת לדווח לבנק על ביטול פוליסת ביטוח החיים של המנוח, וככל שהייתה זו חובת הנתבעת 1 הרי שהתובעת לא טרחה לוודא זאת. בהיעדר כל אינדיקציה להסכמות שבין התובעת לנתבעת 1, לא ברור איפה כיצד צריך היה הבנק לדעת על אודות ביטול הפוליסה וכיצד ניתן לייחס לו חוסר זהירות כשהתברר שלא ידע.
רכישת פוליסות ביטוח חיים נועדה, מבחינת הבנק, להוות בטוחה נוספת לעמידה בהסכמי ההלוואות. התובעת לא הצביעה על כל מקור היכול לבסס טענה שלפיה יכול היה וחייב היה הבנק לדעת על ביטול פוליסות הביטוח, וממילא שאין כל יסוד לטענה המייחסת לבנק הפרת חבות כלשהי כלפי התובעת.
לטענת הנתבעת 1, אפילו היה המנוח מבוטח עמדה לה הזכות לבטל את פוליסת הביטוח עקב הפרת חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח. טענה זו נסמכה על חוות דעת מומחה, אך במהלך הדיון ויתרה הנתבעת 1 על הגשת חוות הדעת ואף בסיכומיה לא התייחסה כלל לטענה זו. יש להתייחס לטענה זו איפה כטענה שנזנחה.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. בפרט לא מצאתי ממש בטענות לגביית פרמיה ביתר (סעיף 20 בסיכומי התובעת), טענות שכלל לא הטענו בכתב התביעה ומהוות הרחבת חזית ברורה.
אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בגין תביעה זו ותשלם לכל אחד משלושת הנתבעים סך של 10,000 ₪."
