פסיקה: פיצויים בשל נזקי גוף אינם מוקנים לנאמן

פשר (ב"ש) 21837-01-15‏ ‏ נאור בר-גיל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: המחוזי בבאר שבע

ההחלטה ניתנה ביום: 13/4/2016

ע"י כב' השופט: ישראל פבלו אקסלרד

עניינו של פסק הדין: האם יש להיענות לבקשת הנפגע בתאונת דרכים שניתן נגדו צו כינוס ולהורות, כי כספי הפיצויים להם הוא זכאי מכוח הסכם הפשרה עם חברת הביטוח אינם מוקנים לקופת הכינוס לטובת הנושים, וכי יש להורות על העברתם לידיו?

בית המשפט קיבל את הבקשה

מתוך ההחלטה:

"סעיף 21 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מורה כדלקמן:

"על אף האמור בפקודת פשיטת רגל, 1936, יכול פושט רגל להיות תובע ונתבע על עוולה, אך לא תוגש תובענה על עוולה לזכותם של נכסי פושט רגל או לחובתם; ואולם –

(1) הזכות לתבוע על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל תעבור לידי הנאמן או תמומש בידיו;

(2) פסק דין על עוולה שניתן לחובתו של פושט רגל לפני מתן צו כינוס נכסים יהא ניתן להוכחה בפשיטת רגל;

(3) סעיף זה כפוף להוראות סעיף 19".

מלשון סעיף 21 נסיק, כי בעוד שזכות התביעה בגין נזקי ממון שנגרמו לחייב מוקנית לנאמן, הרי שזכות התביעה בגין עוולה שעניינה נזקי גוף, אינה מוקנית לו ולנושי החייב.

בהלכת ידידיה חודדה הוראת החוק וכב' השופט ברנזון קבע, כי זכות תביעה, כמו גם הכספים המתקבלים בגינה, על נזק שנגרם לגופו של פושט הרגל, היא זכות אישית שאינה עוברת לנאמן בפשיטת הרגל, ותביעת נזיקין על נזקי גוף אינה עוברת לנאמן. נקבע כי הכלל חל על כל רכיבי הפיצויים, ביניהם כאב וסבל, הוצאות רפואיות והפסד השתכרות. בעניין ידידיה, טען הכונס הרשמי כי הרכיב היחידי שאמור לעבור לחייב הוא הפיצוי בשל כאב וסבל, אך לא בשל הוצאות ריפוי והפסד השתכרות. נטען שם, כי הפיצוי בגין הפסד שכר מוקנה לנאמן וכי זה יקציב לפושט הרגל את הדרוש לו למחיה. כב' השופט ברנזון ציין כי הטענה אינה נטולת היגיון, אך אותה עת ההלכה הייתה ברורה והוא אינו מוצא צורך לחדש ההלכה בעניין זה. בית המשפט העליון גם הסתייג מקביעה שבאה מיוזמת בית משפט קמא, לפיה ניתן להורות על הפרשת חלק מהפיצוי, שאינו דרוש למחייתו של החייב, לטובת הנושים.

בניגוד לטענת המנהלת המיוחדת והכונ"ר, איני סבור כי במסגרת בקשה זו, על בית המשפט לבחון ההלכה מחדש. ההלכה שנקבעה יצאה תחת ידו של בית המשפט העליון, ונראה בעיניי כי עיקרון כיבוד הערכאות מחייב במקרה דנן שלא לסטות ממנה.

פסק הדין בעניין נוח (ראו שם), אליו הפנו המנהלת המיוחדת והכונ"ר, אין בו כדי לסייע להם. נכון הוא, שבית המשפט המחוזי קבע שם, כי הגיעה העת לבחון מחדש את הלכת ידידיה תוך שהוצע לבצע אבחנה בין הכספים שנפסקו לחייב פושט רגל בגין הפסדי שכר לבין פיצוי בגין כאב וסבל, כך שכספי הפיצוי בגין הפסדי השכר יוקנו לנאמן לטובת נושי החייב. אולם בפועל, בחינה מחודשת כזו לא נעשתה והדברים נאמרו אגב דיון בקביעת נכותו התפקודית של חייב שהופטר מחובותיו זה מכבר, לאחר שמסר מידע סותר לנושים מחד, ולחברת הביטוח מאידך, על מצבו. בנוסף, הפיצוי שנפסק לחייב דנא הנו פיצוי כולל, שאין בו פירוט לפי ראשי נזק.

יוצא אפוא, כי למרות האמירה לפיה יש לבחון ההלכה מחדש, הלכת ידידיה הנה שרירה וקיימת. העובדה כי צוין הצורך בבחינתה מחדש, אינה מהווה כרסום בהלכה שנקבעה, לכשעצמה, הלכה המבוססת על הוראות פקודת פשיטת הרגל.

יחד עם זאת, נקבע כי "המטרה העיקרית שביסודה (הוראת סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל – י.פ.א.)  היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצרכי מחייתו,  נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא" (ע"א 404/87, 478 וסינג נ' רו"ח י' ורקר פ"ד מד, (2) 593, 598. אני סבור כי מקום בו מתעוררת הסוגיה דנא, יש לקרוא כלל זה יחד עם הכלל הידוע בדיני הנזיקין, שעניינו מתן פיצוי על מנת להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא הפגיעה בו. החייב דנא למשל, הסכים כי חלק מהפיצוי שקיבל הינו בשל הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו. אלמלא היה החייב בתיק דנא נפגע בתאונה, גם לא היה נפגע כושר ההשתכרות שלו וסביר להניח כי התשלום החודשי שהיה מושת עליו, היה גבוה יותר. העובדה כי החייב קיבל פיצוי כספי על כך שנפגע כושר ההשתכרות שלו, עשויה להצביע, לפחות בחלק מן המקרים, על קיומו של שיקול נוסף, לעיתים בעל משקל משמעותי, בין יתר השיקולים המשמשים לקביעת התשלום החודשי של החייב לטובת נושיו. יתכן כי סכום הפיצוי שמקבל חייב בשל הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו, ככל שהוא ידוע, עשוי לשמש נקודת מוצא לבחינת התשלום החודשי. אדגיש כי אין באמור לעיל משום סטייה מן ההלכה דהיום, לפיה מלוא הפיצוי בגין נזקי גוף יועבר לחייב. יחד עם זאת, תשלום הפיצוי בגין נזקי גוף, ככל שכולל הוא מרכיב של פיצוי בגין הפסד שכר או בגין אובדן כושר השתכרות לפחות, הינו בגדר "אירוע כספי" בחייו של החייב או של פושט הרגל, אירוע שלא ניתן להתעלם ממנו, וודאי לא כאשר המדובר הוא בתשלום פיצוי בסכום שאינו מבוטל, כדוגמת המקרה דנן. 

לפיכך, אני סבור, כי ראייה של הלכת ידידיה באור העיקרון שעניינו השבת מצבו של חייב שנפגע למצבו אלמלא הפגיעה, יחד עם הוראת סעיף 111 לפקודה, מחייבת לבחון מחדש את צו התשלומים שנקבע במסגרת הליכי פשיטת הרגל. 

אם כן, ההלכה והדין מורים כי פיצויים בגין נזקי גוף שנפסקו לחייב אינם מוקנים לנאמן, אלא המדובר הוא בזכות אישית. לפיכך, אני מורה על שחרור הכספים במלואם לידי החייב, ועל ביטול העיקולים שנרשמו על כספים אלו, ככל שאילו הוטלו בגין חובות בני תביעה.

על המנהלת המיוחדת והכונ"ר לבחון את שאלת התשלום החודשי שהושת על החייב, ובמידה ויהיו סבורים כי יש מקום לשנותו, יוכלו להגיש בקשה מתאימה. מובן כי הצדדים רשאים לבוא בדברים ביניהם ולנסות להגיע להסכמה כזאת או אחרת, לרבות לתשלום סכום מסוים לקופת פשיטת הרגל על ידי החייב. ככל שתהיה הסכמה כזאת, היא תיבחן על ידי בית המשפט."