תא (נצ') 14133-02-10 אליעזר ממן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 11/5/2016
ע"י כב' השופטת: נבילה דלה מוסא
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של מבוטח למתן צו הצהרתי שמורה על ביטול הסכם הפשרה שנחתם בינו לבין חברת הביטוח?
רקע: מדובר בתביעה בגין אובדן כושר עבודה לפי נספח לפוליסה לביטוח חיים. המבוטח נפגע בתאונת עבודה כאשר נפל מגובה 5 מטר עת עסק בגיזום עצים. התובע הובהל לבית החולים שם הוא אובחן כסובל משבר בברך רגלו השמאלית. הוא עבר ניתוח במסגרתו נעשה קיבוע של השבר עם ברגים. לפי הסכם פשרה- כתב הסכמה ושחרור שנחתם בין המבוטח לבין חברת הביטוח הוסכם, בין היתר, כי המבוטח יקבל סכום חודשי בסך של 3,000 ₪ בגין התביעה לאובדן כושר העבודה, וזאת למשך תקופה של עשרה חודשים.
תחילה הוגשו כתבי תביעה גם נגד סוכן הביטוח ונגד עורך הדין שייצג את המבוטח בהליכים שתנהלו במועדים הרלוונטיים מול חברת הביטוח. התביעות נגד סוכן הביטוח ועורך הדין נמחקו בהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
" על פי הנטען בכתב התביעה, על התובע הופעל לחץ כבד כדי שיחתום על ההסכם.
...
לאור זאת, עתר התובע למתן צו הצהרתי שיורה על ביטול ההסכם. בנוסף, עתר התובע למתן צו שיורשה לנתבעת להמשיך ולשלם לו תשלום חודשי על סך של 6,000 ₪ בגין אובדן כושר עבודה, וכן להשלים את הסכום החודשי ששולם לו בעבר בגין שש השנים שעברו.
מנגד, טענה הנתבעת כי בינה לבין התובע התנהל מו"מ ארוך שבסופו של דבר הביא לכריתת ההסכם, וזאת על אף שהתובע לא היה באובדן כושר עבודה המזכה אותו בתגמולים ולא עבר שיקום. ...
כידוע כתב ההסכמה והשחרור אינו אלא הסכם פשרה וכמוהו כמו חוזה רגיל שנחתם בין הצדדים, כך שניתן לבטלו בעילות שבהן ניתן לבטל חוזה (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577 (1997)).
רק במקרים חריגים יאפשר בית המשפט ביטול כתב קבלה ושחרור.
עינינו הרואות, כי מדובר בהסכם המנוסח בלשון ברורה והחלטית שלפיו הובהר לתובע כי עם חתימתו על הסכם זה, הדבר יביא לסילוק סופי ומוחלט לכל טענותיו בעניין זה וכי סכום הקצבה שהוסכם שישולם לו, משולם לו "לפנים משורת הדין" לצורך שיקומו.
אומנם, אין חולק על כך שהתובע אינו יודע קרוא וכתוב. אולם, האם יש בכך כדי להקנות לו עילה לביטול ההסכם. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77 (1995):
"הדין הכללי בקשר לחתימה על חוזה על-ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב, והוא הדין בעיוור או במי שאינו יודע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה – אומר כדלקמן: (א) אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על-ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו, ועל-כן, הוא זה הנושא בתוצאות אי-קיומה של החובה."
בנסיבות המקרה שלפנינו, התובע היה מיוצג ע"י עו"ד פוליאק שבעדותו הסביר, ברחל ביתך הקטנה, כיצד התנהלו הדברים במועד החתימה על ההסכם ואף הבהיר כי ההסכם הוקרא לתובע והוסבר לו מספר פעמים,
לסיכום, קמה חזקה שלפיה התובע מוחזק כמי שהבין על מה הוא חתם, ועל כן, כשבנסיבות העניין עולה אף כי אותו הסכם הוקרא גם לתובע, אין הוא יכול להיבנות מהטענה שלפיה הוא חתם על ההסכם מבלי שקרא את תוכנו (ראו עוד: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופן, פ"ד נד(2) 559 (2000) ו- ע"א 1513/99 צטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (2000)).
כאמור, התובע טוען לקיומם של פגמים בכריתת ההסכם אשר יש בהם כדי להביא לביטולו. האם הוכח קיומם של פגמים אלו?
תחילה נדון בטענות התובע בדבר קיומו של עושק וניצול מצבו הנפשי מצד הנתבעת.
עושק
הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") שקובע כדלקמן:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
למעשה על התובע להוכיח כי מתמלאים 3 תנאים במצטבר:
א. קיומה אצלו של חולשה שכלית במובן הסעיף האמור.
ב. ניצול אותה חולשה על-ידי הצד שכנגד.
ג. גריעות תנאי החוזה, על-פי מבחן אובייקטיבי.
התובע התמקד סביב הרכיב של החולשה השכלית, ובפרט התייחס אל מצבו הנפשי שהיה שרוי בו טרם חתם על ההסכם ובמועד החתימה.
מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי עולה, כי התובע היה במצב נפשי ירוד והדבר אף היה ידוע לעו"ד פוליאק ולסוכן הביטוח.
האם יש בכך כדי להצביע על חולשה שכלית או נפשית שפוגעת בשיקול דעתו של התובע או שהיה על התובע להגיש חוות דעת רפואית בעניין.
כן התרשמתי כי דעתו צלולה וכי אין לו כל בעיה תפיסתית כלשהי, בוודאי שלא כזו אשר פגעה בכושר שיפוטו.
לפיכך, לא שוכנעתי כי התובע סבל או סובל מחולשה שכלית במובן של סעיף 18 לחוק החוזים. כפי שלא שוכנעתי כי חולשה כזו נוצלה ע"י הנתבעת כפי שיובהר גם בהמשך.
הוא הדין לגבי שאלת התקיימותם של התנאים השני והשלישי של סעיף 18 לחוק החוזים. קיים קשר הגיוני בין התנאי השני לבין התנאי השלישי.
בעניינו, גם תנאים אלה לא הוכחו. כאמור לעיל, לא הוכח שהיתה חולשה שכלית כפי שלא הוכח שהיה ניצול כלשהו לחולשה הנטענת.
בנוסף התובע לא הראה כי מדובר בהסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. הוא לא הציג כל ראיה או אף חוות דעת מקצועית בעניין שהיה בהן כדי להראות כי בפועל עמדו בפני התובע אפשרויות נוספות טובות יותר מאותו הסכם וכי אכן ההסכם פגע ואף גרע מזכויותיו. אדרבא, דווקא מהראיות שהוצגו ע"י הנתבעת מתקבלת התמונה כי מדובר בהסכם שהטיב עם התובע וכי אם התובע היה בוחר שלא לחתום עליו ולפתוח בהליך משפטי נגד הנתבעת, רוב הסיכויים שהוא לא היה מקבל את ההטבות שקיבל בעקבות חתימתו על ההסכם.
באופן קונקרטי, ביחס לתובע, התובע היה חוטב עצים. אין ספק שהתובע לא יכול היה להמשיך לקבל תגמולי ביטוח, אך הייתה לו פוליסה שבה אובדן כושר נבחן גם ביחס לעיסוק אחר ההולם את מצבו, הכשרתו והשכלתו, ולכן לא היה לכאורה מקום לשלם תגמולי ביטוח" (עמ' 37, ש' 17-26)
לאור זאת, ומשלא הוצגה גם הערכה משפטית אחרת ע"י התובע, לא שוכנעתי כי מדובר בהסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל כנדרש על פי סעיף 18 לחוק החוזים. דווקא שוכנעתי כי ההסכם שנחתם הינו בבחינת "הנתיב הנכון" או הנתיב הנושק לנתיב הנכון וכי אין בו משום חוסר הוגנות בולטת.
לאור האמור, מתקבלת המסקנה כי התובע לא הוכיח קיומו של עושק או ניצול מטעם הנתבעת לפי סעיף 18 לחוק החוזים.
כפיה
סעיף 17 לחוק החוזים קובע כדלקמן:
"17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה."
מהי אם כן אותה כפיה פסולה במובן של הסעיף הנ"ל.
בעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת חיות:
"הסעיף אינו מגדיר מהי כפייה, למעט הקביעה כי כוח או איום יכולים להוות כפייה, ולמעט הוראת ס"ק (ב) לפיה אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה מהווה כפייה. הגדרות ריבוי ומיעוט אלה, על אף חשיבותן הרבה, אין בהן כדי להציב מבחן ברור באשר לשאלה מהו לחץ אשר משהופעל על צד לחוזה מהווה כפייה. בהקשר זה מקובל לומר ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה, אינו מקים את העילה (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 236 (להלן: שלו, דיני חוזים); ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג) 898 (להלן: פרידמן וכהן, חוזים)). יחד עם זאת כלל זה כפוף לסייגים (שם, 945), וההכרעה בשאלה האם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה תלויה, בסופו של דבר, במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ''ד נח(5) 193, 198 (2004)).
אקדים ואציין, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח כי הנתבעת הפעילה עליו "אמצעי כפיה בלתי חוקי". ייתכן אומנם, כי התובע חש לחץ נוכח מצבו הכלכלי והחשש שמא הוא עלול לאבד את זכאותו בקבלת התגמולים מהנתבעת, אך אין בחששות ובלחצים אלו כשלעצמם כדי להוות כפיה במובן סעיף 18 לחוק החוזים.
מנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי הופעל לחץ או כפיה על התובע לחתום על ההסכם, במובן של סעיף 17 לחוק החוזים.
טעות והטעיה
לטענת התובע, לו הוא היה מודע למלוא העובדות שנודעו לו לאחר חתימתו על ההסכם, הוא היה נמנע מלחתום על ההסכם.
הן בכתב תביעתו והן בסיכומיו, התובע לא הבהיר במדויק מה הן אותן עובדות שלו היו נודעות לו, הוא לא היה מתקשר בהסכם. אם כי, עיון בסיכומיו מעלה את הרושם כי מדובר ככל הנראה באי גילוי הקשר שבין עו"ד פוליאק לבין הנתבעת.
יצוין עוד, כי התובע לא הפנה לסעיפי החוק הרלוונטיים למחלוקת שלפנינו והיה די בכך כדי לדחות את טענותיו.
לצורך החלת סעיף 14 יש להוכיח, בין היתר, כי לולא הטעות ניתן להניח כי התובע לא היה מתקשר בהסכם.
כאן ישאל השואל, אם הסיבה שבגללה נוצר הקשר בין התובע לבין עו"ד פוליאק הוא טיב היחסים שבין האחרון לבין עו"ד אריאלי, אזי, כיצד ניתן לטעון מנגד כי היה בכך כדי למנוע מהתובע להתקשר בהסכם עצמו. הסכם אשר כפי שפורט לעיל, הטיב עם התובע.
בכך נשמט למעשה הבסיס מתחת לטענת קיומה של טעות בכריתת ההסכם.
הוא הדין גם לגבי עילת ההטעיה.
לא שוכנעתי כי מהות הקשר בין עו"ד פוליאק לבין עו"ד אריאלי לא הובא לידיעת התובע אשר בחר דווקא בעו"ד פוליאק לייצגו לאחר שהתייעץ ונפגש עם מספר עורכי דין ואף טרח, כפי שצוין ע"י עו"ד פוליאק, לעשות זאת למרות המרחק הגיאוגרפי. תובע, אשר כאמור חיכה במשך 7 שנים מהיום שבו התגלה לטענתו עניין זה, ורק לאחר שהסתיים ההסכם, להגיש תביעה זו ולטעון לאי גילוי והסתרת נתונים אלו.
בהקשר זה יצוין, כהערת אגב, כי גם אם הייתי מקבלת את טענות התובע בכל הנוגע לעילת ההטעיה ,הטעות, ואף העושק והכפייה, וקובעת כי קיימת עילה לביטול ההסכם, עדיין, היה על התובע להוכיח כי ניתנה הודעה על ביטול ההסכם תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים), דבר שספק אם התקיים במקרה שלפנינו.
סיכום
לאור כל האמור לעיל, מתקבלת המסקנה כי התובע לא הוכיח קיומן של העילות לביטול ההסכם, לפיכך, ומשהגיע גם אותו הסכם לסיומו, דין התביעה להידחות.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל."
