רע"א 2072/16 פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ודוד אוחנה
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 16/06/2016
ע"י כב' השופט: צ' זילברטל
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את בקשת רשות הערעור על פסיקת המחוזי שקבל את בקשת רשות הערעור שהגישה חברת הביטוח כמו גם הערעור לגופו, על החלטת השלום ואשר הכריעה בשאלת החבות במסגרת תביעה לפי חוק הפלת"ד וקבע, כי האירוע במהלכו נפגע המערער מהווה פגיעה במתכוון, שאינה מבוטחת במסגרת ביטוח החובה לרכב?
בית המשפט העליון דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"לאחר העיון, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות מבלי שתתבקש תשובה. הלכה ידועה היא שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שמעלים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר ייגרם לצדדים עיוות דין חמור באם לא תינתן רשות ערעור (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). במקרה דנא, עסקינן בחזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק, המתייחסת לדרישת הכוונה, ובשאלה, האם די בפגיעה הנעשית אגב כוונה להשיג מטרה אחרת כדי להיכנס בגדרי החזקה האמורה. שאלה זו הוכרעה זה מכבר על-ידי בית משפט זה, כאשר נקבע כי "דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב'אותו אדם' – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, וככלל, אין להידרש לשאלת המניע שעומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת" (עניין בלבן, פסקה 5; ראו גם: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 339-338 (מהדורה רביעית, 2012)).
דברים אלה יפים גם למקרה דנא. אוחנה התכוון לנסוע לאחור על-מנת לצאת מהמקום, בהיותו מודע להימצאותו של המבקש מאחורי הרכב. בדומה למקרה שנדון בעניין בלבן, לא ניתן לייחד את הכוונה שעמדה בבסיס השימוש שעשה אוחנה ברכבו להימלטות בלבד, ויש להוסיף לכך כוונה לפגוע במבקש אגב מימוש המטרה לצאת מהחניה, שהרי היה ברור שנסיעה לאחור, שהתחייבה על-מנת שניתן יהיה לצאת מהחניה, תביא מניה וביה לפגיעה במבקש (המבקש העיד כי עמד מאחורי הרכב :כדי למנוע ממנו לנסוע", כפי שצוטט בפסקה 9 להחלטתו של בית משפט השלום), ולכן מדובר בפגיעה שנעשתה במתכוון (ראו גם האמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 6284/10 קרנית נ' אליצור (27.12.2010)). אומנם עוצמת הפגיעה במבקש פחותה באופן משמעותי מהפגיעות שנגרמו למתלונן בעניין בלבן, אך ברי כי אין להסיק מכך עקרון שונה בכל הנוגע ליסוד הכוונה.
כמו כן, לא מצאתי שיש ממש בפסקי הדין שהזכיר המבקש כדי להשפיע על הבקשה דנא, כאשר השאלות המתעוררות בכל אחד מהמקרים שהובאו על-ידו נבדלות מהשאלה במקרה זה.
מכל מקום, ההלכה באשר למאפייניה של "תאונה מכוונת" נפסקה זה מכבר בבית משפט זה. בפרשה דנא מדובר ביישומה של ההלכה על נסיבות קונקרטיות. כאמור לעיל, סבורני כי לא נפלה שגגה בדרך יישומה של ההלכה, אך אף אם שגה בית המשפט המחוזי, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ודיון בערכאה שלישית בנסיבות המקרה.
נוכח האמור, הבקשה נדחית."
